לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

My place



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2013

First time


ניסיתי לחשוב על מה לכתוב בפעם הראשונה כי יש כ"כ הרבה נושאים לכתוב עלייהם

והגעתי למסקנה שאני צריכה לכתוב על הנושא הכי רגיש אצלי,נושא כבד שמלווה בהמון משקעים..

החלטתי לכתוב על אבא שלי.

ולחשוב שרק מלכתוב את הצירוף הזה כל הגוף שלי הצטמרר

 

מאז שאני בת 4 אני בלעדיו

בלעדיו ובלי הדמות הגברית שהיה אמור להוות.

הוא לא חסר לי-

ככה אני אומרת לכולם ולעצמי בעיקר המון פעמים,

אבל ככל שאני גדלה אני מבינה שגם אם הוא לא חסר

יש לו תפקיד בחיים שלי.

התחלתי להאמין שלכל אדם יש תפקיד בחיים שלנו.. גם אם הוא לא נמצא בהם יותר.

התפקיד שלו היה לגרום לי להעריך את מי שכן אוהב אותי ולהעניק מכל הלב 

לזה שיעשה בשבילי,לזה שלא יוותר עלי, לזה שילחם כדי שאהיה איתו

לזה שאכפת לו ממני.

להעריך את מה שהוא לא עשה.

הבן אדם נמצא איפה שהוא בארץ,אני לא יודעת איפה,מה הוא עושה,עם מי הוא נמצא..


הכל התחיל שעוד לא נולדתי,אמא שלי החליטה 

שהוא לא דמות שיכולה לגדל איתה ילדה,לבנות איתה חיים

אבל בכל מקרה לא רצתה לוותר עלי רצתה להמשיך את ההריון הזה כנגד כל הסיכויים.

משנולדתי היא הרחיקה אותו ממני.

היא הייתה צעירה, אהבה אותי כל כך והייתי הדבר שהיה הכי חשוב לה

היא נלחמה עלי,לגדל תינוקת לבד זה לא מובן מאליו.

היא בחרה להרחיק אותו כי פחדה שיפגע בי או שאגדל לתוך מציאות לא טובה ולא נורמאלית.

הכל נבע מתוך דאגה גדולה של אמא.

אני לא מכירה אותו ברמת האישיות אבל אני יכולה להבין מה גרם לה להרחיק אותי ממנו

הוא היה טיפוס עצבני ואלים,היה מרבה לשתות אלכוהול,לחזור בשעות מאוחרות אחריי שה' יודע מה עשה.

בשנים הראשונות,הוא היה נלחם כדי לראות אותי היה אכפת לו

הוא ידע שאני הבת שלו ולא משנה מה הוא צריך להיות לידי,גם אם הוא לא הדמות הכי אבהית שיש.

הוא ניסה המון אבל אמא שלי הרחיקה אותו ולא נתנה לו לגדל אותי ביחד איתה ,

כל כך רצתה לשמור עלי להגן עלי מפניו..ושוב הדאגה האין סופית הזו.

 

כשעברו השנים הוא עצר, לקח מרחק, הקים משפחה חדשה הספיק לנהל חיים אחרים

נולדו לו ילדים חדשים- מה שעוד יותר הרחיק אותו ממני,ומאמא שלי

הוא נכנע וויתר..

שהשנים עברו ואני גדלתי הוא חזר להתעניין בי

בערך בגיל 10 אני זוכרת שהוא בא ליום הולדת שלי.

ירד מהאוטו, רץ אלי וחיבק אותי.. אני זוכרת שהחיבוק שלו היה כל כך קר בעיני

ולא אמיתי אבל עדין חיבקתי אותו ,לא אמרתי כלום ... לא יכלתי להגיד שום דבר

קפאתי. הגיע האדם שעליו תמיד שמעתי,זה שדימיינתי איך הוא נראה,זה שתמיד רציתי להבין

איפה הוא ולמה הוא לא בא אליי?

לא יכלתי לדבר איתו,הוא שאל שאלות ועניתי בתשובות קצרות-באותו היום הבנתי שהוא אדם זר בעיניי..

ובתור ילדה קטנה הבנתי שהוא אולי מוגדר כאבא שלי אך אבא זה הרבה יותר מהגדרה.

הוא הגיע אחריי כל כך הרבה שנים שהוא לא חיפש אותי ולא התאמץ יותר מידי

ויכולות להיות לזה הרבה סיבות כן? אני מניחה שהמצב הנפשי שלו לא היה טוב

המצב המשפחתי והכלכלי... הכל יכול להיות סיבה הגיונית אך לא מוצדקת.

הוא הגיע וציפה ושכל מה שהוא מרגיש אלי אני ירגיש גם אליו

שכל האהבה והגעגועים שהוא אגר אצלו במשך השנים קיימים גם אצלי.

האמת היא שהם לא ... לא הרגשתי שאני אוהבת אותו ולא מתגעגעת כי לא היה לי למה.

הוא בא זה נכון אבל אני הסתכלתי על הפגישה הזו בצורה כל כך כואבת

כי לבוא ולהגיד שאתה אוהב,מתגעגע,לתת מתנות ולקוות שזה מה שיחזיק את הקשר 

הזה זו טעות! אף פעם לא היה אכפת לי שאין לנו הרבה כסף כי הוא לא נמצא 

ואמא שלי הייתה המפרנסת היחידה בבית,לא הרגשתי את זה יותר מידי 

היא דאגה להסתיר את זה בדרך הטובה ביותר,לתת  הרגשה שיש הכל ושכלום לא חסר  איתו או בלעדיו.

מה שכן תמיד היה מהדהד לי בראש בימיי הורים בבית הספר היסודי 

הייתי מסתכלת על חברות שלי מהכיתה ,הן היו מגיעות עם אבא שלהן,הייתי מסתכלת ובתור ילדה קטנה 

כל כך הרגשתי איך אכפת לו מהן, הוא בא לאספת הורים שלהן,הוא חלק מהחיים שלהן,מחייך אלייהן

מחבק אותן , הוא נמצא שם באמת... לצידן.

כבר אז הבנתי שלי לעולם זה לא יקרה,

 הסתכלתי על אמא שלי ועל הכוח שלה

על הרצון שלה להיות אמא טובה, לדאוג לי,לא לגרום לי לחשוב עליו ולא לרצות שהוא יהיה איתי.

היא לא הייתי מדברת עליו אף פעם וכשהיו שואלים בביה"ס למה אבא לא בא גם

היא הייתה מעבירה נושא או שאומרת שהוא פשוט לא בתמונה... 

 

אחריי שהוא הלך ישבתי בבית ובכיתי.. בכיתי כל כך.

כאב לי לראות איך הוא חושב שאחריי כל הזמן הזה ה10 דק שהוא הקדיש לי ישנו משהו אצלי.

כאב לי לחשוב שהוא אולי היה כאן היום אבל שוב לא יהיה כל כך הרבה זמן

כעסתי עליו מאוד.

כעסתי עליו,לא רציתי שיבוא יותר אף פעם... 

זה שראיתי אותו הסתכלתי עליו לכמה דק',זה שהוא הביא לי מתנות ואמר מילים יפות

לא קנה אותי. המועקה שנשארה לי אחריי שהוא הלך הייתה כל כך גדולה

מלווה בשאלות רבות.

מי אתה? אתה אבא שלי ? ככה מתנהג אבא?איך יכול להיות שלא חיפשת אותי כל הזמן הזה?

איך ידעת אם אני בסדר? שלא קרה לי שום דבר? שיש מי ששומר עלי? איך נרדמת בלילה בלי 

לדעת שאני גם נרדמת?

זה בכלל היה אכפת לך?אתה מכיר אותי?

אתה לא מכיר אותי... אתה לא יודע מי אני..לא יודעת מה אני עוברת ביום יום שלי

למה אתה חושב שאתה יכול להגיע לכאן והכל יהיה בסדר מבחינתי?

אני יכולה לשדר שהכל בסדר,זה לא בעיה לשחק משחק מולך.אבל האמת היא שהכל לא.. הכל לא בסדר.

 

אחרי הפעם הזו, הוא הגיע עוד פעם -ביום הולדת שלי

שוב-אמראת מה שיש לו להגיד,הביא לי מתנות ,ממתקים וצעצועים והלך... 

שוב הולך .. 

שהוא היה הולך הכל היה מתחיל מהתחלה

שוב כעסתי ,כאבתי, היה לי רע

שוב לא רציתי לראות אותו יותר בחיים.

 

בגיל 13,ביום הולדת שלי

הוא הגיע,התקשר לאמא שלי וביקש שאצא 

ביקשתי ממנה לשקר,להגיד שאני עושה שיעוריי בית, ואני לא יכולה לצאת.

לא רציתי לראות אותו,לא רציתי לפגוש בו

הוא מבחינתי היה אדם זר לחלוטין.

לא יצאתי אליו כי רציתי להבהיר לו שאני כועסת כל כך,שהיה נמאס לי מלהעמיד פנים שהכל בסדר

רציתי שהוא ידע שזה לא בסדר,שיכאב לו כמו שכואב לי

שיבין שהוא לא יכול לבוא פעם בשנתיים,זה לא עובד, אני לא בובה

אני כבר לא ילדה ,אני מבינה עיניין,גדלתי.

בפעם הזו שלא יצאתי אליו

הכי כאב לי בעולם.בכיתי יותר מתמיד.הרגשתי שלימדתי אותו לקח שכל כך רציתי שילמד!

שמעתי את התגובה שלו שאמא שלי אמרה לו שאני לא יכולה לצאת.. לא יכולה לראות אותו

הוא לא ידע איך להגיב.. אני מאמינה שזה גרם לו לחשוב הרבה עלי.זה מה שרציתי שיקרה.

הוא נסע,

לא התווכח עם אמא שלי ושוב לא נלחם על לראות אותי.

מאז ועד היום ,שאני בת 18 הוא לא הגיע אפילו לא פעם אחת

כנראה שהוא באמת ויתר עלי.

אני מניחה שבאיזה שהוא מקום בלב אני כן נמצאת אצלו ,אני הבת היחידה שלו.. 

אולי אני תופסת מקום מאוד מאוד קטן אבל אני מאמינה או לפחות רוצה להאמין שהוא כן אוהב

ושגם מקום קטן זה מקום.. 

 

גדלתי והתחלתי להבין שבחיים ישנם המון המון גורמים וסיבות ללמה אנשים מתנהגים כמו שהם

מתנהגים,למה דברים קורים,איך אפשר להגיע למצבים שבחיים לא חשבת שאפשר להגיע.

פעם שפטתי אותו-היום אני מסתכלת על זה אחרת.. 

היום אני מבינה שהחיים הובילו אותו ואותי אל הקשר הזה שלנו, אל המרחק.. 

אני מבינה שאני מסתדרת גם בלעדיו..

הוא כבר לא חסר לי באמת.לא הוא ולא המהות שלו.

למדתי להמשיך בלעדיו,מצאתי אנשים שמטפחים לי את החלק שהוא עזב,

מצאתי מקומות שבהם אני לא חושבת עליו עוד,אני חייה את החיים שלי 

אני חייה את ההווה שלי ומתכננת את העתיד שלי,והוא מלא בהתחדשויות

אם הוא יהיה חלק ממנו או לא- אני אמשיך בשלי. אם הוא כאן או לא -החיים שלי ממשיכים.

היום אני מספיק חזקה כדי לקום ולהגיד אני אישה,יש לי כח עצום רצון ומוטיבציה

אני יודעת להעניק המון לאנשים שסובבים אותי יש בי נתינה ואהבה-

אני יודעת מי אני! 

יש מי שבוחר להיות לצידי לאורך כל חיי,להתחבר לעולם שלי,להיות חלק ממני,

להיות קרוב אליי.

ויש מי שבוחר או לא בוחר והחיים הובילו אותו להיות רחוק ממני,לא לקחת חלק בעולם 

שלי ובהמשך הדרך

 

 

וזה גם בסדר .. בסוף מתרגלים להכל בכל בוקר צריך לחייך ולהסתכל קדימה אל הבוקר

הבא,להכיר אנשים חדשים,לאהוב את מה שיש כאן ועכשיו- כי זה כל מה שיש לנו :-)

נכתב על ידי smart_girl , 18/11/2013 15:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  smart_girl

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לsmart_girl אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על smart_girl ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ