לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


fear cuts deeper than swords

Avatarכינוי: 

גיל: 22

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2018

כוח רצון


אין שום סיבה שלא אצליח, כל זה בא מעבודה קשה והרבה כאב. אבל אפשר לאסוף את הדמעות, כמו עלי כותרת, לעשות מהן פרחים. לעשות לי שדה של כל הפרחים האלו, ולחייך. כמה כבר הצלחתי, כמה קשה עבדתי עד עכשיו, יש כל כך הרבה סיבות לחייך. פרחים זה אושר. יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת, למה לא לתת עוד דחיפה אחת קדימה?

לפעמים אני חושבת על ההרים שאני מטפסת עליהם בתור בחורה במקצוע הזה. כרגע, זה בסך הכל קן נמלים קטן, תקופת מבחנים נוספת. יהיו עוד הרים רציניים. וכל הר כזה שאטפס עליו, ישמש את כל אלו שיבואו אחריי, שיוכלו לטפס גבוה ממני, לראות רחוק ממני. נשים, גברים, כולם. למה לא לפרוץ קדימה?

אנחנו מסוגלות, טובות, נשאר רק להאמין, לדחוף. קדימה. אני טובה בדיוק כמו כל אחד אחר, יש לי סיכוי. למה לא לתת את הכל, בעצם?

 



נכתב על ידי , 25/5/2018 11:12  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לפעמים אני מרגישה כל כך לבד, כאילו אני האדם היחיד אי פעם שעשה את מה שאני עושה, ושחווה מה שאני. כאילו אף אחד בעולם לא מבין, ואני יודעת שזה לא רציונלי ואפילו די טיפשי, כי כולם סביבי מרגישים בדיוק אותו דבר כנראה, ולכולם קשה, וכולנו באותה סירה טובעת.

לפעמים אני מרגישה שאני טובעת ממש עמוק ושאין לי אוויר, שאין לי שום כוחות לעלות בחזרה למעלה, לפעמים אני שוכחת שיש לי חברים כאלה טובים, ואנשים סביבי שבאמת אכפת להם ואוהבים אותי ויצאו מגדרם להקשיב לי ולעזור. זה דבר מדהים, כמה שהם שם בשבילי, כמה שאני מעריכה את זה ואני מרגישה שאני לא אומרת את זה מספיק. אז אם אתם קוראים כאן וגם אם לא- תודה. 

זה פשוט נראה לפעמים שהכל ממש נורא, ואני מרגישה שכל מי שסביבי סובל מזה ושאני אוכלת להם את הראש כל היום, אני לא יודעת איך ומה עשיתי טוב ככה שאני מוקפת בכל כך הרבה אנשים שמוכנים להקשיב לשיט שלי, ככה שזה מתפזר בין כולם ואני משתדלת לא להשחיר למישהו אחד את הכל.

אני באמת חרדה מהיום שבו אולי אצטרך להתמודד לבד עם משבר, ואני באמת לא יודעת איך להחזיק את הראש מעל המים לבד, למרות שאני כל היום טוענת שאני חזקה ושאני בסדר, אני מפורקת לגמרי, אני מרגישה שנגמרו לי הכוחות.

וזה מדהים, כמה כשמתחילים לשקוע הכל מרגיש כמו סוף העולם, ומצד שני, אפשר לרדת נמוך כל כך הרבה יותר.



נכתב על ידי , 10/5/2018 21:05  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על סלעים, ברזל ויין


מכות כבדות ומיוזעות של ברזל בסלע קשה שאין בו כלום. התנשפויות, שמש יוקדת. שבבי עץ נכנסים עמוק לתוך כפות הידיים. אגלי זיעה על מצח מקומט, נוטפים בין הזיפים המאפירים על הלחיים, עד לצווארון של חולצה שצבעה אבד מזמן. 

בסוף כל יום קשה יורד החושך. מגיע לצריף עץ מעופש בראש תלולית חול החוצב בסלעים, מיוזע, מלא עפר ולכלוך. התקדמות כל כך מועטה ביום כל כך מפרך, עמל שלפרי שלו יש טעם של ברזל ודם. יש צלילי צרצרים באוזניו, והוא חולם על גחליליות, מאירות את החושך כמו נרות קטנטנים מעופפים. הוא שותה מים שעדיין חמים מחום היום בכוס מתכתית, וחולם על יין. מריח וטועם אותו ברוחו. חושב על כפות הידיים העייפות שקטפו את הענבים ועל כפות הרגליים הכבדות שמחצו אותם, כל המוצרים הגולמיים האלה, החיבור הזה לטבע. אנשים שכחו. הם יודעים, ברור, יש את זה באינטרנט- אבל הם שכחו איך זה באמת לעבוד עם הידיים, ללמוד דרך הרגליים, להיאבק בשיניים כדי להתקיים. כמה זמן לוקח להכין סנדוויץ'? החוצב בסלעים יודע שאפשר לקנות כזה בכל חנות, מוצר מוגמר בעטיפת ניילון עם מדבקה של תאריך. בטבע אין תאריך; השמש מחממת את השיבולים עד שהם מצהיבים, העגבנייה מבשילה לאט, מניצן לפרי ירוק גדול, עד שהיא מאדימה בחממה שלה. החסה גדלה בשדה שפעם מישהו חרש, זרע זרעים, השקה. חיכה בסבלנות.

"עשרים ואחד שקלים," אומרת הבחורה הבלונדינית בתחנת הרכבת, השיער החלק שלה אסוף בזנב סוס גבוה על ראשה. 

"לכריך ופחית?" הוא מוצא את עצמו מגיב, לא בטוח אם זה מחיר יקר מאוד למוצרים כל כך בסיסיים, או זול מאוד עם כל התהליך שעברו. איזה עולם של שפע יש שם בחוץ, והוא חוצב בסלעים, בשביל שאנשים עשירים ממנו ימלאו את הגינות שלהם בחצץ, ירצפו באבנים מסותתות את שביל הגישה שלהם.

בכל הנסיעה ברכבת אפשר לראות בחוץ את השדות הצהובים של תחילת האביב; אלו שהיו ירוקים בחורף, אלו שבקיץ היו שוממים וחומים. בקרוב זה יקרה להם שוב, הוא חושב בחיוך עצוב. כמה מחזורי הכל, ועם זאת- כמה משתנה. עצי הלימון בין ראש העין לכפר סבא ריקים לגמרי- נגמרה העונה, אבל עדיין נמכרים לימונים בסופר. 

בעיר אף אחד לא צריך סלעים, הכל בטון, הכל מוצרים מוכנים, יושבים על מדפים עם תג מחיר, תאריך תפוגה. המכוניות נוסעות מהר בלילה וביום. אי אפשר לשמוע ציפורים ואי אפשר לראות כוכבים בלילה, אי אפשר לשמוע צרצרים. בטח לא גחליליות. האישה שלו בצריף עם החצאית הארוכה, עם הידיים המקומטות, מכינה לחם יותר טוב מכל הכריכים שאפשר לקנות, ולירקות שהיא מגדלת יש את הטעם והריח הכי טובים בעולם. יש לה מטפחת ישנה, חולצה רקומה מלוכלכת. הבנות כאן מסתובבות עם העור מתוח, עם משקפיים, עם שיער אסוף. העתקים, כאילו נוצרו בעצמן במפעל.

בסוף היום, הוא חוזר לידיים הקשות שלה, היבשות, מלאות היבלות. והיא מלטפת אותו, גם כשהוא מזיע, גם כשהוא מלוכלך מעפר. היא מוציאה את שבבי העץ מהידיים שלו, מבקשת לשמוע על היום שלו, למרות שכל מה שהוא עושה כל היום זה לחצוב בסלעים.

לפני שהוא מחליט לחזור על עקבותיו ולנסוע לתחנת הרכבת, הוא עוצר בפאב, מזמין מהבחור הצעיר בבר כוס יין גדולה, "ושזה לא יהיה בכוס פלסטיק כמו שאתם רגילים פה," הוא מוסיף. 

"מה זאת אומרת?"

"במה מגישים את זה?"

"זכוכית," הוא משיב, מבולבל. "בגביע. אתה מעדיף משהו אחר?"

הוא הרגיש מגוחך, מי מבקש לשתות בכוס מתכת, כשאפשר לשתות בזכוכית?

"תן לי בקבוק וזהו, אל תפתח אותו. אני אשתה אותו כבר עם האישה שלי;" בכוסות הישנות עם הטעם המתכתי, הוסיף בלבו החוצב בסלעים.

 

נכתב על ידי , 6/5/2018 20:03  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נשיות , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDaughter of winter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Daughter of winter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ