לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

the greenhouse;


מ7 שניות של חלום ל7 ימים של מציאות, הכתיבה מכסה הכל.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2016    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

8/2016

וילונות שקופים


זה כבר היום השביעי.

בדיוק לפני שבוע, שאפתי עוד אויר אחר. אויר מלא באבק דרומי כזה, לחות של הנגב, תאורה כתומה-צהובה וכל כך שונה.

העיקולים של הכניסה - או יותר נכון היציאה - של כביש 6 עוד חרוטים היטב במוחי, ומעוררים בחילה בבטן שלי - כפי שנסיעות ארוכות ומעוקלות תמיד עושות לי, מאז שאני זוכרת את עצמי.

השלטים הענקיים שמבשרים על תחנת הYellow, המקדונלדס, ארומה, מרצדים לי בחלק אחורי וחשוך של הראש. כמו מעין עליית גג כזו.

העץ הגדול בשטח שממול מה שהפך להיות הבית שלי, עדיין שם. מביט בי מרחוק, שולח לחישות קטנות של הרוח.

יומיים קודם לכן דמעות מלאו את עיני כמו מפל גדול ושקט. ולאט לאט הרגשתי שאני משלימה עם המצב. שאני אורזת את חפציי בהבנה, ואומרת שלום לחממה היפה שלי שגם ביציאה מהשער עוד נדמה שהיא עוטפת אותי ומחבקת חזק. לא עוזבת עד שאין ברירה.

ועכשיו.. כששום חיבוק כבר לא אוחז, ואין הרוח מגיעה אליי מעץ, והאבק הוחלף בצלילות, בעצי אקליפטוס גבוהים, האוטובוס והרכבת הוחלפו בפורד פוקוס לבנה, הyellow - באלונית. העיקולים של כביש 6 במרחק שלוש שעות מכאן, והמשטחים החומים הוחלפו בירוק-עד, בקרירות צפונית, ובתאורה אפרורית ועדינה. פעם הנוף הזה היה לי לבית. המקום הכי שלי. האויר מילא לי את הריאות במוטיבציה. ועצים חיבקו ותמכו. 

ועכשיו הכל מרגיש קר ורחוק ולא אמיתי.

כי האמת והחום נשארו שם. 

מה למדתי מהשנה הזאת? מה לקחתי איתי משם? אמת. וחום. ואהבה שבחיים לא הרגשתי. ומשמעות לדברים שבחיים לא הבנתי.

ועכשיו כל מה שאני מצליחה לעשות הוא להיקבר בין שמיכות עבות על מיטה כפולה ומזרון קפיצי - שאמורה להחליף את מיטת היחיד הנוקשה, ושמיכת הקיץ היחידה - לבהות בקירות סגולים בהירים, ולחכות כל לילה לאור שיבקע מהוילונות השקופים שלי. לחכות לאור שלא יאיר כלום, חוץ מאת הזמן שעובר הלאה בלעדיי. לאור שיעיר אותי בדיוק ב9:44, כמו כל יום, וימשיך לבהות בי לאורך כל היום עד שישאיר אותי להירקב לבדי, רק כדי לחזור מחר ולהילחם בי שוב. 

אני לא יודעת איך לראות את הדברים אחרת.

אני לא יודעת איך לחזור הביתה.

כי אני בבית שלי, בית שאני גרה בו כבר 7 שנים, עם משפחה שאיתה אני כבר 19 שנים, ובכל זאת הכל זר. ולא אמיתי. והבית שלי הוא שם.

בבית שהיה שייך ל75 אנשים לפניי. שעכשיו שייך ל9 אחרים, במקום השמונה שאני חלק מהם, שהם המשפחה שלי באמת. בנגב, בדרום של שנת 2015-2016. 

 

נכתב על ידי , 25/8/2016 22:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בת: 22




72
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFairyChild23 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על FairyChild23 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ