לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


It don't take but a crack


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2017


אני חושבת שמה שאני הכי טובה בו הוא לדמיין את כל המצבים הבלתי האפשריים בעולם. כל מה שקורה בעולם מקביל, רק לא לי. כשאני מנסה להרדם, בנסיעות, במקלחת, ובזמן שאני אמורה לעשות כל דבר אחר. והדמיון הארור הזה שובר לי את הלב כל פעם מחדש, הוא מקור כל התסכול והאכזבות שידעתי בשנים האחרונות. כשהייתי בת 14 דמיינתי שאהיה אחרת בגיל 21. דמיינתי שאהיה יפה ורזה ואהובה עם המון חברים ומאוד מוצלחת, עד כדי כך האמנתי בעצמי. איפשהו בדרך כמה דברים התחרבנו אבל המשכתי לדמיין. דמיינתי שאהיה קצינה, דמיינתי שאהיה עם יובל ואז עם אדם ואז שוב עם יובל, דמיינתי שאצא מהצבא עם חברים לחיים, דמיינתי שאני ובסטי נשאר חברות לנצח, דמיינתי שאצליח לתקן את היחסים שלי עם אבא, דמיינתי שאשאר מידה 38, דמיינתי עוד המון, אבל מעולם לא דמיינתי משהו בלתי אפשרי. כשהשתחררתי דמיינתי שזאת הולכת להיות השנה הכי טובה שלי. דמיינתי שאלמד ואהנה ואעשה חברים, הדבר היחיד שלא דמיינתי הוא שאפשר להרגיש כל כך לבד. ובכן, כל הטקסטים שכתבתי מאוגוסט בערך מראים שלמדתי היטב כמה זה אפשרי וכמה שזה כואב, וששום דבר משאר הדברים האחרים שדמיינתי לעצמי לא קרו. כל סוף השבוע האחרון דמיינתי לעצמי תרחיש בו אני עוברת את המבחן, מצליחה להרשים בראיון ומתקבלת. אני יודעת שזה אסור, אבל כמה שלא ניסיתי להפסיק, לא הצלחתי, וזה רק הגביר את החששות שלי. כמעט ידעתי שבסוף אתאכזב. ועדיין.

אנשים יכולים להחליט לגביי הרבה דברים. הם יכולים להחליט לאהוב אותי, הם יכולים להחליט להיות חברים שלי, הם יכולים אפילו להחליט אם אהיה קצינה או לא. אני החלטתי שאהיה רופאה, וזו ההחלטה היחידה שלא תלויה באיש מלבדי. וזאת הפעם הראשונה מזה הרבה זמן בה לא התאכזבתי. הצלחתי בדיוק כמו שדמיינתי, והתקבלתי. 

(1/3)

 

 

 

נכתב על ידי Paloma , 26/3/2017 18:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




1. הבנתי כל מיני דברים. אני לא יודעת אם לזה מתכוונים בלהתבגר, אבל איכשהו אני מרגישה שלמדתי המון על החיים בזמן האחרון. בחמישי היה פיצוץ גדול והייתי צריכה להטיף לאבא ערכים. בלילה בכיתי את נשמתי כי הבנתי שהוא פשוט לא מסוגל ושהוא לא באמת עבר שום שינוי. זה החזיר אותי אחורה, פתח לי הרבה פצעים וסגר לי הרבה פינות. מישהו אמר דדי אישוז? הייתי מקריבה את כל מה שיש לי בשביל שדברים יהיו קצת אחרת אבל זה לא יקרה לעולם. יש לי כל כך הרבה שאלות על העולם והתשובה הנכונה היא מה שאלמד בהמשך הדרך וזה תמיד מוביל אותי לאותה המסקנה שפשוט צריך להיות טובים לעולם. אז אני ממשיכה להשתדל. 

2. סיימתי עם הדבר המחורבן הזה והתוצאות של המבחנים מטפטפות לאט לאט. עברתי מבחן שלא הגיע לי לעבור, וקיבלתי ציון מפתיע באחד אחר ואיכשהו גם הכי גבוה בכיתה. אני שמה את זה פה רק כדי להתרברב בפני עצמי ולזכור שאני קצת שעון חול בכל מה שקשור לתחושת המסוגלות. מתמלאת כל פעם שאני מוכיחה לעצמי שאני אחלה סהכ, ומתרוקנת עד האפס עד האירוע החיובי הבא. וזה לא לגמרי תואם את התוכניות שלי כי יש לי שאיפות גבוהות ואני צריכה לנסות לזכור לנצח שרק אני יכולה להיות לעצמי, לא משנה כמה קשה זה לפעמים. יום אחרי המבחן האחרון צבטה בי המחשבה שסיימתי, ואף אחד לא יודע. ואיזה שיט זה. מאוד קשה לי שלא לתלות את ההרגשה הטובה שלי באנשים אחרים וזה נורא הפריע לי בחודשים האחרונים אבל אני משתדלת. בעיקר מתאמנת לקראת תקופות קשות יותר. 

3. החלק הנורא של חודש מרץ עבר ואת הכאוס ששרר בחיי בשבועות האחרונים החליף פתאום סדר מופתי. אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות כמעט בכל יום בחודשים הקרובים, ולמרות שאני לא יודעת איפה אני הולכת לנחות בסופו של דבר, זה בהחלט מרגיע אותי. חשבתי שיהיה לי קצת חופש ואז הבנתי שהחופש הזה יהיה ארוך מדיי וזה הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות לעצמי. אז נרשמתי לפסיכומטרי. זה נראה בערך ככה:

שבוע הבא- 2 מבחני קבלה, אחד מהם הכי חשוב אבר.

שבוע אחרי- עוד מבחן, אחרון לתקופה.

אמצע אפריל- דרומספרד!

נוחתת ישר לפסיכו,

אמצע-סוף מאי- כנראה טסה לעשות עוד שני מבחנים. ההחלטה עוד לא התבשלה בי לגמרי וזה בעיקר דורש הרבה הרבה אומץ להתגבר על הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם.

יוני-יולי- פסיכו,

באוגוסט מקווה להתחפף מכאן.

בין לבין- למצוא לפחות איזה שבוע לעשות מילואים, לטייל בסופשים, זמן איכות עם אחגדול כשיחזור, ללמוד לקראת שנה הבאה ולחזק את הבסיס, ללמוד שפה כלשהי, רציתי ללמוד לנגן על משהו אבל זה כנראה כבר לא יקרה, לקרוא את כל הספרים שמחכים לי, לעשות יותר ספורט וכיף. זה רק נראה הרבה אבל הזמן גם נוזל לי בין האצבעות כל יום

 

(ועדיין יש לי תחושה קטנה שבסוף שום דבר לא יקרה)

 

נכתב על ידי Paloma , 20/3/2017 22:53  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשרק הכרתי את מגנוליה הוא אפילו לא היה באופציות בשורת החיפוש. עכשיו הוא מקום שלישי וזה מעציב אותי כי זה היה שיר הבכי המיוחד שלי. אי אפשר לאהוב משהו בלי להרגיש עליו בעלות. בקיצור דיברתי רק עם 4 אנשים היום ו3 מהם משפחה אז הם אפילו לא מהעולם החיצון. חצי יום כמעט ישבתי בחדר החנוק שלי והזלתי דמעות לצלילי מוזיקה קלאסית yet again. עכשיו כשכולם הלכו לישון עשיתי שאכטה ושלשלתי את הראש מחוץ לחלון ורק חשבתי שאני מותשת, אני לא רוצה לישון לעולם אבל אני מותשת. אני דועכת ואין לי כוח למעגלים האלה יותר ואני מטילה ספק בכל הבחירות שלי והסיבה היא שאני לא טובה בשום דבר שאני עושה כרגע אז זה מעלה שתי שאלות- האם זה מה שאני צריכה לעשות ומה לעזאזל אני צריכה לעשות. אני רוצה לחיות את החיים במלואם אבל מה זה אומר בכלל? הדבר ההגיוני לעשות הוא פשוט להמשיך אבל היום אני כבר לא מסוגלת. היום הייתי עסוקה מדיי בלהפריע לעצמי. זה ההרס העצמי החדש. לאכול יותר מדיי שוקולד, לעשן יותר מדיי, לכעוס על עצמך ולא לשחרר, לעבור על שיחות ישנות עם אנשים שלא מקדישים לך מחשבה אחת, לטבוע בתוך תמונות, להקשיב למגנוליה בשקט ולנשוך את השפתיים עד זוב דם. זה מעגל שחוזר על עצמו אחת לשבוע ומתיש וסוחט. המילה אני מופיעה בבלוג הזה יותר מכל מילה אחרת ביי פר, אבל למעשה אני חושבת על אנשים אחרים רוב הזמן. על אנשים אחרים ועל מה אם. איזה הרגל מחורבן. 

 

   

 

או שאולי זאת רק תקופה

נכתב על ידי Paloma , 7/3/2017 23:41  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Paloma

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPaloma אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Paloma ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ