לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Tu m'appelais et je quittais la terre, Pour m'enfuir avec toi vers la lumiere

Avatarכינוי:  Coloratura

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2013

אז דיברתי עם גלי


מאז ומעולם הייתה לי כתובת אחת בעולם הזה שיכולתי לפנות אליה בכל דבר.

איפשהו שם עם האיש הזה שהלך הלך הלך ראה פנייה ופנה.

עזבו, בדיחה פרטית.

 

כבר סיפרתי לכם שיש לי משפחה גדולה מאוד חמה ומאוד מלוכדת והיא הולכת ככה:

לסבתא שלי מצד אמא יש 3 אחיות ואח, ובת אחת - אמא שלי.

לאחת האחיות יש שתי בנות שהן ואני גדלנו כמו אחים. הבכורה, גלי, גדולה ממני ב14 שנה והקטנה גדולה ממני ב9 שנים.

 

הפוסט הזה יעסוק בקשר שלי עם גלי.

 

אני זוכר, עוד כשהייתי ממש קטן, גלי הייתה לוקחת אותי להרבה ימי כיף: סרטים, צהריים בחוץ, קניון וכל מני.

כשהייתי בכיתה ה' היא הכירה בחור בשם עופר שניגש אליה כשישבה בבית קפה בתל אביב עם אמא שלה ואמר לה שהוא מצטער שהוא מפריע אבל הוא לא מצליח להפסיק להסתכל עלייה ושאל אם הוא יכול לקבל את המספר שלה. חמודי.

הם התחילו לצאת וכעבור שנה הם התחתנו. חצי שנה לאחר מכן הם עברו לגור בדנבר קולורדו ל3 חודשים בגלל העבודה שלו.

אני לקחתי את זה מאוד קשה ולא הפסקתי להתגעגע אליה. אחרי התקופה היותר מדי ארוכה הזאת (זה הרגיש כמו נצח!!!) הם חזרו והיינו בטוחים שזהו הם נשארים!

כעבור שנתיים, ואנחנו מדברים על התקופה של תחילת/אמצע החטיבה (ראו פוסט קודם) הם הועברו ללונדון עד להודעה חדשה.

אני חושב שאני הפסקתי להרגיש אחרי המעבר הזה, שזאת הייתה נקודת התפנית הגדולה בחיים שלי, אבל זה רק באוויר, אין לי מושג :S

 

הקשר בינינו נותק כמעט לגמרי ואני התחלתי להדרדר. 

בזמנו לא עשיתי את ההקשר בכלל, לא חשבתי על זה שכל מה שאני עושה וחוסר החשק שלי לתפקד כמו בנאדם נורמלי נובע מהעזיבה שלה, הרגשתי נטוש אבל לא התעסקתי בזה.

כמו בהרבה תחומים, גם ב'לא להתעסק' אני מצוין.

הפסקתי להגיע לבית ספר, לא הברזה של שעה פה שעה שם. ימים שלמים. הקטע הכי מצחיק הוא שעד סוף השנה להורים שלי לא היה מושג בכלל שאני לא הולך לבית ספר, המחנכת לא העלתה בדעתה בכלל לדבר עם ההורים שלי, חס וחלילה לשאול אם הכל בסדר או יש איזושהי בעיה.

התחלתי לעשן, ובודדתי את עצמי מהעולם, עדיין במסכה של הילד הטוב והמחונן של אמא ואבא שתמיד עושה מה שצריך.

ואולי זה היה סתם מרד נעורים, השאלה היא האם מרד נעורים משאיר אחריו כל כך הרבה בלאגן שנמשך עוד שנים אחר כך..?

 

לגלי ועופר נולד בן, אני יודע שאני לא אובייקטיבי במיוחד אבל באמת שהוא היה התינוק הכי יפה בעולם.

הפער בינינו 15 שנה, מה שאומר שהיום הוא כבר בן 6!!!!

גלי תמיד אמרה לי שהיא מקווה שהבן שלה יהיה כמוני, בול כמוני ואני אמרתי לה שזה הדבר האחרון שהיא רוצה. 

חשוב לציין שגלי לא ידעה שאני הומו באותה תקופה, היא גילתה זאת דרך אמא שלי שנים אחר כך.

בתקופה הכי מגעילה בחיים שלי, שרק מקללים אותי, שונאים אותי וגורמים לי להבין שאין לי מקום בעולם הזה (אלא אם אני מוכן להיות מזרון של מישהו פי 2 מהגיל שלי) רועי נולד.

כאב לי עליו. הסתכלתי עליו ישן בעגלה, קטנצ'יק כזה, יפה ועדין וטהור, שקט, לפני שלעולם הייתה הזדמנות להרוס אותו וזאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי חרדה.

אני אוהב את רועי (ואת אחיו, עוד נגיע לזה) יותר מאת החיים עצמם, יותר מהמוסיקה, יותר מאת לונדון, יותר מהכל ורק רציתי להגן עליו ולשמור עליו.

 

השנים עברו והנה הגיע חודש לפני הגיוס שלי. עידו נולד.

תינוק יפהפה, בלונדיני בהיר עם עיניים כחולות ואף קטן וסולד.

 

גלי ואני לא כל כך דיברנו באותה תקופה, מקשר כמעט יום יומי לפני הלידה של רועי לשיחת טלפון של חצי דקה פעם בחודשיים.

כשהגעתי לבהד 7 התחלנו לדבר קצת יותר, היא הבינה מאמא שלי שאני בתקופה מאוד לא טובה ורצתה להבין במה בדיוק מדובר.

הייתה לנו שיחת טלפון אחת שאני זוכר במיוחד. הייתי ליד המגורים, היה ממש חם יחסית לאפריל והיא אמרה לי משפט כזה "סבתא שלך אמרה לי פעם, שהחיים הם כמו השמים והבעיות הן כמו העננים. לפעמים יש ימים כל כך מעוננים שאי אפשר לראות בכלל שיש המשך לחיים אבל צריך לזכור שזו רק תקופה ועוד מעט תבוא הרוח שתפזר קצת את העננים". זה היה משפט מאוד יפה, ניסיתי לשחזר את הניסוח שלה, לא כל כך הלך לי.איכשהו כל פעם שאני אומר את זה או כותב את זה זה יוצא מגוכח.

בכל אופן, אני אמרתי לה שזה בדיוק הפוך. העננים הם רגעים קטנים של שמחה, אושר בכמויות מזעריות שגורמות לנו לשכוח את הבעיות שלנו, אבל ברגע שהאופוריה נעלמת והגיע הזמן להתחבר חזרה למציאות, אנחנו חוזרים לאותה שגרה, לאותן בעיות ולאותה תחושה ריקה.

 

גלי היא בחורה מאוד חריפה.

מאוד חריפה ומאוד מסודרת, לפעמים מדי מסודרת.

היא מהאנשים האלה שחייבים שכל דבר יהיה מתוכנן עד הסוף, מתועד, מסוכם, ממורקר, מנויילן ומתוייק במקום המתאים.

כשסיפרתי לה על התוכניות ללמוד באקדמיה התגובה הראשונית שלה הייתה "איזה יופי!" ואז חצי דקה אחרי זה "טוב זה נשמע אחלה אבל אתה צריך ללמוד גם מקצוע". כזאת היא, אני יודע את זה והבנתי את זה ולכן גם לא התרגשתי מהתגובה הזאת.

 

לפני 4 חודשים קרה הלא ייאמן והם חזרו לארץ!

אני עדיין לא הפנמתי את זה שהם פה ומאז שהם חזרו לא היה לנו יותר משעה לבד וגם השעה הזאת הייתה רק פעם אחת שיצאנו לשתות קפה אבל אז היה לה איזה בלתמ.

 

אני לא חושב שהקשר שלנו אי פעם יחזור להיות מה שהיה, אני תמיד אוהב אותה מאוד והיא תמיד תהיה אחותי הגדולה גדולה אבל משהו שם שונה עכשיו.

אני לא מצפה שהיא תפתיע אותי איזה יום ותבוא לקחת אותי מבית הספר ונלך למקדולנדס כמו לפני 14 שנה.. היום אני כבר לא מצפה לכלום.

משהו בי מת כשהיא עזבה את הארץ והיא אפילו לא יודעת...

 

היום הייתה איתה ועם הילדים בפארק בעיר ושיתפתי אותה קצת בלבטים שלי. אמרתי לה שאני מרגיש שאני עושה כל כך הרבה אבל ששום דבר לא מספק אותי ושאני מסתובב כל הזמן עם הרגשה שמשהו חסר. היא אמרה לי שאולי זה כי לא השלמתי עוד אף משימה ושאני עוד צעיר 'רגע חכה שניה, מה רועי? הנה קח מים' סליחה, וזה בסדר שאתה עוד לא יודע מה המקום שלך. 

לא יודע.

 

 


 

 

לא מזמן חזרתי עם אבא שלי מסבתא שלי, היא מרגישה לא טוב, סיננה את כולם כל היום והיא כבר יומיים בבית עם חום ושלשולים.

נסענו אלייה וחיכינו 40 דקות עד שהיא הצליחה להגיע לפתוח את הדלת.

עכשיו היא בסדר, אחרי מקלחת, כדור וארוחת ערב.

 

 

 


 

 

Heinrich Heine - Du bist wie eine Blume

 

Du bist wie eine Blume
so hold und schön und rein
ich schau' dich an, und Wehmut
schleicht mir ins Herz hinein.
Mir ist, als ob ich die Hände
aufs Haupt dir legen sollt'
betend das gott dich erhalte
so rein und schön und hold

Du bist wie eine Blume - Schumann

http://www.youtube.com/watch?v=KQYe2RXfmls

נכתב על ידי Coloratura , 22/7/2013 00:58  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצילו..?


ואלו הם תולדותיי, על רגל אחת ו3 כוסות אמריקנו גדול חזק בכוס טייק אוואיי

 

סיפור ארוך

 

החלטתי לפתוח בלוג, אחרי אינספור בלוגים שהיו לי מכל הסוגים ומכל המינים; בלוג עיצוב, בלוג ביקורות, בלוג מוסיקה, בלוג חפירות (כמו זה למשל) וכמובן איך לא בלוג פוזה כשאר ילדי הסצינה שהציפו את ישראבלוג בתקופה ההיא.

אז עכשיו, כמה שנים אחרי תקופת הסצינה והפוני והחירורי פנים למינהם, חזרתי!

לא יודע עד כמה תעזור לי הכתיבה בכלל או הכתיבה בבלוג בפרט.

אומרים שהכתיבה עוזרת להטמיע את הדברים בראש, בין אם זה ללמוד חומר למבחן סימסטר בתולדות המוסיקה ובין אם זה כתיבת פגישות ביומן.

אם זה אכן נכון, כתיבת הבלוג הזה היא פשוט לירות לעצמי ברגל, או כמו שידידה שלי מיטיבה להתנסח- להשתין לי בפה.

 

היתה לי ילדות לא קלה, כמו של כולם אני חושב.

נולדתי לזוג הורים צעיר שלא מבין כלום מהחיים שלו, למשפחה גדולה חמה מאוד מלוכדת מאוד (לפעמים מדי) ומאוד אוהבת.

יש לי אחות שקטנה ממני ב4 שנים (אני בן 21) ואנחנו גרים במקום טוב במרכז הארץ.

תמיד הצטיינתי בכל מה שעשיתי, הייתי ילד סקרן וחכם שאוהב לקרוא ומתעניין בהמון תחומים ותמיד חייב להיות הכי טוב במה שאני עושה.

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לעולם המוסיקה, לא יודע מאילו סיבות, רוב החיים שלי לא העליתי בדעתי בכלל קריירה בתחום אבל כן נמשכתי לעולם הזה, במיוחד לעולם השירה (לא רחל וכאלה, אשכרה לשיר).

לא התעסקתי במוסיקה עד התיכון בגלל אירוע טראומתי ביסודי. באותה תקופה היה באופנה כל הטלנובלות הישראליות העלובות האלה כמו משחק החיים ולחיי האהבה והשיט הזה.

החלטנו שני חברים שלי ואני להכין את שיר הפתיחה של לחיי האהבה למסיבת סוף השנה של הכיתה ואפילו הכנו מין כוריאוגרפיה כזאת.

אני שרתי את התפקיד של הבחורה. תמיד היה לי קול שירה גבוה... ממש גבוה..

בשנייה שפתחתי את הפה והתחלתי לשיר, המורה וכל הכיתה הסתכלו עליי והתפוצצו מצחוק. לא שרתי מאז.

 

הגעתי לחטיבה, מנותק מהשכבה שלי, מנותק מכולם. לא היו לי חברים.

התחלתי להסתובב עם חבורה של חנונים כאלה, והיה לי נחמד... רוב הזמן.

במהלך כיתה ח' די התנתקתי מהם, התחלתי לעשן ולהסתובב עם ה"פריקים".

נפתחתי לסגנונות חדשים, גם של מוסיקה אבל גם של בני אדם.

איכשהו שרדתי את החטיבה עם המון חיסורים והברזות ועם קצינת ביקור סדיר. אף אחד לא הבין מה הייתה הבעיה שלי, וגם אני לא.

אני לא חושב שהיום אני יודע מה הבעיה שלי, או הבעיות שלי.

 

החלטתי ללכת לתיכון שהחטיבה שלי לא מזינה אליו, רציתי שינוי במערכת באנשים באווירה והנאום שהמנהל של התיכון הזה דפק בכיתה שלי הרשים אותי מאוד.

התקבלתי למגמה על אזורית עם ציונים נמוכים אבל עם הרבה הבטחות והרבה פוטנציאל.

היה לי לא פשוט למצוא את מקומי שם וזה גם לקח תקופה לא קצרה.

מישהי מהחטיבה שלי באה איתי לתיכון הזה. במהלך כיתה י' סיפרתי לה שאני הומו. חודשיים אחרי זה רבנו וכל העיר יודעת.

כל התיכון שלי, כל התיכון שהייתי אמור ללכת אליו, כולם בעיר ידעו מי אני.

לא כיף.

 

התחילו כל מני שמועות ביזאריות לגביי, כמו למשל השמועה הביזארית ש'ראו' אותי הולך בתחנה המרכזית בעיר עם נעלי עקב.

לא היה ולא נברא.

 

התחיל בשמועות ונגמר בלינצ'ים מכוערים שעשו לי בתיכון ומחוץ לו. כמו למשל לזרוק עליי אבנים ביום כיף של השכבה בבאולינג כשגם המחנכת שלי וגם היועצת שם עומדות ולא עושות כלום, או לזרוק עליי בקבוקים באמצע הרצאה של הועד למלחמה באיידס בטענה שיש לי ובטוח שזה מה שיהרוג את זה.

ילדים רעים.

רק בכיתה י' הבנתי עד כמה ילדים יכולים להיות רעים. בהמשך גיליתי שאותם ילדים גדלים ונהיים אנשים רעים אפילו עוד יותר.

 

אותה כיתה י' הייתה שנה מאוד עמוסה בשבילי. מלבד הבגרויות ומתכונת הלימודים החדשה, האנשים החדשים והגילויים החדשים לגביי,

התחילו בעיות לצוף. הייתי הולך לאיגי - ארגון נוער גאה, שמאוד עזרו לי שם לקבל את עצמי להבין את עצמי ולהכיר אנשים כמוני.

 

התחלתי לצאת עם בחורים. יותר נכון התחלתי להכיר בחורים, פי 2 מהגיל שלי שניצלו אותי מינית.

לא ייאמן, כמה שהחוויה הזאת הייתה טראומתית כל פעם שאני נזכר בזה אני מתחיל להתחרמן.

למעשה... חכו רגע אני רק עושה פה איזה משהו וכבר ממשיך לכתוב!!

 

חזרתי!

 

הכרתי בחור באינטרנט, באתר שכל הומו מכיר - אטרף.

יצאנו ישבנו לבירה וסושי בים והוא נישק אותי ושכנע אותי לרדת לו.

הוא גמר, החזיר אותי הביתה ומעולם לא שמעתי ממנו שוב.

עד ההזמנה הבאה לסושי, הפעם בדירה שלו. הוא הזמין לי מונית מהבית שלי לבית שלו, מה שעולה בסביבות ה200 שקל הלוך חזור,

הזמין לי סושי ושכנע אותי שוב לרדת לו, הפעם דיי בכוח, פיזי.

סיימנו לאכול, הוא גמר, חזרתי הביתה.

היו לי עוד כמה מפגשים דומים כאלה בהמשך, בהם קיבלתי פחות ונתתי יותר.

 

לא היה לי חבר מעולם.

הייתי 17 קילו יותר ממה שאני היום, כלומר הייתי שמנמן, מתוסבך ומוחצן.

הייתי מוחצן מהסיבה שלא היו לי כלים כלשהם להתמודד עם מה שעובר עליי ועם ההשפלות שהיו מעבירים אותי על בסיס יומי,

הייתי חייב להראות להם שלא אכפת לי ושזה לא מזיז לי ושאני בטוח בעצמי ובמיניות שלי ובמי שאני.. לכאורה.

בשלב מאוחר יותר נרגעתי, התחלתי באמת להשלים עם המצב והרגשתי הרבה פחות צורך להחצין את המיניות שלי.

 

בכיתה י"א, אחרי שפרשתי כבר מ4 מגמות הייתי על סף נשירה מהלימודים. לא ראיתי טעם להמשיך לקום בבוקר, ללכת לתיכון וכל היום לשבת בחוץ ולעשן סיגריות מבלי להכנס אפילו פעם אחת לכיתה.

דפוק נו.

באחד הימים האלה, ישבתי עם ידידה שלי על הדשא שמאחורי הקפיטריה והיא סיפרה לי שהמצב שלה דומה אך שיש לה רעיון איך לפתור אותו.

היא רצתה להבחן למגמת התאטרון. היא סיפרה לי שחלום שלה היה מאז ומתמיד לשחק בתאטרון, במיוחד מחזאות שייקספירים כמו המלט.

השבתי בתגובה "יודעת מה? אם את נבחנת לתאטרון, אני נבחן למוסיקה!". היא הסתכלה עליי בפרצוף המום ושאלה אותי מה הקשר שלי לתחום, הסברתי לה שזה החלום שלי, לשיר.

היא לא התקבלה.

אני כן.

לא יודע למה ציינתי את העובדה שהיא לא התקבלה ואני כן, אולי כי אני קצת כלבה תחרותית. P:

בכל אופן נכנסתי למגמת מוסיקה והייתי בה תלמיד מן המניין מתחילת שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון, בכיתה י"ב!

בסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים, הוצאתי תעודת בגרות מלאה עם 5 יחידות במוסיקה שאותן עשיתי בשנה אחת בלבד ללא כל ידע קודם!

חרשתי את החיים בשביל זה וגם הוצאתי ציונים לא רעים בכלל (ממוצע 5 יח מוסיקה- 98).

 

סיימתי את התיכון והתגייסתי לצבא בגיוס כלל צהלי. טעות טעות טעות טעות טעות!!! שתודות לחוקי מדינת ישראל לא תחזור על עצמה לעולם.

סופחתי ליחידת מיטב לתקופה של חודש וחצי ואז כל הבעיות התחילו לצוף באמת.

התחלתי לחוות התקפי פאניקה פסיכוטיים מלווי חרדה ודיכאון מג'ורי. התחלתי טיפול קבן.

לא הסכמתי להשתחרר.

יצאתי לטירונות 02, 5 שבועות במחנה 80 ושנאתי כל רגע. שנאתי את החיילים, שנאתי את המפקדים, שנאתי את הבסיס, שנאתי את הצבא, את המדינה, את ההורים שלי, את חברים שלי ואת עצמי.

ההתקפים החריפו.

שובצתי בבהד 7, חיל התקשוב, ונכנסתי שם לפלוגת ממתינים.

4 חודשים המתנתי בבהד 7, יומיות לצריפין. 4 חודשים חסרי מעש מלווי התקפי פאניקה.

אחרי שהקבנית פסלה אותי מהקורס, קיבלתי אישור חריג מראש אגף תקשוב(!!!) להכנס לקורס של קשר מודיעין שמתקיים בבהד ולעשות אותו ביומיות!

אהבתי את האנשים, אהבתי את המפקדים, אהבתי את הבהד אך ההתקפים והדיכאון לא עברו.

סיימתי את הקורס בהצטיינות יתרה.

שובצתי ביחידה 8200 וכשהגעתי לשם כבר הייתי במצב קטטוני.

הדיכאון היה קשה ועמוק וההתקפים הלכו וגבו בתדירותם ובחומרתם.

אולצתי לקחת תרופות פסיכיאטריות כתנאי להמשך שירות. הפסיכיאטר של מודיעין רשם לי ציפרלקס 20 מ"ג ליום, קלונקס 2 מ"ג במידת הצורך וטופמקס (לא זוכר את המינון).

נדפקתי עוד יותר. 

הסיבה לשחרור שלי הייתה 'התנהגות לא חיילית' שזאת ההגדרה של הצבא להתמוטטות עצבים וקריסת מערכות.

באותו יום, עברתי 2 התקפים פסיכוטיים קשים במיוחד ונטלתי כ15 כדורים פסיכיאטריים, בהוראת הקבן.

אני לא כל כך זוכר את אותו היום, רק חלקים קטנים אבל ממה שסיפרו לי, תפסתי את הפקידה של המפקד שלי בצוואר ואמרתי לה שזו הפעם האחרונה שהיא מעיזה לקלל אותי.

היא התלוננה אצל קצינת היוהלן של הגדוד, אני צעדתי למשרד של המפקד שלי אחרי שאחת החיילות עזרה לי לקום מהרצפה ולשטוף פנים והוצאתי עליו את כל התסכול שצברתי ב8200 ובצבא בכלל.

בעטתי בדלת של המשרד שלו והיא נפלה, בעטתי בקיר ונהיה שם חור ואז הגיעה קצינת היוהלן בשלב שבו כבר קרעתי מעליי את המדים.

ישבתי איתה בחוץ והיא ניסתה לדבר איתי ולהבין מה הסיפור תוך כדי שהיא מתנצלת על זה שהיא חייבת להעביר את זה הלאה.

אמרתי לה שתעשה מה שהיא חייבת לעשות ושלא תדאג לי. לא היה לי אכפת כבר מה יקרה לי, לא עניין אותי שום דבר. זה הדיכאון.

לא שקעתי במחשבות, לא שקעתי ברחמים עצמיים.

היתה לי תחושה שמשהו יושב לי על החזה, תחושה מוחשית לחלוטין, ופשוט חוסר מוטיבציה או עניין בכל מה שכרוך בלצאת מהמיטה ולפגוש אנשים.

שוחררתי מהצבא.

הפסקתי לקחת כדורים וטסתי ללונדון לאחותי לשבועיים.

היה מדהים.

 

חזרתי מלונדון ואושפזתי בבית חולים מאיר במחלקה קרדיולוגית בגלל איזשהו סטרפטוקוק שחטפתי שם והסתבך לי עם הלב, פריקרדיטיס קוראים לזה.

השתחררתי מבית החולים ונרשמתי לפסיכומטרי.

נהנתי מאוד מהתקופה הזאת של הקורס ותאמינו או לא גם מהבחינה עצמה.

קיבלתי 687. מילא.

הייתי צריך להשקיע יותר, או לפחות לעשות שיעורי בית ;)

החלטתי להרשם לטכניון להנדסת תוכנה. ברגע אחרון, עם הטפסי הרשמה למכינה ביד, החלטתי שאני מנסה להתקבל לאקדמיה למוסיקה בירושלים.

התקבלתי.

 

נרשמתי למכינה בתאוריה והתחלתי שנה א' באקדמיה.

סיימתי את השנה הזאת, שהייתה עמוסה במוסיקה, בלבטים, בפוליטיקות וביותר מדי זמן בדרכים הלוך חזור מירושלים.

החלטתי לעזוב את האקדמיה ולהמשיך ללמוד באופן פרטי. לא התאימו לי הלימודים באקדמיה.

יותר מדי תאוריות, לא מספיק ביצוע ויותר מדי המילה "תולדות" במערכת שעות.

אני לא מסתדר עם חומרים רבי מלל, למרות החפירה הארכיאולוגית שדפקתי פה.

הרגשתי שאני מתנוון באקדמיה ושאני לא מקבל את הכלים שאני באמת צריך כדי להיות זמר אופרה.

החלטתי לעבור לאונ' בן גוריון וללמוד הנדסת תוכנה במקביל ללימודי מוסיקה פרטיים.

 

אני עובד במכון כושר ליד הבית שלי בתור פקיד קבלה, אני לומד מוסיקה, נהיגה ומתמטיקה, פוגש חברים כמעט כל יום, מתאמן במכון כמעט כל יום (איך אתם חושבים ירדתי את אותם 17 קילו??) והתחלתי להרגיש הרבה יותר טוב.

עד שלא.

משהו חסר לי.

שום בעיה לא נפתרה בעצם. המצב טוב אבל הוא לא טוב.

אני עסוק עד מעל הראש ב1001 פרוייקטים ו1001 משימות אבל עדיין משהו חסר לי.

אני מפחד להכנס שוב לדיכאון, שלא יהיה לי אכפת משום דבר ושלא יהיה לי הכח לעשות עם עצמי משהו.

אני מרגיש מנותק מעצמי. אני מרגיש שאני לא מרגיש כלום.

אני לא זוכר איך זה להרגיש באמת, איך זה להתרגש באמת.

אני לא זוכר איך זה לשמוח.

 

מישהו יודע איך זה לשמוח?

אני חושב שאפילו ילדים קטנים, קטנטנים, לא יודעים איך זה לשמוח או מה זה לשמוח באמת.

 

יש מישהו מאושר בעולם?

 

אני לא יודע.

 

אולי אהבה זו הדרך? אבל איך עושים את זה???

לא היה לי חבר מעולם, לא צפיתי מהצד במערכת יחסים בריאה מתפקדת ומאושרת מעולם.

אולי אין באמת דבר כזה..

נכתב על ידי Coloratura , 21/7/2013 02:15  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , גאווה , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לColoratura אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Coloratura ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ