לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


fear cuts deeper than swords

Avatarכינוי: 

גיל: 22

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

טייס אוטומטי


אנחנו חונים בצד הדרך, ליד המדרכה, מול הפארק הגדול. ילדים על אופנים חשמליות עוברים מדי פעם לידינו, אבל פרט להם, שקט בחוץ. מכוניות כמעט ולא עוברות, ואני מסתכלת על הכביש, סתם מתוך הרגל.

תסתכלי עלי, אני פה, הוא אומר לי. אני מתעוררת פתאום לגמרי, מודעת לעצמי. אני יודעת להסתכל לאנשים בעיניים. אין לי את הקטע הזה של להתחמק מקשר עין, למרות שפעם לא הייתי מסוגלת. היום אני משתדלת לא לנעוץ מבט יותר מדי, אמרו לי שזה יכול לגרום לאנשים לא לבטוח בך. אני מעבירה את המבט שלי אליו, בוחנת אותו מהשיער הבהיר למעלה ועד ליד שלו שנחה על הברך שרחוקה ממני. אני כמעט עוצרת את עצמי מלחייך, אבל screw it, אני מחייכת אליו כמו טיפשה. היה משהו שקט ונעים בפשוט להיות, לשבת בשקט הזה, להסתכל עליו. להרגיש את היד שלו עוברת בשיער שלי, מהחום למעלה עד לצהוב הבהיר למטה. הוא מחזיק לי את הראש ואני מרגישה שהוא מהסס, לקרב אותי אליו או לא. אז התקרבתי. 

יש משהו בנשיקה שמכניס אותי לפעמים לטייס אוטומטי, אני נותנת לשפתיים שלו להוביל אותי, עוצמת עיניים ופשוט נותנת לזה לקרות. לא חושבת יותר מדי. אם לומר את האמת, אני לא תמיד אוהבת להתנשק. לפעמים זה יותר מדי רוק, יותר מדי לשון, יותר מדי מהכל. יותר מדי מישהו שנכנס לי למרחב. ולפעמים, יש שעות שאני יכולה להתנשק עם מישהו ולא יימאס לי. אני מרגישה פסיבית מדי, ואני מתחילה להיות מודעת לכל תנועה שאני עושה, לכל תנועה שהוא עושה. אני שונאת להרגיש פסיבית, מובלת. השפתיים שלו רכות ועדינות, הוא מנשק לאט, העיניים שלי עצומות ואני לא מצליחה להישאר מרוכזת במה שאני עושה, אני מרגישה איך אני נלקחת על ידי כוח חיצוני לגמרי למחוזות רחוקים בתוך הראש שלי, איך האני שלי כבר לא שלי, איך חוץ מאותו רגע אין כלום בעולם חוץ ממנו, ואיך יש הכל. העיניים שלי עצומות ואני רואה את כל הצבעים חיים בפניי, העולם דומם סביבנו ואני שומעת את המוסיקה של העולם, יכולה לשמוע את הארץ מסתובבת במהירות עצומה, את הירח. טיפות מים. אני חושבת שאני שומעת רוח נושבת, ואני נושמת אותה, אני נושמת את הריח שלו, הידיים שלו חמות. הן בתוך השיער שלי, על העורף, מלטפות את הצוואר. אני חוזרת למצב של טייס אוטומטי, לא מרגישה כלום ומרגישה הכל. שחור זה לבן. שקט זה רעש. אני זה כולם. הקיום שלי כולו מרוכז בנקודה אחת, עמוק בפנים, מהווה יסוד לעולם כולו, ואני זרה בעולם הזה, קטנה, מזדמנת, אירעית. נקודה במרחב זמן. אני אבק כוכבים, אני התודעה שלי, אני כלום, אני הכל. גאות ושפל בתוך הראש שלי, אני כמעט מסתחררת מכל זה, ומצליחה לשמור על עצמי בפוקוס, באיזשהו מקום. מתמסרת לגמרי למקומות שהמוח שלי לוקח אותי אליהם, הרפתקאות נדירות לתוך עצמי, שאף פעם לא באות בזמן, במקום או עם אנשים צפויים.

אני עוצרת ומסתכלת עליו, לעיניים החומות האלה, המביטות בי במבט שואל.

היה קר מדי כדי לצאת להסתכל על הכוכבים, ובעצם, כל מה שרציתי לראות ישב מולי, והרגשתי שלמה, שלווה.

הרגשתי.

נכתב על ידי , 10/11/2017 15:51  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נשיות , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDaughter of winter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Daughter of winter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ