לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Cause life


אוסף הגיגים שישמשו בעתיד תעודת בגרות לכל מה שעברתי. "היופי שבאנושות, השיגעון שבגאונות, ועדיף להיות מגוחך לחלוטין, מאשר להיות טיפש לחלוטין.", מרלין מונרו.

Avatarכינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

10/2013

פגישה עם פסיכולוג.


קוראים יקרים הלאן, 

אני מקווה שפתחתם את העיניים לבוקר זוהר או לפחות חסר מרמור, שלא כמוני.

התעוררתי הבוקר עם תחושת החמצה. התעוררתי עם תחושת נטל. 

מעט נטל על עצמי, כי אני מרגישה שאני בסוג של הדחקה אני יושבת ומגיבה לכל מיני גירויים של המטופלים שלי, ולאט אני מרגישה חלק מהם.

"חלק מהם?" - האם אני בתור מטפלת יכולת להזדהות באופן כ"כ קיצוני עם המטופל?

אני מרגישה מורכבות מסוימת כי עלי לשדר פוקר פייס ומנגד אני בהמשך תהליך כתיבת הספר שלי, שכמובן עוסק בעיקר בתחושות המטופלים. 

אז למרות כל סירטוני הרעל, והדרייב להצלחה ,להדחקה אני לא באמת מצליחה לעשות הפרדה. לכן החלטתי ללכת לפסיכולוג.

נשמע הזוי? גם לי. אבל כן, גם אנחנו זקוקים לפעמים לעזרה. במצב הזה אני לא מסוגלת לעזור לאחרים בזמן שאני נתקעת בבעיות שלהם, אני לא יכול לשקר. והפגישה הייתה די מוזרה הייתי אומרת. היא הייתה קצת חשדנית, כלומר, חשבה שאני בודקת את שיטת הטיפול שלה את הגישה, אולי ללמוד? אולי סתם להשוואות. אבל אני באמת הגעתי לקבל עזרה, כך שהשתדלתי לא להזכיר בכל כמה רגעים שאני קולגה.בין היתר היו לי גם בעיות אחרות כמו כל בן אדם לחכות כבר חודש לקבל מכשיר מתיקון מחברת סלקום, חשבונות, חברים שגם הם גורמים לי לפקפק בהם, בדיוק כמו כולנו הייתי צריכה את שיחת הפורקן הזאת. הייתה זקוקה לה באופן שהוא כמעט אוויר לנשימה. 

אז הכל התנהל ככה:

 

היי מה שלומך? קיבלה אותי בדלת גברת שמנמנה ומטופחת מידי, מאובזרת בתכשיטי 'מיכל נגרין' ריח של לבנדר התנוסס על כל חלל הבית.

"זאת הקליניקה שלי", היא הובילה אותי בגוואה. שתינו הולכות היא בטוחה בעצמה, אני די הייתי מבולבלת תוך כדי שאני מעבירה את האייפון למצב "שקט".

חושבת בדרך "האם אני מקבלת את המטופלים שלי גם בצורה כזאת? האם אני משדרת חום או דווקא פחד?" ואז נפתחה הדלת השניה. "זה חדר הטיפול, אני קוראת לו הטוהר. כי כאן נכנסים מלוכלכים ויוצאים נקיים". אני לא הגבתי ולא הבנתי כ"כ את הדוגמה זה ישר החזיר אותי למקומות אחרים אסוציאציות אחרות אבל לא רציתי להתעמק בזה ייתר על המידה. אז ישבתי שם על הכורסא המרווחת הזאת, היא הייתה כ"כ נעימה, משי. "כן, אז, **** אנג'ל, 

ספרי לי קצת על עצמך". השאלה הזאת, הכ"כ בנאלית, כ"כ רגילה גרמה לי לרעוד קצת. "אני **** אנג'ל אני לומדת פסיכולוגיה קלינית כבר שנה שניה ואני מוסמת לקבל מטופלים בעלי הפרעות אישיות שונות. אני כאן כי אני מבולבלת. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות הפרדה בין המטופל לבין התחושות שלי לבין ההזדהות שאני חווה". הפרצוף שלה התעקם קצת. "אה, היית אומרת שאת מהתחום היינו קובעות סוג פגישה שונה...הא, ניסית את הסרטונים במחשב?" היא מגמגמת לה באופן קצת מוזר. "כן לא עזר", עניתי בצורה ישירה. "אז. מה בדיוק קרה?", היא שאלה מעט בחוסר סבלנות כבר התחרטתי שבאתי. קרה. עניתי בקול צלול מידי חזק מידי כועס. "הגיעה אלי מטופלת לפני שנה וחצי כשהייתי רק בהתחלה. כולם קראו לה "המקרה האבוד" אף אחד לא באמת נתן לי לטפל בה באופן חוקי ואז התחברנו. הייתי מקשיבה לה עד שהיא הפסיקה לדבר. מאז אני לא יוצאת מזה. בכל פעם שמדברים איתי על אהבה נכזבת על קושי על נפילה בזוגיות בחיים בעבודה, אני נזכרת בה ומשתתקת. אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל מטופל עד שאני יפתור את זה. 

אני כבר שלושה ימים מתנדנדת בין לא לישון בכלל לבין ערוצי התקשורת לבין סדרות פסיכולוגיות לבין סדרת "למטפל" באינטרנט". הסברתי את עצמי באופן כללי מידי כי לא רציתי להיכנס עם האישה חסרת הסבלנות הזאת לעומק. "זה בגלל שאת בתחילת הדרך" היא מיהרה לציין את העובדה ולהיות יהירה.

"כן אבל אני לא יוכל להתפתח אם אני לא ידע .. " עצרתי את עצמי. חיכיתי שהיא תמשיך, בכל זאת 650 שקל לפגישה, היא לא יכולה לזלזל ככה!

" ובכן את צריכה לסגור מעגל איתה. את צריכה להבין שאת עשית את הכל אבל כל אחד הוא שונה ואת חייבת להכניס לעצמך לראש שהיא סוג מסוים של בן אדם- לא כל מטופל שלך עובר את אותו הסיפור גם אם הוא דומה. אם תגרמי לכך שהעצות שתתני לו ישפיעו על החיים שלו הוא רק יחדד את זה בראשו וימשיך הלאה. את צריכה עדיין לפצח את הנוסחה להתקרב ללב של המטופלים שלך והכי חשוב אף פעם אל תשווי את עצמך אליהם, אף פעם אל תכניסי את עצמך לסיטואציה ב"מה אני הייתי עושה" זאת הטעות מספר אחת. הרי גם לנו יש בעיות,גם לי יש ילדים כביסות ... תעשי חשבון נפש עם עצמך ותעבדי על הביטחון שלך מול המטופל תסגרי מעגלים שעוברים עלייך את עדיין צעירה, ואח"כ את תראי שאם הזמן את תלמדי להדחיק", היא סיימה. 

הבנתי אותה, הסכמתי איתה היא הייתה דוגרית שזה אפילו קצת כאב. ואז התחלתי לדבר על עצמי, ומכאן, הדמעות התחילו לרדת בעצמן. 

 

-

שעות לאחר המפגש הבנתי שהייתה לי מועקה משלי על הלב. רגשות אשמה שהתערבבו עם השגרה. 

הייתי כ"כ אטומה כלפי עצמי שמסתבר שזה מה שגרם לי להזדהות כ"כ עם המטופלים שלי. עכשיו אני צריכה להתחיל 

טיפול של 12 מפגשים, ואז אני ייצא מזה. נחזור לסרטים באינרנט בינתיים, נחזור לעצמי נכתוב קצת לפורקן.

קריצה

בינתיים כתבתי למטופלים שלי הודעה מאוד בנאלית אבל היא אמיתית "יצאתי למצוא את עצמי, עד אז אני מפנה אותכם לקולגה מקסימה שלי"

הפנתי אותם לפסיכולוגית שלי כמה אירוני לא? אבל היא תגבה מהם את הסכום שאני גובה כדי שלא ירגישו מנוצלים.

כולם ענו לי מאוד בעניין "בהצלחה". 

 

אז עד אז, אני מקווה להתרווח קצת על הספה לכתוב קצת פורקן, להמשיך את הספר שלי ולנתח את המילים הקשות שנאמרות בסרטונים באינטרנט.



עכשיו אני הולכת להיות המטופלת בדיוק כמו בספר, להתחבר, להבין לבכות קצת. 

אני יעלה בפוסט הבא פרק מהספר שלי, מקווה שזה יעזור קצת, או לפחות יכוון. 

אני הייתי אנג'ל ואתם? 


נכתב על ידי , 9/10/2013 15:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האם להמשיך הלאה- זו באמת משימה בלתי אפשרית?


אני מבולבלת.

 

את הפוסט הבא אני כותבת אחרי שעות של צפייה בכל מיני סרטונים מלאי תוכן למטפלים.

אני קוראת כל פסיק וכל ותנועה, ואני משתדלת להגיד לעצמי "התמודדתי עם מקרים קשים יותר".

ובכל זאת, המקרה, הקטע, האירוע שהחזיר אותי חזרה למעיין (פוסט-למטה) גורם לי לטרגיות מסוימת לתחושה שאולי אנחנו נכשלנו.

אנחנו- אנשי המקצוע. אנחנו - החברים והמשפחה. אנחנו - כל מי שרק יכול היה למנוע את הדרדרות המצב. ואולי גם מאור אשם?

אני מסתכלת על הכל בתמונה כוללת לא רחבה במיוחד. הפרטים יבשים ואני מעדיפה שישארו יבשים זה קל יותר להתמודד עם היובש מאשר להיכנס אל תוך המיץ ולגלות איך הדמעות זורמות באופן בלתי נשלט. האם עלי להיות אדישה? ממורמרת? האם אני צריכה לשבת ולהנהן עם הראש כמו שועשים הקולוגות שלי? האם באמת אני לא צריכה להכניס את הכל לראש? הרי אני ישמע עוד סיפורים קשים יותר למה אני כ"כ נעולה דווקא על החידה הזאת, דווקא על מעיין?

 

בכל אופן, בפוסט הזה אני רוצה לדבר על להמשיך הלאה. כי זו משימה שהמון אנשים נכשלים בה. זו משימה שלא כולם מסוגלים לעמוד בראש זקוף-

ולהגיד "אני מסוגל/ת" לתת לעצמך אפשרות לפתוח דף חדש לטובת משהו טוב יותר שאמור להגיע. לא כולנו מאמינים שברגע שהדלת נסגרת תפתח דלת חדשה. כל אחד מהסיבות שלו, כל אחד מההתבוננות שלו על העולם, אל העולם. ואני, אני חושבת שזה מה שיגרום אולי לאנשים שמרגישים אבודים כ"כ כמו מעיין להמשיך הלאה. 

הפחד. רק הפחד הוא זה שמונע ממך לקום ולעשות את הצעד הראשון כי הצד הראשון הוא הצעד הקשה ביותר.

 

הקטע הבא מתאר את הבלבול על גווניו. את התמונה השבורה החתוכה ואת אוסף המחשבות שאף פעם לא החלימו- ההתחלה צפויה להתחיל.

הסוף? אף אחד לא חושב על הסוף על העתיד, על העולם שאחרי השבר אחרי הבכי, אחרי הצער, הרעיון שיהיה טוב יותר לא קיים. 

 

" אני שוכבת שם ערומה כמעט. הוא נסע רחוק השאיר חותם מסוים לכך שהוא חוזר. הוא אמר האמנתי לו. אין לו בשביל מה לשקר, נשמתי נשימה עמוקה.

עברו השעות ועל הצג כתוב ' אהוב שלי ' חשבתי על זה אולי הגזמתי? אולי הייתי צריכה פשוט לקרוא לו בשמו. אולי הייתי צריכה לחדד את מה שאמרתי לעצמי מהתחלה- קלילות. לשדר שהכל בסדר. ואז הוא נסע. כמה שעות הוא כבר היה דלוק בטח בדיוק כמו הקודם או אולי אפילו יותר. אני שוכבת במיטה לא מקשיבה לכלום. התחתון בצד אחד החולצה בצד השני, השמיכה מכסה רק את כפות רגליי ואני ערה כאילו השעה הייתה שעת צהריים. עכשיו אנחנו מעט לפני שעות הבוקר. שעה לפני שתעלה השמש, שעה לפני שהוא ילטף אותי באופן לא מודע, אח"כ נשכב והוא יילך. בערב אני יקבל טלפון או שאני זו שתתקשר. אני יחכה לו, הוא יחכה ללכת. אנחנו ישנים מחובקים בימים האחרונים. עוד מעט אני יתפוס את הפינה שלי. הוא מתקשר שוב "אני בא" הוא מנסה לפייס. הוא מנסה להראות לי שהכל בסה"כ פרנויות שלי. שאני זאת שבונה לעצמי תמונה שבורה,סיפור שהוא לא גמור. "הכל אמור להיות קליל זוכרת?" אני מנסה להוכיח לעצמי שאני חזקה. שזה לא עוד מכשול זה ה-מכשול שלא נותן לי להיות בקשר שהוא לא מחייב, אבל הוא הרגיש כ"כ .. הייתי שבורה לנוכח זה שאני תמיד הפילגש. אף פעם לא אהבו אותי בזכות עצמי. זה תמיד מתחיל ישר ומסתיים עקום. אני תמיד לבד גם כשהוא בתוכי.אז יבואו חכמים ויגידו לי למה את לא קמה והולכת? ואני יגיד שטוב לי. שאני מנסה את העידן הזה של הקשר הלא רציני, שאני רוצה לעמוד בו. הוא נכנס. אני נכנסת לחדר, אדישה מסתובבת הוא מתקרב אלי, הוא נוגע בי, חזר חרמן. "אני רק איתך די תרגעי" אני לא מצליחה לנשום "הנה את רוצה שאני לא ידבר איתה יותר, אני לא.." אני קוטעת אותו בשיעול קל. והנה הוא מתקרב. אני חצי ערומה.. ההמשך כבר די ידוע. בבוקר הרגשתי טעם מר. הרגשתי איך אני נופלת למלכודת שלו. איך אני נתפסת בעיניו כטרף קל מידי. הוא ניסה לשכנע אותי לצאת מהבית, לבוא איתו, לברוח, "את לא יכולה להישאר בבית כל הזמן" רציתי לבכות. הוא הלך. שוב אני לבד. תמיד הייתי לבד". השעה מאוחרת כבר. העיניים שלי נעצמות. מחר יום חדש שבו אני ימשיך להיות חלק ממה שקראתי לו "מציאות". חושבת שטוב לי. שאני משוחררת שאני מודרנית. בסה"כ עוד קלישאה". 

כמה חודשים אח"כ זה הסתיים נמאס לו. שוב תחושת הלבדיות. הנכשל הענק הזה שנכתב על הסדינים. הזרע שעדיין לא התייבש.

- " ככה התחילה הפרעת האכילה שלי". ( מתוך מכתב של מטופלת שלי שהסכימה לי לפרסם את אותו בהקשר לנושא). 

 

אני הייתי צריכה לשבת ולנתח את זה. לנסות להבין. זה קשה גם לי מי יודע אם אני הייתי קמה על הרגליים. בעיקר בהתחלה זה נראה כמו "סוף העולם".

לנסות לקשר בין הפרידה לבין הפרעת האכילה איך הדימוי העצמי הפך להיות חלק מהתחושות הלא ברורות האלה.אני הייתי צריכה להבין שמתוך זה שהיא כתבה "שאף אחד לא אהב אותה בזכות עצמה" היא התכוונה לגוף שלה, לזה שאף אחד לא התאהב באיך שהיא נראית, במה שהיא משדרת, באג'נדות שלה. אני הייתי צריכה לתת לה תקווה להמשיך הלאה, ועכשיו, זה היה נראה לי קצת בלתי אפשרי.

 

"הכל עניין של זמן" מגדירים פסיכולוגים. ברגע שהמטופל מקבל את העובדה שהקשר נגמר הוא מוכן להמשיך הלאה. התהליך הקשה ביותר הוא להביא את המטופל להגיע לנקודה בה הוא מוכן לקבל את הסוף ולהבין שהדרך לחזור או לייצב את הקשר הם קלושים ואף לא אפשריים בכלל. להגיע לעמק השווה כאשר הנכונות האמיתית היא להוכיח שהדלת שנסגרה לא מגדירה גם דלתות אחרות שייפתחו בעתיד. הרעיון הוא להוכיח למטופל שהוא יכול להאמין בעתיד. שיש דבר כזה עתיד. שאין טעם להתאבל על משהו שלא יוכל לקום לתחייה. הקשר הזה יישאר אולי לנצח חקוק בזיכרון אבל זה המקום לשחרר אותו ולתת לו את הכבוד המגיע לו ואם זאת להבין שמגיע לו משהו יותר טוב. זה האם זה באמת קשה כ"כ? האם זאת משימה שהיא בלתי אפשרית?

 

"הכל עניין של אימון"- ברגע שאנחנו מכניסים למטופל לראש, ברגע שהמילה "נגמר" מתחדדת ומחדדת זה יגרום לדברים כן קצת להידרדר אבל בסופו של דבר זה יימנע את האדישות ויגרום למטופל להתמודד עם האובדן הזה, להתמודד עם חרדת הנטישה עם הפרידה. 

 

כל תיאוריה מתבססת על משהו אחר, אז על מה להתסמך? האם להפציר במטופל להמשיך הלאה? או להראות לו את הנקודות ששוות לו להמשיך הלאה?

ואני בוהה בתקרה ומשתגעת. מה אני יגיד לבחורה שנוצרה לה הפרעת אכילה בגלל פרידה מבין זוגה שיכול להיות בכלל שזה מצביע על הפרעת אישיות שבתוכה הדפוס פגיעה הוא הפרעת האכילה. איך אני ישתמש בהגיון שלי בכדי לחדד את ההיגיון שלה? אני כותבת לעצמי נקודות מסוימות ואז מוחקת, ואז שוב כותבת ומוחקת ולבסוף אני מחליטה לשלב את שתי השיטות ביחד. הזמן- והאימון. הכל באופן אינטנסיבי בכדי שהיא תתפרק ותתפרץ כשהיא עדיין בטיפול איתי. ולאחר מכן ההמשכיות והישג המטרה. להראות לה שיש עולם מעבר, ושההתעסקות בכאב מוציא אותה הרבה יותר חלשה- היא שונאת להיות חלשה להשתמש בתכונה שהיא שונאת בכדי להגיד לה "אם את שונאת להיות כזאת למה את מתנהגת ככה?" = תפסיקי עם זה את מורידה מעצמך. 

אז לא, זאת לא משימה בלתי אפשרית! צריך להתמודד עם הבעיה אח"כ למלא את הצורך, ליזום מפגש בין האדם במידה והוא מסכים לבין המטופלת כמובן בהשגחה שלי בכדי לסגור מעגל מסוים. או להפך , להרחיק אותו לחלוטין בכדי לא להשאיר תקווה מסוימת שיום אחד הקשר בניהם יחזור. היא מגיעה אלי יומיים לאחר מכן, לא ישנתי ביומיים האלה לא היה אדם שלא התייעצתי איתו, לא הייתה תאוריה שלא ניסיתי לנתח ובכל פעם כשנסגרתי על שיטת טיפול מצאתי את החסרונות שלה. לבסוף החלטתי לדבר אלייה כמו לחברה. החלטתי שאני לא יגרום לה להרגיש שהיא מסכנה אלא להפך שזה קורה לכולנו. אני יתחיל בכך שאני ישאל אותה "האם להמשיך הלאה- זו באמת משימה בלתי אפשרית?" התשובה שאני ייקבל תעזור לי בנושאי השיחה, בחידוד הנקודות שאני רוצה שהיא תחשוב עליהן. 
 

להמשיך הלאה זו לא משימה בלתי אפשרית צריך להתאים אותה לכל אדם באופן אינדיבידואלי עפ"י תאוריות הטיפול. 

להמשיך הלאה זו לא משימה בלתי אפשרית כי ניתן להתאמן על כך - ולחדד למטופל את המילה "נגמר" בכדי שיבין שאין למה לצפות. 

להמשיך הלאה זו לא משימה בלתי אפשרית כי ניתן לתת לזמן להוכיח שתפתח דלת גדולה יותר, טובה יותר, קשר רציני ואמיתי יותר. 

להמשיך הלאה- זו - לא - משימה - בלתי אפשרית : כי ניתן לנצח את העבר ע"י אמונה בעתיד. 

להמשיך הלאה זה לא להתקע בין 4 קירות, זה ללכת ולהתייעץ ולצאת ולהינות וללכת לדייטים ולהכיר, לא להיתקע, התקיעות היא הסיבה לאדישות. 

 

להמשיך הלאה, זה להאמין בעצמך! להעלות את הערך העצמי שלך ולהבין שאם זה נגמר זה כי מגיע לך הטוב ביותר .. 

 

כאן ועכשיו, לקבל החלטה, לא לדחות דברים לאח"כ!

לא להפסיק לעבוד, לא להפסיק בשגרה, לדבוק בשגרה, להשלים עם המצב- הכי חשוב תהליך ההשלמה. 

לחדד את ההתחלה החדשה. 

 

בהצלחה!

 

אני הייתי אנג'ל ואתם?





נכתב על ידי , 8/10/2013 15:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



במסגרת התפקיד בלבד.



הלאן, 
האמת שלא היה כ"כ הרבה הצלחה בפוסט הקודם (קצת מרגיש לי רע) אבל בסה"כ אני מרגישה טוב, זאת רק ההתחלה.
זו תלות מסוימת צורת חיים שפיתחתי שאני מאמינה שהכל רע, אבל יכול להשתפר. בתחום הבלוג לפחות, בתחום הזה, הפעם.
"בפעם הבאה אני לא יודעת איך אני יגיב אני לא יודעת איך אני יתמודד עם משבר מסוים",זה משפט שכולנו אומרים לעצמנו.
תמיד הפעם הבאה מפחידה יותר, ומה אם הפעם הזאת? לשבת ולבלבל את המוח על אוסף הגיגים ישנים או על חדשים או דווקא על אסכולות שפיתחתי ?
תמיד הפעם הבאה הצעד הבא יהיה מסוכן יותר. לא משנה לאיזה רמה ירדתי, לאיזה סיטואציה הגעתי, השיחה הבאה היא השיחה הקשה ביותר.
חבל לי לפתוח במה שנקרא "סיפור אמיתי לא נגעתי" זה יותר מידי מוחשי לי ככה שב 48 שעות האחרונות (צמוד לפתיחת הבלוג החדש) 
אני די אדישה למצב ודי אדישה לאירועי היום יום ומתעסקת בעיקר בלהכחיש לעצמי ולהאמין שאפשר להחזיר אלי את מה שאבד.
אנשי מקצוע יקרים,
כשבן אדם אדיש למצב שלו זה בדיוק הרגע שהוא הרבה יותר מסוכן מזה שמצהיר שהוא עומד להתאבד.
הרי ההתאבדות עבורו היא כלי מיכוח מסוים. המון פעמים הוא נעשה תלותי מידי וכבר הופך למצב שבשגרה (בעיקר באנשים בעלי הפרעת אישיות).
אבל אנשים כאלה רואים בזה כלי מסוים בשביל להתקדם בשביל לא לאבד בשביל להשיג מטרה מסוימת בד"כ רומנטית או חברתית.
להגיע למצב בו אדם מאיים לקחת את חיו, זה מצב רגיש. אתה לא תמיד יודע איך לפעול בסיטואציה, האם להגיע אתה? או להזמין משטרה?
העיקר לעצור אותו בכל דרך אפשרית מבלי לברר האם הוא בכלל מתכוון לפגוע בעצמו או רק משתמש בתרגיל הזה כדי להוכיח שהוא מסכן, לסמן
סימני מצוקה. שידור סימני המצוקה חשוב מאוד להכרת האדם ולהתמודדות איתו. אבל הכי חשוב זה לשמור על קור רוח וקודם כל לשלוח חבר/ה או את בן/בת הזוג לפתור את הדברים בצורה הוגנת. הרי, בסופו של יום זה קורה בגלל קונפליקט או בגלל פגיעה, פרסום ברשתות החברתיות, רצוי שמישהו קרוב
ימצא אותם ולא תפתיע אותם משטרת ישראל.
זה כמובן נושא שיש עליו הרבה מאוד ויכוח, אבל קחו בחשבון שהמשטרה מגיעה. ברוב המקרים זה נגמר באזהרה בלבד, לאחר מכן האדם משחורר לעשות כרצונו. אם זה היה חבר/ה בן/בת הזוג הם יכלו להיכנס לעומק העניין או אפילו לנסות לשכנע את הפגוע להגיע לטיפול פסיכולוגי שיכול להניב יופי של תוצאות.
במקום להשאיר אותם להתמודד עם ההרס, עם ההרס העצמי גם, הרבה יותר קל לתת להם תמיכה שתראה להם שהקרקע עדיפה כשהיא משמשת למדרכה ולא למקום לשקוע בה. האדמה הזאת, שהיא מביאה חיים גם לוקחת. וצריך להוכיח כמה עדיף להישאר כאן למרות משחקי החיים, למרות הרגע הזה שבא לך לזרוק את הצרות לפח והכי קל זה לברוח- הכי קל. אבל ברגע שאתה משדר סימני מצוקה אתה משדר קודם כל : רצון לעזרה. 
הרצון הזה שמישהו יבין אותך שלא יגיד לך את הקלישאה "הכל יהיה בסדר" כן אנשי מקצוע יקרים, אני פונה- בגוף שני כי כולנו עוברים משברים, ולעיתים כולנו מתנהגים בצורה הזאת כל אחד ועד כמה שהוא חזק או כמה שהוא תלוי בסביבה. כרגע, עפ"י המצב החברתי, כולם נראים ככה- כולם תלוים במה שחושבים עליהם ועל הטרנדים החברתיים. וזה להתלבש הכי יפה, וזה להיראות הכי טוב, וזה הרזון וזה השומן, וזה הדימוי העצמי שעובד שעות נוספות וזה המחשבות האגוצנטריות והפחד לקום על הרגלים ולחזור למציאות. הפחד להתמודד עם מסגרת,המשברים בחיים שלאחר הצבא, יש עוד כ"כ הרבה מוקדים שאנחנו לא מתארים לעצמנו שאנשים יכולים ליפול בהם אין ספק שהכל אינדיבידואלי. אני יכולה לקבל נושא בצורה מסוימת- אנשים אחרים יקבלו את זה אחרת. עצוב לי לשמוע ולקרוא על כל מקרי ההתאבדות על ההודעות הארוכות שמנסות לסמן "אני עדיין אוהב/ת" המעמד הזה שאף אחד לא רוצה לעמוד בו. שכולנו מרגישים בו בשפל המדרגה אבל יש אנשים שמגיעים למעמד הזה לא תמיד מתוך כוונה תחילה או מתוך מקום לרחמים אתה יכול להיות שונא רחמים מובהק אבל אם הגעת לזה, הגעת לשלב בו לקחת את הקלף המיכוח האחרון שנשאר לך והשתמשת בהכל כדי לא לאבד את המטרה.
לעיתים אני מבינה את האדישות מסביב, את הנטייה להגיד "הכל בסדר" וזה סתם זה מעיק הרבה יותר. ולפעמים אני מחכה לזה שמישהו יעיר את האנשים האלה מהחלום הרע שהם נכנסו אליו מהסיוט הזה שגורם להם לשיתוק המחשבה, שגורם להם לאבד מקומות עבודה, לאבד את הסיבה לקום בבוקר, לשקוע בדיכאון. 
יש שיגידו שמדובר בסה"כ בחדרת נטישה- ובעצם מה ההגרה המקצועית לזה?
חרדת נטישה- היא מצב פסיכולוגי שבו אדם חש חרדה קיצונית של הפרט ממושא הקשר הרגשי והתקשורת שלו. (לדוגמה:בית, הורים, חברים, בן/בת זוג). 
אנשים כאלה כשהם מפחדים לא בוחנים את האמצעים שלהם, והולכים הכי רחוק שאפשר.
זאת יכולה להיות תכונה שמופיעה גם "בהפרעת אישיות גבולית" וגם "בהפרעת אישיות תלותית". 
שתי הפרעות שאסור לבחון לבד! כי לכולנו יש ימים שיש לננו את התכונות האלה, זאת הפרעה כזה הופך להיות מוגזם ומומלץ ללכת לפסיכולוג ולא להחליט על סמך מאמרים/סימנים/תסמינים במדיה.
כולנו מפחדים לאבד מישהו יקר לנו, אבל הסיפור הבא כבר לא היה מבחינתי "במסגרת התפקיד לבד" זה סיפור שאני מבינה אישית. 
זה אחד מהסיפורים שמעודד, ועודד אותי ללמוד פסיכולוגיה. אחד הסיפורים שאני יכולה לגעת בהם ולהבין. "שאני יכולה להניח את האצבע ולהדהד בראש שחבל שאני לא הייתי הרבה יותר חזקה לעצור. הרבה יותר חזקה לסלוח. הרבה יותר חזקה לא להשפיל את עצמי", אלא היו המילים האחרונות ששמעתי ממעיין. היא הייתה נערה שמנמנה ומלאת חיים. אוהבת לרוץ ולשיר ולקפוץ ובעיקר אוהבת את עצמה. המעמד שלה היה האומנם לא תמיד הכי ברור אבל מצד שני היא הייתה הבחורה שהכי לא אכפת לה ממה שהסביבה חושבת. פתאום היא הכירה אותו. כמו תמיד "זה אהבת חייה" היא חשבה לעצמה בזמן שהיא עקמה פרצוף. היה להם טוב, מכל הבחינות. היה להם הכל. כשהסיפור נהרס, נגמר, נרמס. היא לא יכלה לעצור בצד. היא לא יכלה להסתכל לאף אחד יותר בעיניים. היא הרגישה נטל חברתי מכל הבחינות, היא הורסת את חברות שלה, היא הורסת את הסביבה, היא מספרת לכולם את הצרות שלה והם לא מעניינות באמת אף אחד. לכולם יש את כאבי הראש שלהם מה אכפת להם מכאבי הראש שלה? היא בוכה, כל הזמן בוכה. מרגישה איך הגלגל מסתובב איך הסיפור שהיא סיפרה לעצמה עם מאור הבחור שהיא התכתבה איתו במשך שלוש שנים באופן וירטואלי באיי סי קיו הופך למציאות. הסיפור הזה, הפחד הזה, הדבר שהיה בדיוני הפך להיות מציאותי מידי, נוקב מידי, חי מידי. היא חיה כל בוקר את השיחות האלה, וכל לילה היא נעצרת עוד רגע מול המחשב ולקבל את ההודעה  הזאת כי יש סיכוי שהיא תרדם ותפספס שיחה ממאור. טלפון כבר לא היה אופציה בכלל. מאז השיחה האחרונה עם מאור, השיחה היחידה בה היא נתנה לעצמה להיות היא, לנשום. הפעם הזאת שהיא אמרה את הכל מבלי לברור את המילים ולבחור את הנוסך זה זרם כמו מים ומאור הקשיב, קצת כעס, קצת הגן על עצמו- ההגנה הכי טובה היא ההתקפה היא הזכירה לעצמה אבל זה לא באמת עזר לה להתפקס. היא לא הצליחה לבכות להיכנס אליו לגרום לו להתרגש או לנסות להבין אותה. היא נתקעה נבהלה הבינה שזה עניין של דקות לפני שהכל ייגמר. הכל. 
וזה מה שגרם לה להבין שהיא מאבדת, ואז היא החליטה שהיא מכחישה זה לא היה בכוונה אבל היא הרגישה שנשאר לה עוד קלף בשרוול. 
מאז מעיין החליטה שהיא לא מדברת יותר, לא מתפקדת יותר, מתפרקת. מאז מעיין החליטה שהיא לא מדברת יותר. היא באמת הפסיקה לדבר. היא הייתה שקועה בלכתוב. כתיבה ארוכה מכתבים מלאי תוכן למאור. לאהבה הזאת שחונקת אותה שמנסרת אותה לחתיכות. היא הבינה שהיא יצאה קטנה, יצאה עלובה, יצאה חסרת כוח משוגעת, חסרת פרופורציות היא איימה, הוא לא הצליח להתמודד עם האמרה הזאת, היא מאושפזת, בית חולים, הכל קרה מהר מידי ומאז המבט הריק והאבוד שלה לא יוצא לי מהראש. מאז הרגע הזה שבו הבנתי שהיא לא תעזוב את המחשב לרגע, והוא יהיה מחובר 24/7 והיא תלך איתו גם לשירותים והיא יודעת שהאחיות מסתכלות ולא אכפת לה גם שיקראו היא מחכה היא מחכה לתשובה הזאת יותר מאובססיה זאת הייתה הסיבה הקיומית. הוא חשב שהיא מתה, הגיע בכל יום להניח פרח עדיין לא מעכל. הוא לא היה שזה עומד להגיע, הוא לא ציפה שהיא תהיה מסוגלת, הוא חשב שזה עוד איום. מעיין חיה, אבל היא מתה. היא לא מתפקדת העתיד מזמן הפך להיות פרט שולי העבר שולט, הכחשה מלאה של הווה. חוסר מחשבה על כלום והתעסקות רק במאור. היא כבר לא מעיין של פעם, העיניים מדברות בעד עצמן. היא עוצמת אותן רק כשהיא עייפה ממש והיא ישנה 6 שעות בדיוק ולא דקה יותר.כשאמרו לה שיש לה בעיה היא לא האמינה היא עדיין לא מאמינה הבעייה היחידה שנראתה לה היא עצם העובדה שהיא שלחה לו את המסר הזה, את ההודעה הזאת. מאז עברו 5 שנים והיא נחשבת למתה בעולם האמיתי. אף אחד לא יודע שהיא באשפוז. אף אחד לא יודע איזה טענית היא לקחה על עצמה. על האח של בית החולים שהתעלל בה, על המכות וחדרי הבידוד על כך שהיא בקומה היום והמחשב שוכב מחובר אבל אפילו אי אפשר להיכנס אין סיסמה ולאף אחד אחרי מה שרוברט האח הנוראי עשה אין אומץ לפרוץ אפילו המשטרה לא התערבה במחשב. היום היא שוכבת שם מונשמת מחוברת למכונה רק בגלל שטות. שמבחינתה הייתה עולם ומלאו. 

הסיפור הזה, שעוד יחסית סופר בקצרה, הסיפור הזה שהוא די בנאלי אבל מרגש. הוא סיפור שכל אחד יקבל אחרת. 
המוסר השכל האישי שלי הוא להסתכל על הדברים באופן הכי ישיר שאפשר ולהבין שאסור לפחד והכי חשוב זה לעשות מה שהלב והראש מובילים אותנו אבל בדרך בריאה בדרך חכמה. לא להשפיל את עצמך לא להוריד מהערך שלך. כשיש בעיה לא לחכות איתה או לנסות לפתור אותה לבד- 
והכי חשוב, כשצריך, כשזה עומד להיגמר, לא לתת לשום דבר לשבור אותך - להמשיך הלאה. 
הסיפור הזה משאיר אותי ערה לנוכח הודעות מסוימות שיחות טלפון של היומיים האחרונים. סיפורי מטופלים וכמובן גם הספר שאני כותבת שמתבסס גם על זה. ואולי דווקא בעיקר על האגוצנטריות הזאת שגורמת לבן אדם לשכוח מהכל להתעסק בעצמו ולהרוס את עצמו. בהרס העצמי הזה, בנושא האובדנות. 
זה גורם לי להיכנס לפרופורציות פתאום ולהפך לשבור את השגרה. אם תשאלו את מעיין היום, אחרי הקומה, אחרי ההתעללות היא בטח הייתה מתייאשת, היא בטוח הייתה מבקשת מכם לא להזכיר לה ולחשוב שהיא באמצע סיוט רע. זה המשפט האחרון ששמעתי ממי ששמרה על זכות השתיקה במשך שנתיים שמהדהד וגורם לי לחזור שוב ושוב ושוב למה שלא מפורסם בחדשות, אני נשרפת רק מהמחשבה שלא יכולתי לעזור לה, ואיפה הם היו? איפה החברים שלה? המשפחה? היא אף פעם לא הזכירה אותם גם לא במעט המכתבים שהיא נתנה לי לקרוא. מעט מידי הייתי אומרת. היא הייתה "וירדו" רק מהרגע שהיא הכירה את מאור, את הבחור שגרם לה לאבד את עצמה ולהפוך לזומבי. כשכולם בטוחים שהיא מתה, מגיעים לחלקת הקבר שלה, "מעיין" כתוב בכתב יד בלי שנים בלי מלל פשוט וקל, נקי. המשפחה האמינה, שמו שם בקבר כלב שנרצח באכזריות ע"י בני נוער. גם היא הרגישה שהיא נרצחה, זה התאים לה. חסרת אונים, חסרת כוח, רחמים עצמיים שהיא שונאת, כ"כ שונאת. היא הגיעה לשפל המדרגה ואף אחד לא באמת יעזור לה. וזה הפחד שמשחק תפקיד וזה האגו שהיא מכניסה לעצמה שהוא הכי חשוב בעולם. היא מאמינה שזה הכי חשוב בעולם. השם שלה, מה שהוא יחשוב עליה, זה כואב לשמוע את המחשבות שלו מהצד,זה כואב מידי לנשום ולשקר. ואז בלילה שהיא החליטה שהיא מפסירה לשקר, מפסיקה לדבר, מפסיקה להתעסק בחרא היא מתה. מתה מבפנים. במקום לחשוב על הדברים שהיא צריכה  להספיק היא חיכתה לרגע שהיא תכנס לקומה. 

הסיפור הזה מכניס את כולנו לפרופורציה. היום מעיין משתקמת, בזהות בדויה. המשפחה שלה עדיין חושבת שהיא לא בחיים, גם מאור לא יודע. 
אבל זה אף פעם לא עוזב אותה, ואף פסיכולוג לא מקשיב לה ואומר לעצמו "זה במסגרת התפקיד" אף אחד לא נשאר אדיש, נשאר עם עיניים יבשות.
ואז אני מסתכלת על הבעיות שלי ועל הצרות שלי ועל האהבה הנכזבת שלי והכל מתגמד ליד הסיפור של מעיין ואני לפעמים למרות החוזק שלי, למרות הכוח שלי, להיגרר למצב הזה, להיות בקומה. פתאום התפקיד הגדול הזה ה"פסיכולוגית" גורם לי להבין כמה אחריות יש לי, כמה אני מקרינה כלפי הסביבה, עד כמה אני יכולה להשפיע. אבל לפעמים אני מוצפת בבעיות של עצמי ואני רק מחכה לרגע הזה שבו אני יקבל קצת אהבה, מעט חיבה, אפילו התחלתי להבין את "חן-טל" תופעת הטבע שלא חשבתי שקיימת ומסתבר שגם מאחוריה יש סיפור חיים- האומנם? כן. 
השתכנעתי ושכנעתי את עצמי. כי אמרתי לעצמי "שיש לי מילה" וזה מה שחשוב הרי.
אני רוצה שמישהו יהיה גאה בי, שיאמינו בי שוב, אני רוצה לרצות,
אבל אני לא רוצה לתת להם להשיג את מה שהם רוצים מבלי שאני יהנה מזה, מבלי שגם אני יקבל טובה מסוימת.
הם, להבדיל מהמטופלים הרבים, לא במסגרת התפקיד.
האתגר האמיתי הוא הטיפול בעצמך- לדאוג שגם אני ישאר שפויה, ואני מאבדת את עצמי היום, דווקא כי הרגע סופית אני רווקה.
לב שבור? כעס? פחד? אני חייבת לקום בשביל להצליח, אבל אני כ"כ רוצה לישון כמו מעיין, זה מפחיד זה גורם לי לשלוח הודעות מפחידות שמחר בבוקר אנשים יגידו WTF? חבל שלא כתבתי לפני ההודעות האלה, אני ישתדל להסביר את עצמי בבוקר, אבל אני לא יודעת עד כמה אני יצליח.
לפחות אני בתור מטפלת לא מוכנה לתת לאתגר הזה להפיל אותי ולהכיל את הפיל העוצמתי הגדול הזה, לשמור על התמונה כולה ולא ליפול לתוך חלקים או תקופות או זמנים בחלקי רגשות. אני מנסה להיות אטומה ולגרום לעצמי להבין שאני חייה בשביל להקדם בשביל המטופלים, בשביל לא להפוך להיות חיה-מתה. 

כמובן שזה פוסט פורקן ויש להתייחס אליו בהתאם. 
אני מוסיפה לי את הקטע הזה מתוך איגוד הפסיכולוגים-
זה יושב ומחדד לי למה אני חייבת לקום בבוקר, 
כדאי גם לכם לראות אבל תשתדלו לא להתבלל זה מיועד למטפל. 
אני הייתי אנג'ל ואתם? 


 
נכתב על ידי , 8/10/2013 03:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לi don't care אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על i don't care ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ