לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אתה פסיכולוגית שלי


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2018

המתיקות שבהתמכרות


זה מרגיש קצת כמו התמכרות. יש בזה מן ההרסנות והמתיקות שיש בה. זה מפתה ושואב וממתין בפינה כמו רחם חמים ועוטף, למה להילחם ולהתמודד אם אפשר להתכרבל ולהשתבלל בו?
למה להתעמת עם המציאות אם אפשר לעצום עיניים ולברוא מציאות אחרת?

כמו כל התמכרות יש בזה תחושת אשמה. אני יודעת שאני יכולה אחרת. אני לא חדשה בעסק. יש בזה בחירה. יש בזה הסתרה.

זה לא כתוב על המצח ואפשר להמשיך בלי שירגישו.
אמנם יש פיתוי גדול להצהיר ולבשר, להתוודות ולשאול אם מבחינים, ואולי לזכות באיזו אהדה סלחנית לרגע, אבל זה הכל בראש. אני יכולה גם להתעלם ולהעלים את זה.

רב האנשים לא מודעים לאוטיזם הזה שיורד עליי, ורוב הזמן לא מבחינים בטעויות ובמוזרויות הקטנות.
אני עדיין אחת האדם. אחת מהם.

אני רק צריכה לחפות על זה איכשהו. אולי בהשתדלות יתירה, אולי בכניעות, העדר תביעות, על גבול החנופה אפילו.
ולשמור על מסגרת, ולעשות ספורט ואת כל הצריך-ים, לשמור על משמעת עצמית אל מול הרחם המפתה הזה שקורא אליי מן הפינה.

 

נכתב על ידי , 15/5/2018 16:21  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמבטיה ב-18/5/2018 14:27
 



גל


לפני שנתיים בערך תיעדתי כאן גל של דיכאון. בעצם לא תיעדתי, רק זרקתי שברי דברים, אפס קצהו. וגם המונח דיכאון הוא לא המילה שהייתי בוחרת בשוק חופשי של מילים, אבל צריך לתקשר וככה אחרים קוראים לזה.
ובכל אופן אני מרגישה רסיסים של זה עולים וצפים שוב. מליחות כזו שמשפיצה אלי מן הים.
מחזוריות? נסיבות? הכל בראש ואין לדעת. כל מה שנכתב ונאמר בנושאים האלה - ההיפך שלו נכון באותה מידה.

אני רק מרגישה וכותבת. מתווכת. מהגוף למקלדת, כמה שפחות ראש באמצע.

הפוסט הזה מתחבר לפוסט הקודם שמדבר על אין אונים. על מגבלות וכבלים, שוליים ושטותיים ככל שיהיו, עדיין הם עומדים בינך ובין העולם וחוסמים.

הסימפטום הראשון הוא התקהות. קהות חושים ומחשבה. לא מבחינים, לא שמים לב,  לא זוכרים. הצלול הופך עכור, הזריזות הופכת לאיטיות ופיזור דעת.

לכולם יש ימים כאלה? זה אמיתי בכלל?
אני זוכרת את זה מילדותי המוקדמת – תקופות שבהן אני מפצחת כל קושי ונחה על עננים, ותקופות שבהן כל קושי מפצח אותי. ואני לא יודעת אם אלה הקשיים שמשתנים או אני.

ואז מגיעות המחשבות הטורדניות. מנטרות מציקות כאלה. מעגליות.

ואחריהן אובדן ביטחון. זה מתחיל מהמחשבות ובסוף מתנחל בגוף. ביובש בגרון. בטונוס השרירים. בברק שנעלם מהעיניים.

ומתחילות הפרעות בסדר והתארגנות, שאני חושבת שתמיד יש לי, אבל משהו באיזון מופר.

והחדווה דועכת

והתשוקה מתעמעמת.

ומנת המשכל צונחת.

לא בדקתי את זה במבחן רשמי, אבל אני חשה בזה.

מתבקש לחלוק את זה עם מישהו – אבל אין עם מי.

רופאים ואנשי מקצוע- לא מבינים כלום בדברים האלה. הם לא רק לא מועילים. הם מזיקים (למרות שכוונותיהם טובות). הרפואה פשוט מחמיצה לגמרי את התחום העדין הזה.

חברים – אני מתלבטת. לא כל אחד ערוך לזה. יש כאלה שכבר מכירים, יש כאלה שאף פעם לא חוו אותי ככה.

משפחה – זה קשה נורא. זה בומרנג של תוכחה. של משא כבד של אחריות.

ילדים – הילדים המתוקים שלי מאוד מבינים עניין, אבל אני חייבת לחוס עליהם בהקשר הזה.

הפרוד – חס וחלילה. הוא מלבה את זה. הוא מלא כוונות טובות אבל פועל עליי ההיפך.

ואתם – מי שקורא כאן...אני יודעת שתגובה המיידית שלכם תהיה – את צריכה לטפל בעצמך, יש אנשי מקצוע , אל תזניחי.
תנסו לדלג על זה. תנסו להתבונן פנימה והצידה ולחלוק תובנות ומחשבות.

אני זקוקה לאנשים חכמים וטובים שיאהבו אותי אבל לא רוצה להכביד.

אני צריכה אימהות טובות, מתונות, מאורגנות, שיעשו לי קצת סדר בחיים.

אני לא בהכרח בעיצומו של גל ואולי מחר אכתוב פוסט אחר לגמרי על דברים אחרים לגמרי.
שניהם ייכתבו בכנות גמורה.

נכתב על ידי , 13/5/2018 14:44  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמבטיה ב-15/5/2018 19:49
 



קרומי בתולים



יש דברים שצריכים לרכוש בגיל צעיר ונורא קשה להשלים אח"כ.
קשה, מביך, ובהרבה מקרים, בסופו של דבר... אבוד.

עד גיל 6 רצוי לרכב על אופניים, עד גיל 10 להתגבר על ביישנות, איפשהו ביניהם צריך ללמוד לשחות, לעשות יישור שיניים, לסגל לעצמך נימוסי שולחן ואכילה, הרגלי היגיינה שונים, לדבר אנגלית, לקפוץ בחבל, לזרום היטב עם בני המין השני, לשחק קלפים, וכמובן גם כל מה שקשור במגע וסקס.
יש רשימה ארוכה של דברים כאלה, דיי שוליים בסך הכול, ובכל זאת.
תוקעים.

במשלחת שהשתתפתי בה הייתה בתולת ריקודים אחת. אפשר היה להבחין בהסתייגויות הקלות שלה גם בדברים אחרים, אבל כשזה הגיע לריקודים, בערב, ראיתי שממש בא לה לבכות. ושוב חשבתי על הבתול בן ה52 שפגשתי וסיפרתי עליו כאן, ואמרתי לו בעדינות ששווה לו לנסות טיפול.
אולי צריך סרוגייט לעוד תחומי חיים. מישהו שיחזור אתך אחורה, יאחז בידך ויעשה אתך את אותם צעדים שנמנעת מהם אז, אותו שחרור של האגן והגו שמאפשר לגוף לרקוד, אותה פתיחות ורוך שמאפשרת נשיקה ומגע, אותם בטחון ונינוחות שממלאים את האוויר ופועלים על הסביבה ומאפשרים לדברים לצמוח לאיטם.

היא הייתה אשה נאה ונעימה, חכמה ומשוחררת בשיחה, אבל בכל ערב כשהתחילו לרקוד ראיתי אותה מתכווצת בפינה. ראיתי את האומללות מציפה אותה. בכל פעם שמישהו משך אותה בחביבות למעגל היא התנגדה באסרטיביות כמעט כמו לאונס, ובה בעת נבוכה מעצמה ומתגובת היתר שלה. בתוך ההמולה הצוהלת היא ישבה ונאבקה בשדים.

נכתב על ידי , 12/5/2018 10:08  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמבטיה ב-13/5/2018 13:47
 





11,113

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמבטית שמש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמבטית שמש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ