לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

my life


החיים הדפוקים שלי

Avatarכינוי: 

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

1/2014

מכתב שני


בס"ד

 

לפיצי, 

זה כבר המכתב השני שאני כותבת לך, ואני יודעת בוודאות שהוא לא המכתב האחרון. אני יכתוב עוד הרבה, ואני יוציא את מה שיש לי על הלב. 

כבר בערך 3 חודשים שלא כתבתי בבלוג, את האמת? פחדתי להיכנס לפה. פחדתי לראות את הבלוג ואת מה שרשום בצדדים, פחדתי להיזכר איך הבלוג הזה נראה פעם, מה היה רשום בו בצדדים. כל הפוסטים שרשמתי פה נמצאים לי בטיוטות כי אני מפחדת למחוק אותם. 

כל התמונות, כל הסרטונים, כל שיחה, כל משפט, כל חיוך, כל מילה, הכל חקוק לי בזיכרון אבל אני לא ימחוק כלום. למה אני לא רוצה לשחרר אותך? אני לא יודעת. תמיד אמרו לי משפט שפעם חשבתי שהוא לא נכון "אל תחזיק בן אדם כסיבה לאושר שלך, כי כשהוא ילך אתה כבר לא תהיה מאושר" תמיד חשבתי שאני יהיה מאושרת, בחיים לא חשבתי שמשהו יכול לשבור אותי. והמון דברים שברו אותי, אבל אתה יודע איך אני, תמיד אמרתי שזאת תקופה שתחלוף. אבל היא לא חלפה כל כך מהר כמו שציפיתי. 

מצאתי את הנחמה שלי בכתיבה, בחלומות, בזכרונות, בצפייה באנשים מאושרים, בסרטים, בדברים שמחים שפעם הזכירו לי אותי. אותי, אותך, אותו, אותם-אותכם. 

אתם בחיים לא תקראו בבלוג הזה, הרי מהם הסיכויים שמכל אלפי האנשים שיש בישראבלוג דווקא אחד ממכם יכנס? ויקרא דווקא את הפוסט הזה? דווקא את הבלוג הזה, דווקא את המחשבות שלי. אני כל כך מפחדת שזה יקרה, אבל גם כל כך רוצה שזה יקרה. זה הגיוני? לפחד ממשהו אבל לרצות אותו כל כך? אם היית פה היית אומר לי "תתאפסי על עצמך דניאל, אני צריך אותך מפוקסת ומאושרת כמו תמיד" ואז היית נעלם לשעה חוזר וגורם לי לבכות. 

והמוח שלי לא מצליח עדיין לקלוט, אם רצית כל כך שאני יהיה מאושרת- למה תמיד גרמת לי כל כך סבל? אני רוצה לדעת את האמת אבל גם מפחדת ממנה. 

אני מנסה כמה שיותר להראות שטוב לי כשבעצם הכל מתפורר לי, פשוט הכל. כמה שאני לא ינסה תמיד אני יחזור למחשבות עלייך, אתה פשוט חלק ממני. 

ואם אני יוכל לחזור אחורה בזמן, אני יחזור ליום שבו הכרנו, אני יחזור לבלוג שלך וירשום לך הודעה ללא שם, ואני ירשום שם כמה אני מצטערת שהכרתי אותך, אבל כמה אני לא מצטערת. אני ירשום לך ויכריח את עצמי לא לשלוח לך בקשה, אבל יגיד לעצמי לשלוח לך בקשה. 

זה הגיוני שהסבל שלי בחיים הוא הסיבה לזה שהתבגרתי? כן זה אולי הגיוני ואפשרי, כי כל הכאב שאנחנו חווים בעולם הוא חלק מהחיים עצמם. 

אני נשמעת כל כך מדוכאת, כל כך ממורמרת, כל כך לא.. לא אני.

פיצי, אני מתגעגעת אלייך ולאיך שהייתי פעם, אבל אני גם לא רוצה להיות המטומטמת שהייתי פעם, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמיים על מה לומר לאנשים, אני חושבת פעמיים- פעם אחת בשביל עצמי ופעם שניה בשביל מה שאתה תגיד לי להגיד. ואני יודעת מה אתה תגיד לי להגיד "אני נשבע לך שאני לא יתן לשום דבר לפגוע בך, אני אוהב אותך כמו אחותי הקטנה. פיצי, את האחות הקטנה השניה שלי".

נתת לכל כך הרבה דברים לפגוע בי, אתה הסיבה לכאב שלי, בגללך אני ככה. אני כל כך רוצה לחזור לפעם ווגם כל כך מפחדת.

למה אני מפחדת? למה עשית לי את זה? למה אנשים חושבים ששקרים עדיפים על אמת? למה ולמה ולמה ולמה, וכל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות. אבל אני רוצה תשובות? לא אני לא רוצה, אני מפחדת מהן אבל אני גם זקוקה להן.

בבקשה פיצי, אם אתה פה למרות שזה סיכוי של אחוז אחד בודד, אבל עדיין אחוז. אם אתה פה, תענה לי על שאלה אחת קטנה ופשוטה שיש לה תשובה כל כך מורכבת. 

למה עשית לי את זה?

נכתב על ידי , 15/1/2014 19:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , משוגעים , בלוגים קצרי מועד
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכפרעליי 33> אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כפרעליי 33> ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ