לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מיזנטרופ

על החיים בעולם פוסט אפוקליפטי, אפל וחסר תקווה- הידוע גם כמדינת ישראל במאה ה21.

כינוי:  Walter Nernst

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

10/2013

ריאליטי צ'ק


משהו רע קורה בטלויזיה הישראל. הצצה בלוח השידורים מעלה את אחת משתי האפשרויות:
א. המקוריות מתה, היצירתיות היגרה וההומור גוסס.

ב. החיים בישראל הם כל כך סוחטים מבחינה מנטאלית שיש צורך תמידי להעלות את סף הריגוש כדי לספק את הסחורה כאילו היינו מכורים לסם.

 

שתי האופציות איומות בעיני.  נדמה שכל מה שמשודר היום בטלויזיה הוא ריאליטי או נגזרת של ריאליטי: חדשות, עדכוני חדשות, תוכניות על עזרה בחיסכון, תוכניות על שיפוץ הבית, על שיפוץ הפרצוף והחיים. תוכניות שמטרתן ליצור את הכוכב הבא, הלהיט הבא, האייטם הבא ולמלא את משבצות השידור בהמון מכלום.

נדמה שגם לכותבי תוכניות ה"הומור" נגמר המצחיק. ברצינות- מישהו פה צחק אי פעם מ"צחוק מעבודה"? ומ"סברי מרנן"?

זה לא שאין דברים מוצלחים, זה ממש לא העניין. מספר תוכניות מקור היו בעלי פורמט מוצלח, סיפור טוב, שחקנים לא רעים והתפתחויות מעניינות- "רמזור", "חטופים" ו"תמרות עשן" (לפחות בעונה הראשונה שלה) היו משהו שאפשר להתגאות בו. נכון, לא כל אחת מהן הייתה כוס התה של כולם והן היו רחוקות מלהיות חפות מטעויות אבל אנחנו מוכנים לקבל אותן כמו שאנחנו מוכנים לקבל שגיאות דיבור אצל ילד קטן- כל עוד הוא מדבר זה לא באמת משנה אם הוא שיבש מעט את המילים. אז הבעיה היא לא ביכולת התיאורית ליצור טלוויזיה איכותית בישראל כי הסכמנו שהיו נסיונות מוצלחים בעבר ובהווה- שלוש הסדרות שהוזכרו לעיל (ויש עוד כמה) לא מצליחות להסתיר עניין עגום הרבה יותר- הכמויות והמינונים. כאן לא ארצות הברית ואין לנו מליון ערוצי טלוויזיה, יש לנו בקושי שלושה (שלא נתחיל לדבר על הביזיון המתמשך שהוא ערוץ 1) ולא נדיר למצוא את שניהם משדרים במקביל תוכניות חסרות תוכן, קונספט ריאליטי טחון ולעוס או עוד שידור שאמור לגרום לנו להתרגש ובפועל גורם לנו לרצות להקיא. נראה שיותר ויותר כותבים/ מפיקים/ במאים תופסים את ראשם ואומרים לעצמם "למה לחשוב? למה לשלם לשחקנים? למה להתעסק בצילומים מפרכים ובבניית קו עלילה מעניין? אני יכול לוותר על הכל וליצור ריאליטי זול ומכניס במיוחד עם יחסי הוצאה/ הכנסה גבוהים" וזוהי, גבירותי ורבותי, קיצה של התרבות.

אז איפה הבעיה? הבעיה היא בצופה, זה שנותן לתופעה הזו לגיטימציה בכך שהוא לא מכבה את הטלויזיה והולך לעשות משהו עם החיים שלו. זה שבוהה בתוכניות הריאליטי כי היה לו יום קשה במשרד והוא לא רוצה להתאמץ ולחשוב. זה שמכנה את החזרת אחד מדיירי בית האח הגדול שהודח "טוויסט בעלילה".

אנחנו כבר לא בשנות ה90- לשידורים משעממים יש תחליף אינטרנטי מיידי. אין עוד צורך להתפשר על פחות מהטוב ביותר. עולם שלם של תוכן איכותי מכל רחבי העולם נמצא במרחק הקלקה אחת ולרוב הדברים הגדולים אפילו ניתן למצוא תרגום בקלות יחסית.
אז למה לא?  

למה להמשיך לבהות בכוכב נולד/ האח הגדול/ אבודים/ אקסטרים מייקאובר/ דה ווייס/ הישרדות/ אקס פאקטור/ המירוץ למליון/ מחוברים/ חדשות הבידור כשאפשר פשוט להכנס לאינטרנט ולהינות מהמיטב שיש לעולם להציע.

ותחשבו על זה. 

נכתב על ידי Walter Nernst , 23/10/2013 19:25  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על חתונות, עדריות וצרות אחרות


אני גר במרחק של כ300 מטר מגן אירועים. אני לא מציין את העובדה הזו בעצב או בכעס- אני נמצא בשלהי שנות העשרים שלי, ללא ילדים ובעל חיים טובים ודי עצמאיים בסך הכל כך שהרעש לא ממש מפריע לי. ממה כן מפריע לי? העובדה שהחתונות מתקיימות. טוב, לא עצם העובדה שאנשים בוחרים לחיות בזוגיות (שהרי גם אני מצוי בזוגיות רבת שנים) אלא שהם בוחרים להנשא "כדת משה וישראל", היינו עם רב וכל הטררם הנילווה לכך.
האינטרנט הוא אלוהים אז התפללתי אליו ושאלתי לגבי התפלגות האוכלוסייה בישראל. הינה מה שנגלה אלי בחלומי (או בחלוני, אם אתם מתעקשים):

התפלגות לפי יחס לדת על פי הלמ"ס:

הערה: הנתונים מהלמ"ס, נכון ל-2004, על פי הגדרה עצמית של בני 20 ומעלה. בשל כמות הילדים הגדולה יותר בכל משפחה חרדית ודתית, סביר כי אחוז הדתיים והחרדים (הכולל גם בני 19 ומטה) הוא גדול יותר בכמה אחוזים.

התפלגות לפי יחס לדת על פי מרכז גוטמן:

[המידע נלקח מהערך הזה בויקיפדיה]


אני מגדיר את עצמי כ"חילוני", מה שאומר שאני חלק מאוכלוסייה המהווה כמעט חצי ממדינת ישראל ו"כאנטי דתי" (מה ששם אותי באחוזון קטנטן וקיצוני השווה בגודלו לכמות החרדים במדינה). נתעלם לרגע שאני מעט קיצוני ונסתכל על הקורלציה שבין כמות ה"לא דתיים" לבין כמות ה"חילוניים"- היא כמעט שווה. מכך הייתי מסיק שרוב מדינת ישראל חיה את חייה באופן חילוני (ואולי אומרת פה ושם "חג שמח" לבחור ההוא עם הכיפה מהעבודה/ לימודים/ שכונה כי בכל זאת- נימוסים וזה...). 


עד כאן? 

-עד כאן. יפה.


 השאלה שאני שואל את עצמי, אם כך, היא מדוע לעזאזל כל כך הרבה אנשים עדיין מציינים מנהגים יהודיים שלא אומרים להם כלום? למה אנשים מוכנים להוציא מאות אלפי שקלים (ועוד דברים נוראיים הרבה יותר, ניגע בזה אחר כך) על משהו שהם, למעשה, לא מאמינים בו? האם כולם הפכו לכבשים? האם הבחירה החופשית והאינדיבידואליות באמת מתו?

עכשיו חשוב לי להסביר משהו- אני אינני רואה את עצמי כיהודי. אני לא מציין חגים יהודיים, לא נוהג במהנהגים יהודיים ואין לי שום כוונה לנהוג לפיהם בעתיד אבל משום מה אני נתפס כקיצוני בשל דיעותי. מדוע?

נתוני הלמ"ס מראים, שחור על גבי לבן, כי אני אמור להוות אחד מכ2.6 מליון אזרחים במדינת ישראל. מדוע זה נראה לאנשים מוזר וקיצוני כשאני אומר שאין לי כוונה למול את ילדי או להנשא ברבנות? מדוע אנשים נותנים בי מבט עקום כשאני אומר כי אינני חוגג חגים יהודיים? האין זו צביעות לעשות כן? הרי אני לא רואה את עצמי כדתי בדיוק כמוהם!
אם אדם מסויים אינו חי את חייו כיהודי, כלומר הוא אינו מקיים כמעט אף מצווה (ואת אלה שהוא כן מקיים הוא מקיים בטעות וללא כל כוונה מראש), רואה סרטים ביום כיפור, נוסע לטייל בשבת, עושה סקס בעודו לא נשוי ומאונן לפחות שלוש פעמים בשבוע מדוע לפתע, ביום חתונתו, הוא מזמין רב שיחתן אותו, שולח את אשתו היקרה למסע עינוגים במקווה, חובש כיפה לראשו ומברך דברים על שכחת ירושלים וכדומה? האם לא תכנו אדם כזה בשם "צבוע" (או לכל הפחות "לא החלטי"?)

למה אנשים ממשיכים להסתכל על המסורת היהודית כאילו הם חייבים לה משהו? כאילו עצם העובדה שהכת הזו קיימת כבר 2000 שנה אומרת כי עליהם לבצע במהלך חייהם מספר ריטואלים חסרי כל הגיון?

איזה אדם שפוי לוקח את בנו הרך שעבורו הוא יכנס לבית בוער ויקריב את איבר המין שלו עבור מוסכמה חברתית של דת שבה הוא אינו מאמין? האם זה בגלל "הקטע החברתי ואיך יסתכלו עליו כשהוא יהיה בצבא?". אני מקווה מאד שזו לא הסיבה כי זה מעיד על חוסר מוחלט בעמוד שדרה- הרי רק כמה שנים אחר כך אותם הורים בדיוק יגידו לו את המשפט האלמותי "ואם כולם יקפצו מהגג- גם אתה תקפוץ?". באיזו זכות גוזלים הורים מבנם חסר הישע את הזכות למצות את העולם המופלא של יחסי המין? הרי אותו בן יוכל להגיד, כשישאל על ידי חבריו "למה יש לך עורלה?", שהוא אינו נימול משום שהוריו שפויים ונאורים יותר וכי הם משאירים לו את ההחלטה הזו. 

מדוע יום כיפור משבית את המדינה החילונית (עזבו את השבת- שאני לא אתחיל ליפול גם על זה)? לא אכפת לי מיום כיפור- הוא מחריד אותי משלוותי בכך שהוא מאפשר לאנשים לדמיין כי כל עוולותיהם נמחלים להם במחי תפילה עלובה ומחרידה אותי המחשבה כי יש רפי שכל שאף מקריבים לצורך כך בעל חיים אצילי כתרנגול (ועוד מענים אותו על ידי סיבובים ברוטליים מעל ראשם לפני ההוצאה להורג).

מדוע אני צריך לכבד את דתם? האם הם מכבדים אותי? או את הערבים/ רוסים/ אתיופים/ אריתראים/ בעלי חיים?

הסטאטוס קוו הוא שטות- מה הם עושים בשבילי?

 

הדיעה שלי היא די ברורה- אם אתם חילוניים גדלו לכם זוג אשכים ולמדו להסתדר גם בלי האישור הציבורי לכל אחת מהחלטותיכם: אל תמולו את בניכם, אל תזמינו רב לחתונתכם ובחייאת- אל תזמינו גם אותי, נשבר לי מהשטות היקרה הזו (אבל על כך, בפוסט אחר).

 

אור ואהבה לכולכם. 

נכתב על ידי Walter Nernst , 11/10/2013 00:37  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרבובדיה


בימים האחרונים נראה כאילו הדבר החשוב ביותר בעולם הוא שלומו של אחד- עובדיה יוסף. אותו אדון, כך מסתבר, חשוב יותר משלל נושאים בוערים בחברתנו כך שכל מהדורת חדשות עוסקת בשלומו של אדם גוסס בן 93.
זה לא שאין לי כבוד כלפיו. אין להכחיש כי מדובר באדם גאון בעל זיכרון פנומנאלי ויכולות לימוד מהשורה הראשונה אך פה צריכה להישאל השאלה- מה הוא עשה עם היכולות האלה?
זה מזכיר לי תוכנית שראיתי לפני איזה 15 שנה על אדם שקיבל יכולות לחזות את העתיד והשתמש ביכולת הזו רק כדי להגיד שהטלפון עומד לצלצל ומישהו עומד להכנס בדלת. כל כשרונו הייחודי בוזבז על דברים חסרי חשיבות כמעט לחלוטין.
מבחינתי אדון יוסף עומד בסיטואציה דומה- הוא בזבז חיים שלמים של מוח אנליטי וייחודי על שטויות חסרות פשר ועל לימוד של חומר שלא קידם את האנושות אפילו סנטימטר אחד קדימה. הוא יכול היה באותה מידה לשנן את ספרי המס של קוריאה בשנת 1973 וזה היה בעל משמעות דומה עבורנו.

בואו נודה באמת- האדון עומד למות. הוא חי חיים ארוכים בכל קנה מידה, אפילו מערבי. הוא ראה מדינות קמות ונופלות, מלחמות, אסונות, שמחות וזכה לביקורים מצד ראשי ממשלה (כולל כאלה שלחשו על אוזנו שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים), נשיאים, אושיות תבל וזמרים מזרחיים.

הגיע זמנו לחזור לעפר ולהפוך לקומפוסט. אין בושה במוות, בטח שלא בגיל הזה, בטח שלא עם רזומה שכזה.
כל התפילות לשלומו מגוכחות- מה הם מצפים? שאם הם יתפללו מספיק הוא יחיה לנצח? שהתאים שלו ימשיכו להתחלק עד אינסוף? אפרופו תפילות- אני די משוכנע שהרופאים הטובים עוזרים יותר מספרי תהילים (נראה אם הם מוכנים להעמיד את זה למבחן- לבטל את מכונות ההחייאה ולראות אם הרבובדיה מסוגל להתקיים על כוחן של תפילות בלבד).
תנו לו למות בכבוד. הוא ואנשיו מהווים מספיק נטל על החברה כבר עכשיו- אין צורך למשוך את העניין העגום הזה עוד יותר. 

 

נכתב על ידי Walter Nernst , 7/10/2013 11:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

191
הבלוג משוייך לקטגוריות: זכויות אדם , ירוקים , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לWalter Nernst אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Walter Nernst ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ