לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לאנשים בשיקום על ידי אנשים שהשתקמו.

Avatarכינוי:  RecoverED.

בת: 5





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2018

ששת הפיתויים של הפרעות אכילה


מקור/ Psychology Today
*הפוסט מנוסח בלשון נקבה אך מכוון לשני המינים כאחד.
*הפוסט מתייחס לכלל הפרעות האכילה המגבילות ולא לאנורקסיה בלבד- זאת מתוך הניסיון האישי שלי.

לאנורקסיה יש מעין דרך משונה משלה שבאמצעותה היא גורמת לאנשים שאליהם היא נדבקת לרצות להגן עליה,
להעריץ אותה ויותר מהכול- לרצות לשמור עליה- לפחות חלק מהזמן.
קשה לחשוב על מחלה אחרת בה האמביוולנטיות לגבי שיקום משותפת כמעט לכל החולים. עם זאת, אותה האמביוולנטיות היא לא סטטית.
היא משתנה ככל שאת הולכת ומרחיקה עם המחלה וככל שהזמן חולף.
אנורקסיה היא מחלה ששיקום מלא ממנה הוא אפשרי. אם נשווה למחלה או מצב שאותו ניתן רק לנהל, ולא להחלים ממנו, כמו סכיזופרניה, דו קוטביות, אוטיזם או עיוורון,  מאנורקסיה אפשר להחלים, בהרבה מצבים אחרים ניתן רק ללמוד איך להתמודד, להשלים ולמזער תסמינים ונזקים.
אבל מה שמיוחד בכל הנוגע להפרעות אכילה הוא שמדובר באחת ההפרעות הבודדות שגורמות לחולים לבזבז הרבה מהזמן שלהם בלא לרצות להשתפר ולהחלים, לעיתים אפילו להילחם עד אפיסת כוחות בשביל להימנע מכל צעד לעבר השיקום. במובן המסוים הזה, מדובר במצב שונה מדיכאון, הפרעות חרדה או הפרעות טורדניות כפייתיות, מצבים שאנשים נוטים לשנוא ולחלום על האופציה להיפטר מהם. הרבה אנשים עם אנורקסיה אפילו יתנגדו לשייך לעצמם את המילים "חולה" או "סובל", בגלל שלפחות חלק מהזמן, הם לא מרגישים שמה שהם עושים הוא לסבול או שהם לא יודו על כך בפני אחרים ובמיוחד לא בפני עצמם. 
האמביוולנטיות היא מזה זמן רב מוקד מרכזי במחקר הפרעות אכילה, כאשר  המטרה המעשית של המחקר היא הפחתת "ההתנגדות לטיפול". לפעמים זה נראה כמטרה שטחית יחסית, בהתאם לדברים כמו שלב המחלה או איכות הטיפול. לפעמים זה נראה כחלק עיקרי יותר של כל הפרעות אכילה שקשור קשר הדוק עם בלבול אופייני לסובלים בין המחלה והתסמינים שלה לבין הזהות שלהם למשל. 
זהו סוג המחקרים שאנחנו צריכים על מנת להבין טוב יותר מה עוזר להפרעות אכילה להשתלט על האישיות של החולה, לשאוב ממנה כמעט כל מה שהיה שם לפניה ומה גורם לאנשים להתלות בהן כול כך חזק, לסרב לטיפול או לפרוש משיקום.
מה שאנחנו לא מבינים אנחנו מנסים להבין, ומה שאנחנו לא מרגישים איתו בנוח, אנחנו מנסים להצדיק. והדרכים האלו בהם אנחנו בוחרים לנסות להבין או להצדיק את עצמנו, חושפות לא מעט גם כן.
כמו שכבר אמרתי בעבר, אחד מהמבנים המטאפוריים שאנשים לעיתים קרובות משתמשים בהם על מנת לחשוב ולדבר על הפרעת האכילה שלהם הוא התגלמות של המחלה: 
שטן על הכתף, קול לוחש, אישיות נפרדת מהאישיות שלהם שלפעמים מתיישבת "מאחורי ההגה", ואיך כמובן מבלי להזכיר את הכינויים השכיחים ביותר: אנה עבור אנורקסיה ומיה עבור בולימיה. 
כשיש לך הפרעת אכילה, לעיתים קרובות זה באמת מרגיש כאילו מדובר בישות נוספת שמסתתרת בתוכך, שונה כול כך ממה שאת באמת, אין לה שום קשר אלייך אבל יש לה את היכולת המלאה לשלוט בך. במובן מסוים, אנורקסיה יכולה לעיתים להרגיש בדיוק כמו מערכת יחסים חולנית ומתעללת וכמו בהרבה מערכות יחסים לא בריאות, גם כשאת מבינה שאת נמצאת במקום חולני ורע, לפעמים את כבר מרגישה כאילו מאוחר מידי ויותר מידי עומד על הפרק מכדי לעמוד מול הפחד ולנסות להימלט. העניין עם מערכות יחסים מול הפרעות אכילה הוא פשוט- הן נותנות לך משהו אבל לוקחות בתמורה הרבה, הרבה יותר.
כמו בהרבה מערכות יחסים, ההתחלה עם ההפרעה היא אפילו רומנטית במקום מסוים. התקופה הראשונית היא לעיתים קרובות מאוד התקופה הוורודה שמכונה ירח הדבש של המחלה. 
ההפרעה מרגישה יותר טוב מאשר רע. היא נראית כמו פתרון פשוט ומקסים לבעיה עצומה. במובן מסוים, תחילת הרומן שלי עם האנורקסיה הייתה כמו תחילת רומן אמיתי לכל דבר. 
לדברים הרעים לוקח זמן להגיע ועוד יותר זמן עד ששמים לב אליהם, מקבלים אותם ומבינים אותם, עד שהזמן הזה מגיע, ההרגלים הפיזיים והמנטאלים של המחלה הופכים את כל מה שלא קשור אליה למפחיד מידי ומיותר מידי.
אולי לא כולם חווים ירח דבש עם אנורקסיה, אבל חלק גדול כן. ירח הדבש עשוי לקרות לפעמים עוד לפני התקופה שבה ניתן כבר לאבחן את המחלה: לפני שהמשקל שלך נמוך באופן קריטי,
לפני שצורת המחשבה וההתנהגות הופכת לאובססיבית, מעוותת וחולנית. אבל בניגוד לנישואין, המעבר מירח הדבש לחיים רגילים אינו ברור כמו טיסה הביתה וחזרה לעבודה ביום ראשון בבוקר. במקום שהירח דבש יסתיים במעין חזרה לשגרה, המחלה הופכת לגרסה אפלה יותר, מתמשכת יותר, של ההתחלה המאושרת.
הנה שש דרכים בהם אנורקסיה גורמת לך לאהוב את העובדה שאת הופכת לחולה ולרצות להישאר חולה.
1. אנורקסיה כמו כדור הרדמה: הופכת כל דבר אחר להרבה פחות משמעותי.

עבור אנשים רבים, זו עשויה להיות דרך המפתח בה אנורקסיה הופכת להתמכרות והרגל שכמעט בלתי אפשרי לוותר עליו. אם את רעבה כל הזמן, אם לעיתים רחוקות את מסוגלת לחשוב על משהו שלא נוגע למזון, פעילות גופנית או הגוף שלך, אם הרגשות שלך דעכו יותר ויותר עד לכניסה לתוך מעטפת הדיכאון אז גם היחס שלך לשאר הדברים ביקום הוא בהתאם והעניין שלך בכל מה שיש לו להציע הולך ופוחת. ומכיוון שהיקום הוא עצום, בלתי מובן וחסר משמעות- זה יכול להיות הכל. אנורקסיה מציעה פתרון מסוים לשאלות אנושיות קדומות כגון כיצד לשאת את מידת האימה של העולם, חוסר המשמעות, האכזריות והטמטום. חלק מהסובלים מתארים זאת כבריחה לבועה חמימה ומוגנת, בה אין דבר כזה  אי וודאות. ואנחנו, כמכונה האינטיליגנטית ביותר על פני כדור הארץ, מבועתים מאי וודאות. אנשים מסוימים קוראים לבריחה מהסוג הזה פשוט כדור הרדמה. 
לעיתים, אפילו היום, שנים אל תוך השיקום, אני מוצאת את עצמי, ברגעים של חוסר יציבות וחוסר אונים, ולפעמים אפילו ברגעים שקטים, מתגעגעת לקן המגונן של המחלה, לפחות לעובדה שפעם היה עבורי משהו שיכול היה לעטוף אותי ולעצום לי את העיניים עד שאשכח מהצרות האמיתיות. מהבחינה הזאת, אנורקסיה הייתה סם מטשטש עבורי, היא כפתה עליי אדישות וקור שחסמו ואטמו אותי בפני העולם הזה ובמקום זאת נסחפתי לגיהנום של המחלה, אבל עם השנים הכרתי כל פינה ואבן בגיהנום הזה, וזה היה עדיף על פני הפחד לצאת לעולם האמיתי והלא צפוי.
ההרדמה של הפרעות האכילה מתרחשת באמצעות מנגנון כפול ומסודר:
- אכילה לא מספקת (מה שמביא תחילה את הסחת הדעת של הרעב ולאחר שחולף מספיק זמן הרעב הנורמלי הופך למשהו כמעט אופורי או מכרסם).
-חשיבה בלתי פוסקת על כל נגזרות ההפרעה- מזון, התעמלות, גוף, זאת ביחד עם טקסים, רוטינות ובסופו של דבר, בזבוז מוחלט של האנרגיה המועטה שנותרה לחולה, מה שלא משאיר אנרגיה מחשבתית וגופנית עבור כל דבר אחר.
להרעיב את עצמך הוא לא פתרון טוב יותר מרוב ההרגלים שמשלבים תודעה וגוף ונלקחים לקיצוניות היות והם חולקים את אותו מבנה משותף: להרדים את הנפש הגלומה במה שהיא אינה מסוגלת לשאת, או לפחות לא מאמינים שהיא מסוגלת לשאת. ההרעבה הופכת להיות מעין תרופה וזאת ככל הנראה הנקודה בה רוב ההתמכרויות מתחילות וע"פ הגדרה, זה עובד לזמן מה. 
הרעיון ב"תרופות" מהסוג הזה הוא לרוב לקחת את התרופה עד שהמצב השתפר ואז להוריד את המינון בהדרגתיות עד שכבר אין צורך בתרופה. ואם שום דבר משמעותי לא השתנה בזמן שלקחת אותה או אחרי, ואם את ממשיכה לקחת אותה לא בשביל לשפר את החיים שלך אלא בשביל להצליח לסבול אותם, את כנראה תצטרכי להמשיך לקחת את התרופה שלך, לרוב במינון גבוה יותר, על מנת לקבל את אותו האפקט ובסופו של דבר, בהדרגתיות, את מוצאת את עצמך מחליפה את הכאב שניסית למנוע מעצמך עם נזק שאת לא יכולה לעצור מבלי לוותר על התרופה.
אישה שסבלה לאורך שש שנים מאנורקסיה ובולימיה משווה את הפרעת האכילה שלה בהתרסה לאבא שלה שהכה אותה. ניתוק מהעולם באמצעות רעב הוא מבחינתה כמו לגשת לאבא שלה ולבקש ממנו להכות אותה.
"יש לך מערכת יחסים עם הפרעת האכילה שלך, אין לך מערכת יחסים עם העולם וגם לא אכפת לך מהעולם... את לא צריכה אוכל, את לא תלויה בכלום ולא אכפת לך מהכאב. אבא שלי נהג לסתור לי, לא ביג דיל. באתי אליו- זה מה שעשיתי שגרם לו לעצור- באתי אליו ואמרתי לו, תכה אותי. 
למה? בגלל שאם אני מרשה לו להכות אותי ואני עומדת לידו ואומרת לו, אוקיי,  לא אכפת לי, תכה אותי- אז זו התנתקות רגשית, כדי שהוא לא יגיע למטרה שלו, כדי שהוא לא ישלוט בי." 
עבור אותה אישה, לחפש את הסבל שבמחלה זה כמו לבוא ולבקש שיכו אותך: זה מאפשר לך להתנתק מהכאב ע"י שליטה בו. לעיתים נראה שכאשר המקור לכאב, בין אם בצורה ישירה או בעקיפין- הוא בך, פשוט יותר להתמודד איתו או שמה נכון יותר לומר, מפחיד פחות. 
בין אם מדובר באכילה מועטה מידי, או באמצעות בולמוסים והקאות, להיות חולה זה עבור, חלק מהאנשים, דרך לעמוד ולומר לחברה ששופטת אותך ומכאיבה לך, "לא אכפת לי, אני לא צריכה שום דבר ממך". 
כמה שפחות אתה צריך, ככה פחות מישהו יכול לפגוע בך. יותר מלבד, כמובן, העובדה שאתה ממשיך להיפגע אפילו שזה כבר לא כל כך משמעותי עבורך.
בין אם ההפרעה צומחת או לא מתוך התעללות, למצוא דרך לכאוב פחות היא כמיהה נפוצה. 
באנורקסיה, הצורך הזה נענה באופן זמני ומסוכן ע"י:
1. רעב, או מה שנקרא "אופוריית הרעב", מוביל להתנתקות מתחושות ורגשות.
2. הדיכאון שנגרם כתוצאה מהרעבה מוביל כמובן לירידה במצב הרוח, ירידה ברמת האנרגיה הפיזית והמנטאלית והיכולת להפיק תגובות רגשיות נורמטיביות נפגעת. 
3. הירידה הרדיקאלית בזמן ובאנרגיה עבור דברים שלא מקושרים לאוכל, גוף והתעמלות גופנית, הודות למחשבות האובססיביות והרוטינות היום יומיות.
2. אנורקסיה כמו אבן רוזטה: נותנת לך משמעות מוכנה מראש.

דרך אחרת חשובה בה אנורקסיה הופכת את כל השאר ללא משנה ולא משמעותי בא לידי ביטוי באופן בו היא מספקת משמעות ופתרונות ברורים לכל. בני אדם מבלים את כל חייהם בלפרש ולנסות להבין את החיים, והעולם הוא מקום מציף, מתיש, מורכב ובלתי צפוי. העולם מלא בכל כך הרבה דברים שאנחנו אמורים ליישם בחיים שלנו בשביל קצת תחושת משמעות, כשבפועל התשובה ברורה: אין משמעות, וכל דבר הוא בסך הכול הסחת דעת מהתמודדות עם העובדה הכה פשוטה אבל קשה הזאת. 
ובכל זאת, אם את מוצאת דרך להפוך דבר אחד בעולם ליותר משמעותי עבורך מכל דבר אחר, אז את מצמצם בצורה משמעותית את אי הוודאות: הכול ברור ומתוכנן מראש. 
בהפרעות אכילה, אי וודאות היא האויב מספר אחת מתחת לפני השטח. אין הרבה מחשבה מאחורי לקיחת החלטות או נקיטת פעולות, הכול מוקדש למטרה אחת: לא לאכול. ובאופן חלקלק המטרה הזו משתלטת בקלות על כל אספקט של החיים ובאותה מידה מקנה חוקים ברורים, כמו דת לכל דבר.
באנורקסיה, לחוש רעב לא אומר לשאול את השאלה: האם אני אמורה לאכול?
זה אומר להתעלם מהרעב עד שיגיע הזמן בו אני תמיד אוכלת. 
אם אני מוזמנת לאירוע חברתי כלשהו, זה לא אומר שאני אשאל את עצמי האם כדאי לי ללכת,
זה אומר שאני אגיד לא. אני אפילו לא צריכה דקה נוספת להרהר בכך, בחיים לצד הפרעת אכילה אין הרבה מקום למחשבה. השאלה היחידה שנשאלת היא מה יסייע לי לא לאכול או לאכול לפי מה שאני מרשה לעצמי, וכל דבר שלא עונה בקנה אחד עם המטרה, לא יכול לבוא בחשבון. הוא לא רלוונטי.
ובדרך הקיום הזאת, במובן מסוים, תחושת אי הוודאות שמלווה את כולנו באמת נדחקת לצד באיזשהו מקום. אנורקסיה היא התנ"ך ולי נותר רק לעקוב אחר ההוראות, לא לשאול שאלות ולהתפלל לפרס שיחכה לי בסוף הדרך, שאולי לעיתים הפרס נראה כרזון אבל לאחר שנים עם המחלה, כבר הפסקתי להכחיש את העובדה כי הפרס היחיד שמחכה לי בסוף הדרך, הוא המוות.
3. אנורקסיה כמו כוכב זהב: "מתגמלת" אותך  בדברים הקטנים
עבור רוב האנשים, מלכתחילה, יש מספר דברים שבאמצעותם האנורקסיה משחדת אותם.
1. לא לבזבז הרבה כסף על אוכל או שתיה או עשייה של דברים מהנים- יחסוך לך כסף.
2.  אי עשייה של דברים מהנים משמע נשאר יותר זמן עבור עבודה או לימודים.
3. ירידה במשקל משפרת את הביטחון בשל המשוואה הברורה והמעציבה מחמאות=בטחון, ולעיתים צומת לב מינית מתלווה לעניין.
בסופו של דבר, לבזבז פחות כסף, לעבוד יותר שעות ולקבל תשומת לב מאנשים אחרים שמעריכים הרזיה לא באמת הופך אותך לאדם מוצלח יותר מכל בחינה שהיא. אבל, את כן מקבלת את התחושה שאת קצת "טובה יותר" מכל השאר או ממה שהיית רגילה להיות.
לעיתים, התקופה המוקדמת של המחלה אולי נותנת לך את הנוחות שבלאפשר לעצמך להאמין שאת באמת טובה יותר. במיוחד אם היית "בעודף משקל" כשהיית ילדה ואולי עברת הצקות או בריונות או ספגת ביקורת על כך, רזון וההרגלים שיוצרים את הרזון הזה  הופכים למעין דרך לברוח מתקיפה- קודם ע"י קבלת מחמאות במקום עלבונות, מאוחר יותר על ידי למשוך אותך רחוק מכל הדברים שעלולים לפגוע בך, חוץ מעצמך.
תחושת הרעב עצמה יכולה במהירות להיקשר לתחושת הנעלות הזו. 
בראיון שנעשה עם אישה ששמה הדס, היא מספרת על אביה ש"הכריז מלחמה" נגד העלייה במשקל שלו עצמו, על ההורים שתמיד לחצו עליה לרדת במשקל, ועל אלו ששיבחו את הירידה במשקל שלה כשהיא פיתחה הפרעת אכילה לפני שמונה שנים עד שזה הלך "רחוק מידי".
היום, כשהיא נמצאת בשיקום מבולימיה, היא ממשיכה לחוות רעב כדבר בעל משמעות חיובית.
"רעב הוא סימן טוב," היא אומרת, "אני רעבה. אני בסדר. אני ריקה." כשהיא נשאלה מה בריקנות הזו עושה לה טוב, היא הסבירה:
"אני בסדר. אף אחד לא יכול להאשים אותי על זה שאכלתי. הנה, אני יודעת, אני ריקה, אני בסדר. כאילו, הגוף שלי ריק. לא אכלתי. כאילו זאת מעין הוכחה פשוטה. אף אחד לא יכול לומר לי שום דבר, אף אחד- אני לא מה שאתם חושבים, אני לא הילדה שאוכלת כל היום. אני לא אוכלת ואני- אני לא כמו כל השאר. את אוכלת, כאילו, את מגעילה. אני שונה. אני ריקה, אני קלילה, אני לא מלאה בכל מיני מאכלים מגעילים". 
הקישור שבין תחושת הטוהר שהיא מתארת לבין רעב, מוזן על ידי שרשרת של תגובות וביקורות וכמובן שתרבות הדיאטות שאנו חיים בה היום אשמה לא פחות.  
לעיתים גם למגדר יש השפעה על הקישור הזה. הבושה שבלצרוך מזון נפוצה אצל נשים.
משוקמת לאחר כמעט שני עשורים של בולימיה, מירה מסבירה:
"לבנים מותר לאכול, הם בגיל שלי, אבל לי אסור, אסור לקחת עוד עוגיה- בגלל שאני בת, אני אישה. זאת בושה, בושה, בושה."
עבור מירה, בולמוסים והקאות הפכו לדרך למרוד נגד כל מי שניסה לשלוט בה, להפוך אותה לקטנה יותר ולמבוישת יותר.
4. אנורקסיה כהילה: גורמת לך להרגיש מיוחד.

תחושת הנעלות שהזכרתי בסעיף הקודם מתגלגלת גם לסעיף הזה, שהוא כל כולו סביב תחושת ההקלה, העונג והביטחון שמגיע מתחושת ייחוד. נראה כאילו רוב עולם מקובע על ירידה במשקל כפתרון הקסם עבור כל הבעיות שהחיים מציבים מולנו או כדרך נוחה יותר להתעלם מהבעיות האלו.
כשכל כך הרבה מהאנרגיה האנושית מתבזבזת על חרדות מהעולם האמיתי, האנורקסיה מציעה מסלול בריחה. אנשים מעבירים שנים בתהיות מי הם, מה מבדיל אותם משאר העולם ומיהו האדם שבסופו של דבר הם רוצים להפוך להיות בסוף הדרך, או לפחות לשאוף אליו.
כמו שתיארתי קודם, לאחר פיתוח הפרעת אכילה, אתה עובר למעין מסלול אחר בו כל השאלות שנראה שכל האנשים מתענים מהן כל כך- לא נשאלות בכלל. הפרעות אכילה, במיוחד במקרים בהן ההפרעה לא מטופלת מוקדם מספיק וממשיכה להיגרר לאורך חודשים, שנים או אפילו עשורים, משתלטות על כל אספקט בחיים בצורה מקיפה מספיק בשביל לגרום לך לשכוח שקיימים עוד דברים בך מלבד ההפרעה עצמה. ואם עוד נותרו דברים אז ההפרעה היא מעין היהלום שבכתר, הדבר היחיד שמעניין, הייחוד שמשתקף מאדם עם עיניים חלולות וגוף חולה. לעיתים רבות כול כך תהיתי, גם במהלך המחלה וגם בזמן השיקום עצמו, מה בכלל נותר מהאישיות שלי ללא המחלה. הרגשתי כאילו השיקום יביא איתו הרס מוחלט עבור מוניטין שהאמנתי שטיפחתי לאורך שנים, מוניטין שמשקף עוצמה ושליטה עצמית מושלמת. האמנתי באמת ובתמים ששום דבר בי לא יכול להתקרב להיות מספיק מרשים כמו המחלה עצמה, ידעתי שאני רקובה מבפנים אבל הרזון גרם לי להרגיש שלפחות מבחוץ אני התגשמות של כל התכונות שכול כך מזוהות עם אנורקסיה- וכול כך רציתי לייצג אותן בעצמי. ובכל זאת, ככל שהשנים עברו והשיקום נמשך- לאט לאט הגוף החדש שלי הרגיש לי ייצוג ראוי יותר למי שאני יותר מכל דבר אחר- אבל לא בדרך שהוא נראה כבעבר, אלא במה שהוא מסמל- מאבק עבור החיים שלי, והגוף הבריא הפך למעין גביע ניצחון עבור המלחמה הזו.
אחד מהרגעים המכוננים ביותר במאבק שלי מול הייחוד שהרגשתי בחיים עם ההפרעה, היה כשעמדתי בתור לשקילה במרפאה להפרעות אכילה. אני חושבת שזה היה הרגע הראשון בכל שנות המחלה שעמדתי בטור ארוך, שהכיל לא מעט בנות, שכולן, כמובן, סבלו מהפרעות אכילה גם הן. שם הרגשתי את אותו ייחוד נקרע ממני ברגע ויותר מכך, את העצב שבהבנה שבסביבה של בנות רזות כמוני ואף יותר ממני, אני כלום מכיוון שאני הפכתי לכלום. לראשונה המעטפת שהייתי בה הרגישה לי כול כך מיותרת וטיפשית.
כולנו עמדנו שם באותו הטור, חלק מהבנות הסתלקו לשירותים בשביל להספיק לשתות ליטר- ליטר וחצי מים לפני השקילה, חלק ניסו לסדר בחשאיות חפצים בכיסים בשביל להוסיף עוד כמה מאות גרמים.
וזה נראה לי כול כך פתטי, ברגע שהתפוגגה ההילה שחשתי שסובבת אותי כל זמן שהייתי האדם הרזה בחדר- קיבלתי את המציאות. אני פשוט ילדה חולה שלא נותר ממנה דבר, שהדבר היחיד שמסוגל להגדיר אותה הוא הרזון- והרזון לא שווה דבר. הוא אף פעם לא היה שווה דבר מלבד בראש שלי. 
חלק מהאשליה הזו נובעת כמובן מההשלכות הגופניות של המחלה- המוח שלך לא עובד טוב יותר מאשר שאר הגוף שלך. אם את שומעת מישהו אומר "אוף, אתמול לא הצלחתי להתאפק ואכלתי שתי פרוסות עוגה בערב". את מרגישה מדהים, את מרגיש טוב יותר, עוד אישור מהמחלה. אבל האמת היא, שלאף אחד לא אכפת. אף אדם בריא לא רואה בהרעבה כמדד למשמעת עצמית כלשהי, אף אדם לא יעריך אותך יותר, יאהב אותך יותר או יתרשם ממך יותר כשאת רזה יותר. לאף אחד לא אכפת. אבל מבחינת המחלה, כל אמירה קטנה מאדם שחי בתרבות הדיאטות הופכת לעוד דרייב. זה לא נכון וזה עוד אחד מהשקרים השכיחים ביותר שהאנורקסיה אוהבת לספר.
5. אנורקסיה כשביתת רעב: מאפשרת לך להיות שונה ממי שציפו ממך להיות.

לפעמים, האנשים שמקיפים אותנו הם אלו שגורמים לנו לסבול בצורה הנוראית ביותר בשל הציפיות שנכפות עלינו מגיל צעיר כול כך. אנורקסיה יכולה להיות מעין כלי להתנגדות כלפי נורמות חברתיות.
עבור נשים וילדות שסבלו מהתעללות מינית, הרעבה עצמית היא לעיתים קרובות דרך להפוך את הגוף ל"מקום מוגן" יותר מפני תקיפת גבר בעתיד.
המחשבה על הרעבה עצמית כדרך להפוך את הגוף דווקא למקום בטוח יותר נובעת מהיגיון פשוט:
אם אעצור את הגוף שלי בכוח מלהתפתח לגוף נשי יותר, אם אהפוך את הגוף שלי לכמה שפחות נשי, אמשוך פחות תשומת לב גברית וכך הסיכוי שאפגע שוב יקטן (זה לפחות היה ההיגיון שלי בנושא). 
עבור נשים הכלואות בסביבה סגורה ושמרנית בה שום דבר לא מצופה מהן מלבד להתחתן, ללדת ילדים ולהיות אימהות- הפגיעה בפוריות שמתרחשת לעיתים קרובות כול כך כתוצאה מהפרעות אכילה, יכולה להיות אחת מהפעולות המחאה היחידות שהן יכולות לבצע.
אנורקסיה עלולה להביא להתפוררות הזהות- זה די מובן, אך מכיוון שהזהות הייתה במצב כה מוגבל ומעוות זמן רב לפני הפרעת האכילה, האנורקסיה הופכת לפוטנציאל ליצירת זהות ועצמאות. 
גם כאן מוטיב השליטה של המחלה בא לידי ביטוי- אם אני לא מסוגלת לשלוט בגורל שלי, אם אני לא מסוגלת להביא לידי ביטוי את האישיות שלי- נותר רק דבר אחד שאני יכולה "לשלוט" עליו וזה הגוף שלי.
ההיגיון הזה אינו מוגבל לאנשים שעברו דיכוי והתעללות ברורים.
כולנו בסופו של דבר חיים תחת ציפיות, מסלול חיים מאוד ספציפי נכתב עבורנו ברגע שאנחנו נולדים.
ובגלל שהמסלול הזה משותף לכל כך הרבה אנשים, לעיתים מרגיש כאילו החיים הפכו לפס ייצור והפחד מלהפוך לעוד "שיבוט" מוביל לעיתים לפתרונות קיצוניים.
אם המבנים של המודלים היחידים שלנו לחיים רגילים מרגישים יותר כאילו החיים הפכו למסוע מאשר הרפתקה, קפיצה כואבת מקו הייצור עשויה להראות כמו החלטה ששווה את ההשלכות.
עדי, שסבלה מבולימיה במשך כמעט עשור, מתארת את המלכודת:
"יש מעגל כזה, של אנשים שימצאו תוכנית עבור כל שלב בחיים שלנו. ללכת לגן, ללכת לבית ספר היסודי, אחר כך לתיכון, לשרת בצבא, להשתחרר מהצבא, לעשות טיול גדול בחול, לחזור מהטיול הגדול בחול, להתחיל ללמוד באוניברסיטה או במכללה, לסיים תואר, להתחתן, להקים משפחה, להזדקן, להתגרש- הכול פשוט כתוב מראש, לפרטי פרטים".
קיימות הרבה מאוד דרכים שהן הרבה, הרבה  יותר יצירתיות, מביאות שמחה, מעניינות וחיוביות להשתחרר מהציפיות לגבי חיי החברה שלנו, חיי המשפחה והקריירה. יש כול כך הרבה דרכים לבטא "חריגות", לא משנה איזה תרבות מקיפה אותך. לפעמים הדך הכי מפתה היא הדרך הכי פשוטה לכאורה: לפעמים, הפשטות שבלסרב ולדחות את כל הציפיות ע"י הרעבה עצמית נראית כמו התגובה היחידה האפשרית.
6. אנורקסיה כהתאבדות חלקית: מאפשרת לך להתקיים.

בחלק מהמקרים, אנורקסיה מרגישה כמו הדרך היחידה להישאר בחיים- באותו הזמן שהיא מביאה אותך הכי קרוב אל המוות.
הלוגיקה פשוטה: את מתאכזבת פעם אחר פעם מהחיים ובכאב שהם מביאים עימם והשילוב של כל הסעיפים הקודמים הופכים את האנורקסיה למלכודת דבש. גם משמעות, גם ייחוד, גם לא צריך לחשוב יותר מידי- האנורקסיה חשבה כבר על הכול עבורך- מנקודת המבט שלי כיום על נקודת המבט שלי לפני שנים, אין לי ספק שללא התערבות חיצונית לא הייתי יכולה לבחור אחרת. בסופו של דבר האנורקסיה הופכת לביצה טובענית ולרוב המודעות לכך מתפתחת רק אחרי שהבוץ כבר עבר את הברכיים.  הפרדוקס הזה של חיפוש המוות בתוך החיים חולק את אותו מבנה של פגיעה עצמית:
אתה פוגע בעצמך מספיק כדי להקל על הכאב של החיים, כדי לדכא את הדחף לפגוע בעצמך עד לכדי מוות. שניהם כמובן, משננים את הסכין: לפלרטט עם המוות כדי להימלט ממנו לפעמים מסתיים בכך שהוא לוקח אותך ישר לזרועותיו.
אנורקסיה כונתה לא פעם "התאבדות שקטה".
כנרת, שבילתה את רוב חייה במחלקות פסיכיאטריות סגורות בקרב קורבנות התעללות, וכמו רבים מהם ניסתה להתאבד, מתארת את הפשרה הקיומית שהיא אנורקסיה:
" ש חיים שאתה לא רוצה לחיות, ויש מוות, ויש, באמצע, בועה אחת שהיא חיים, אבל זה לא חיים בעולם שבו אתה לא רוצה לחיות, וזה לא מוות. זה בין לבין. מצד אחד אתה חי קצת, חי את החיים האלה של העולם הזה, ומצד שני אתה הולך לכיוון ההשמדה - משמיד את כל הדברים הרעים שאתה בטוח  שנמצאים בתוכך ."
אם אנורקסיה סובבת סביב התהליך שבלהפוך את החיים לנסבלים, הרי שטיפול בה צריך להתייחס ברצינות למנגנוני ההתמודדות המפורקים ולהכיר באפשרות שמחליפים יצטרכו להימצא.
אוכל הוא כמובן המפתח הבלתי מעורער בכל הנוגע לשיקום מהפרעות אכילה. בהרבה מאוד מקרים הזנה מחדש עושה את רוב העבודה (לא את כולה) ולעיתים נדרש קצת מעבר- התמקדות ספציפית בפיתוי ששולח אותך כל פעם מחדש לזרועות המחלה או במקרה הטוב יותר, רק לחשוב עליה ולהתגעגע.
הפרעת אכילה עלולה לעיתים קרובות לעורר ולהחריף בעיות פסיכיאטריות מסוגים אחרים (חרדות, הערכה עצמית נמוכה, דיכאון שנגרם מרעב, הרגלים ומחשבות כפייתיות וכו).
הטענה כי הפרעות אכילה הן תמיד רק "דיאטה שהשתבשה" וקשיים פסיכולוגיים מתמשכים אינה משכנעת אותי במיוחד. לעיתים הבעיה הקודמת יכולה להיות הפרעה שניתנת לאבחון בפני עצמה:
יש לי חברה שתמיד נהגה לומר שהפרעת האכילה שלה היא הדבר היחיד שהופך את הדיכאון שלה לנסבל (ראוי לציון שלבסוף החליטה שהפרעת האכילה היא עצמה בלתי נסבלת וכעת היא מחלימה בצורה נהדרת). 
אבל גם אם הבעיות הקודמות אינן הפרעות פורמליות, הן עשויות להוות מכשולים משמעותיים בדרך להתאוששות אמיתית אם לא יתייחסו אליהן ברצינות.
אם מהות החיים עם אנורקסיה היא תמיד סוג של פשרה עמוקה, הפשרה הופכת לעתים קרובות למבנה ההתאוששות: העברת האיזון רק קצת מתחת לנזק מסוכן, אבל לא מספיק כדי לשנות משהו משמעותי. אנשים רבים נתקעים בגרסה משוקמת חלקית שלהם מאנורקסיה בשלב מסוים בהתאוששות (גם אני!), ורוב האנשים מוצאים אותה כמעט גרועה יותר ממעמקי המחלה (גם אני!) הבלתי ניתנת לערעור. ההיגיון של אנורקסיה הוא קטלני, ולכן הישרדות עם אנורקסיה היא תמיד בין לבין: בין המוות לבין ההתאוששות, אי שם באזור הבוץ של הפקר בקרת נזק כרוני. אבל אולי כאשר הפשרה נעשית נועזת מדי - כשאת כבר לא רזה מספיק כדי להיראות חולה בעליל, כשאת מתחילה להרגיש ניצוצות של האינטרסים וההנאות שמשכו אותך אל החיים, כשהמוח שלך בצורה צלולה מספיק בכדי לראות את מה שהחיים יכולים להציע- הפיתוי הישן מאבד את כוחו.
זה לא אומר שהפחד מהשיקום נעלם אי פעם- לא עד שאת מתנהגת כאילו את לא מפחדת וממשיכה להתנהג ככה למרות שאת כן. רוב האנשים, בסופו של דבר, מבינים שלמרות שאנורקסיה הייתה פעם משהו שהם הרגישו שהם צריכים ובעקבות הצורך הגיע הרצון, אבל בנקודה מסוימת הצורך נעלם. 
לייסי, שחוותה מערכת יחסים קשה עם אביה האלכוהוליסט, אומרת שבסוף, אחרי שנים של אנורקסיה, היא התעוררה.
"אני חושבת שאני הרבה יותר ערנית מכדי שאנורקסיה תרגיש טוב כמו שהיא הרגישה עבורי פעם. 
אני מרגישה כאילו אני מתחילה לטעום דרכים אחרות לחיות."
לסיכום
כל הפתרונות שהפרעות אכילה מציעות מגיעים עם תאריך תפוגה.
אופוריית הרעב נוטה להפוך בהדרגתיות לסבל כרוני ומכרסם. הדיכאון משתלט בשלב מסוים עד שהחיים מרגישים כמעט בלתי נסבלים לחלוטין. הכסף בבנק מאבק משמעות (או נאכל על ידי עלויות תחזוק המחלה). החברים שהיו לך פעם מתפוגגים. המחמאות מפסיקות להגיע. הרזון כבר לא מושך. המיוחדות שכול כך רצית מתגלה כזכייה בתחרות שהפרס שלה הוא אומללות. יכולת החיזוי הכמעט מוחלטת של האנורקסיה הופכת לטרור גדול הרבה יותר מאשר חוסר היציבות של היקום. 
והיקום נשאר כפי שהיה תמיד אלא שעכשיו האומללות שלך הפכה אותו לטיפ-טיפה אומלל יותר.
כמה שאלות על הגדרות נובעות מכל זה, בייחוד:
1. איך לזהות איפה המחלה באמת מתחילה, או איך לחזות שזה עומד לקרות:
איך לזהות את ההבדלים, למשל, בין שינוי בריא באורך חיים שלעולם לא מוביל להתפרצות ההפרעה לבין שינוי באורך חיים שלמעשה הופך לתחילת ירח הדבש עם האנורקסיה. 
אין כללים ברורים וקשוחים על מנת לדעת איפה בדיוק עובר הגבול וההבדל, לא עבור עצמך ולא עבור אחרים.
2. כיצד להחליט (למשל כרופא, פסיכולוג או קרוב משפחה) האם הסיבות שגרמו לאדם לחלות מצדיקות את הרצון (המובהק) שלו להישאר חולה. סף הכאב של כולנו שונה, או שלפחות אין לנו דרך לדעת מה הסף כאב של אנשים אחרים. מי את שתגידי שמישהו אחר חייב להיות מה שאת מכנה אומלל במקום מה שאתמכנה חולה? או, כמה בטחון יש לך במחשבה שאחרי השיקום מהמחלה, יגיע אושר ולא עוד יותר אומללות?
אלו הן שאלות החלות מעבר לאנורקסיה והפרעות אכילה, כאן אנחנו כבר מדברים על טיפול בכל ההתמכרויות וכל הבחירות שנכלאות לדרכינו.
אבל אם את חולה, או מכורה או באמצע הדרך לאחד מאלו- תמשיכי לשאול.
תמשיכי לשאול את עצמך: איך החיים שלי היו נראים אם הייתי פועל אחרת? תמשיכי לחשוף את עצמך לכמה שיותר דברים שיסייעו לך לדמיין איך זה באמת יכול להיות.
תזכרי שאה יכול לסבול יותר ממה שאת חושבת שאת מסוגלת לסבול ושחלק גדול מהכאב פוחת או מתפוגג אחרי שמפסיקים להתנגד לו ופשוט נותנים לו לעבור.
תזכרי שברגע שהעבודה הקשה שלך תשחרר אותך לחופשי, את תלמדי על הגוף שלך ועל עצמך יותר ממה שרוב האנשים ילמדו אי פעם ושהידע שתרוויח יהפוך אותך לחכמה יותר, רגועה יותר ומאושרת יותר ממה שאי פעם חלמת שאפשרי עבורך.
ומעל הכול, אם ירח הדבש עם הפרעת האכילה עדיין מרגיש מפואר, תזכרי שהנישואים האלה יהרסו אותך אם את לא תהרסי אותם. השאלה היחידה היא כמה זמן ייקח לך להבין את זה, וכמה דברים תאבדי עד הרגע שתביני. 

נכתב על ידי RecoverED. , 28/11/2018 09:40  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Liscka ב-18/12/2018 21:09
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRecoverED. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על RecoverED. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ