לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לאנשים בשיקום על ידי אנשים שהשתקמו.

Avatarכינוי:  RecoverED.

בת: 5





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2018    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2018

לא מגיע לך לאכול מהעוגה הזאת. גם לא מגיע לך לא לאכול ממנה.


מקור/ Emily T. Troscianko- A Hunger Artist
 

"לא מגיע לי" זאת אמירה שארוגה עמוק מאוד בבד של האנורקסיה ובכלל הפרעות האכילה המגבילות.
ההתמקדות, כמובן, היא סביב אוכל. לא מגיע לי לאכול אלא אם הייתי רעבה לאורך זמן ארוך מספיק, אלא אם התשתי את עצמי על ההליכון, אלא אם אני מתחת לX קילו, אלא אם האוכל שאוכל מכיל xyz, אלא אם התעלפתי לפחות פעם אחת היום בגלל החולשה, אלא אם... והסיטואציות הולכות ונהיות רבות יותר או/וגם מסוכנות יותר והרוטינות האובססיביות והחולניות הולכות ומתעצמות. 
כל זה מתוחזק ע"י הקוד המוסרי המעוות שבו מוסר מקושר לדחיית הנאות, במיוחד להנאות פיזיות ובמיוחד עבור נשים, בגלל שקודים מוסרים (במיוחד אלו המקושרים לדת) נוטים להיווצר על ידי גברים שמשורתים היטב על ידי התכחשות של נשים לרצונן.

בין אם זה מתבטא בצורה של פגיעה דתית/תרבותית בחופש האישה או בשעבודים העצמיים המעודדים בתעשיות התזונה והכושר, חלק ניכר מהמבנה הבסיסי זהה: התיאבון האמיתי הוא מסוכן, חייתי ויש להמנע ממנו בכל מחיר. אני עושה בחירה (פחות או יותר מאולצת) להאמין, שכל דבר שאני רוצה יותר מדי- אני לא ראויה לו. 

הפרעות אכילה ככל הנראה מתחילות, עבור רוב האנשים, כתגובה למעין פרספקטיבה של מערכת האמונה המרחיקת לכת והלא בריאה הזו. זה עשוי להתעורר ולהתפרץ ע"י אדם חיצוני שבאופן שיטתי (בין אם בכוונה או לא) סוחט את הערך העצמי שלנו או ע"י הדחף למצוא שליטה ביקום בלתי נשלט או התבטאות של הרצון להיות רזה יותר ויפה יותר ונחשקת יותר- לכל אלו יש מבנה דומה (עם הבדלים מסוימים).

דפוסי הסירוב להגיב לרעב גופני משתלבים עם כל אלו בקלות, שכן להרגלים יש דרך לעשות זאת, וההרגלים, בתורם, מתחילים לעוות את התיאבון, או להפחית או להגביר אותו או שניהם בעת ובעונה אחת (ולראייה, הדוגמה המובהקת ביותר, הבולמוסים שלאחר תקופות של הרעבה, aka דיאטה).
אז עכשיו ככל הנראה יהיה הרבה יותר מסוכן לפעול ולהגיב לתיאבון מאשר איך שזה היה קודם לכן כי הרעב הפך להיות תמידי, בלתי אמין, בלתי נשלט, מפחיד. 
לכן, כמובן, אחיזת הברזל המתחזה להתעללות עצמית היא הגיונית. ובנקודה מסוימת, ברירת המחדל משתנה מ'"האם אני צריכה לאכול פחות?" ל"האם זה בסדר לאכול עכשיו?". אז איכשהו הגעת לנקודה שבה לא להיות "ראויה" הפך להרגל מובן מאליו ללא עוררין, הבסיס והמבנה של היום שלך, המניע לפעולות שתחליטי לנקוט או לא לנקוט.

 

זה אותו אדם שמחליט, יום אחד בעתיד, שדיי זה דיי והגיע הזמן לשיקום. אבל זה דבר אחד להחליט בתיאוריה שאתה כבר לא רוצה להיות חולה וזה דבר אחר לגמרי למרוד באופן פעיל נגד כל אותם הרגלים רעים. אז אתה יושב עם האוכל ואם אתה לא רעב עד לכדי כאב, או אם אתה לא אחרי ריצה או עשר שעות עבודה, האוכל מרגיש לא לגיטימי; זה מרגיש יותר מדי; יותר מדי מפנק; קל מדי; יותר מידי לא אתה.
אנשים רבים (כולל אותי) תוהים ומנסים להבין מדוע שיקום והתגברות על הפרעות אכילה מרגיש דבר קשה כל כך. העיצה הסטנדרטית שנאמרת על ידי אנשים עם כוונות טובות, משפחה, חברים, פסיכולוגים, רופאים... היא שצריך לזכור או לגלות את כל הסיבות למה אתה כן ראוי לאוכל: למה מגיע לך להיות בריא ומאושר.
אתה יכול, או לא, להיות אדם טוב להפליא על ידי כל האלמנטים של הקוד המוסרי שלך שאתה בוחר למדוד את עצמך על פיהם או לתת למישהו אחר למדוד אותך על ידי אלו. אבל במציאות, זה לא מביא אותך לשום מקום, כי לציון המוסרי שלך אין קשר בשום צורה להאם מגיע לך משהו או לא. 

 

כל כך קל ופשוט ליצור את הקשר שבין להיות אדם טוב לבין לאחוז בזכויות. אנחנו יוצרים את זה לעתים קרובות כל כך כשאנחנו מנסים להיות מועילים או עוזרים, למשל על ידי לעודד מישהו אחר לדעת שהוא ראוי לא', ב' או ג' כי הוא עשה ככה וככה וחווה ככה ככה. אבל זה שגוי ומזיק בו זמנית.

זה שקר כי לא מגיע לכם שום דבר. הגעתם ליקום כתוצאה מאירועים אינסופיים ומזערים המשתרעים בחזרה אל שחר היקום ומעבר לו שבסופו של דבר הביאו את הזרע של אביכם לביצית של אמכם למגע בזמן המדויק שבו כל התהליכים האחרים בתורם הובילו למי שאתם עכשיו. כולנו קונגלומציה של התרחשויות מקריות ביקום עצום של התרחשויות מקריות; היקום אינו חייב לכם דבר.

שום אלמנט של הקיום אינו ראוי לשום דבר ובני האדם אינם שונים. כמובן, בגלל שאנחנו שונים בדרכים אחרות, עשינו דברים כמו ליצור מבנים וחוקים לגבי מה "מגיע לנו" ולמה אנחנו "ראויים" ונתנו לאלה תוויות כמו זכויות אדם. אבל המבנים האלה נוצרים מאיתנו לחלוטין, והם משתנים עם הזמן כשאנחנו משתנים. הם לא היו בתוך היקום עד שהמילים והמעשים שלנו הציבו אותם שם.

אז אני יכולה להחליט לומר שכל בני האדם ראויים להיות בריאים ומאושרים, אבל זה לא אומר שום דבר חוץ מלבד שהייתי רוצה שזה יהיה נכון, ושאולי אני אעשה מעשים כלשהם כדי להגביר את הסבירות שזה באמת יקרה. המעשים האלה הם הדברים שנחשבים. אם אתה רוצה שהעולם יהיה מקום נחמד יותר לחיות בו, צא החוצה ועשה אותו כך (ואת עצמך שמח יותר תוך כדי התהליך). "ראוי" או "מגיע" לא צריך להכנס לתמונה בכלל כי זה לא משנה.

 

כנ"ל לגבי כאשר אני מיישמת הצהרות כאלה על עצמי: זה לא נכון שמגיע לי להיות בריאה ומאושרת בדיוק כמו שזה לא נכון שלא מגיע לי להיות בריאה ומאושרת. אין עובדה בעניין. אני רק אוסף מורכב להפליא של תאים, מולקולות, אטומים. בין אם אני ראויה לכך או האם מגיע לי זה שיפוט ערכי שאני בוחרת ליישם על עצמי, או לא, בהתאם לקבוצה גדולה נוספת של נסיבות מותנות שמשפיעות כמו מצב הרוח והערכה עצמית והפרשנויות שלי לפרשנויות של אנשים אחרים לגביי וכל דבר אחר שמשפיע על איך אני תופסת את עצמי ומעריכה את עצמי.

 

ומה לגבי הסיבה שכל תפיסת ה"מגיע לי" היא מזיקה? ובכן, אם אתה מעודד מישהו לקבל את זה שמגיע להם, למשל, לאכול פרוסת עוגת גבינה עם קצפת שנחה על הצלחת לפניהם בגלל ההגעה ליום השניים עשר לשיקום שלהם- יכול להיות שתגרום להם להסכים לאכול את העוגה בסופו של דבר, בכל זאת, הם ירגישו ש"מגיע להם". אבל אז אפשר לומר שאתה משדל אותו לחשוב, מבלי לשים לב, שיש קשר בין הערך העצמי שלו והמעשים שלו לבין "הפרס" שהוא אכילה של פרוסת עוגה. בצורה מתוחכמת אבל משמעותית אתה בעצם הופך אותו לחסר אונים ומשמר את התפיסה של הפרעות אכילה לגבי צריכת אוכל והמנעות ממנו. למה? כי מה אם למשל חודש לאחר מכן, תשכב לי עוגת שוקולד במקרר, אבל בגלל שאתמול קצת חרגתי מרוטינת האכילה בשיקום שלי, אני אניח שגם ככה לא מגיע לי לאכול אותה. כי לא "הרווחתי אותה". העוגה לא יכולה להיות פרס על ההתנהגות הטובה בדיוק כמו שאי אפשר לתת לילד סוכריה על כך שסידר את הצעצועים שלו. הפרס לא יכול ולא צריך להיות המניע להתנהגות. 

 

תחשבו על הניגוד בין זה לבין התערבות אחרת של התנהגות קוגניטיבית-התנהגותית דומה, כמו להגדיר מחדש איך אתה מסתכל על עצמך במראה. הבעיה שלך היא שאתה שונא את מה שאתה רואה. הפתרון כרוך קודם כל בזיהוי מה גורם ותורם לבעיה, על ידי הקפדה על המרכיבים השונים של אופן השימוש במראה (ואני מבטיחה לך, אין באמת קשר בין איך שאתה נראה לבין מה שאתה מרגיש לגבי זה): התמקדות על חלקי גוף ספציפיים, יישום קריטריונים וסטנרטים בלתי אפשריים על חלקי גוף שרק על ידי עמידה בהם תתאפשר קבלה ואהבה של החלקים האלה, שימוש במראה במטרה להתמקד ב"פגמים", קפיצה ישר מן המסקנות האסתטיות לכדי שיפוט עצמי רחב יותר- קישור בין תחושות גופניות כמו שובע לשומן, שומן עם כיעור, וכיעור עם טיפשות ... ואז אתה מתחיל להחליף את המנגנונים האלה עם מנגנונים אחרים, שגורמים לך לאהוב מה שאתה רואה במקום לשנוא אותו: ליצור מחדש את האופן בו אתה בוחן ומודד את הגוף שלך, למצוא שאלות חדשות שאתה שואל את המראה. ברגע שאתה מתחיל לתרגל את ההרגלים החדשים, ההרגלים הישנים מתחילים להתמוטט (כמו שהסברתי בפוסט הזה), ואתה אוהב את מה אתה רואה יותר מאשר בעבר. ההתמקדות במה שאתה אוהב ובמה שחשוב גוברת על ההתמקדות בפגמים, ולעיתים, בסופו של דבר, מה שנתפס פעם כפגמים הופך להיות להיות שולי בתפיסה הרחבה של הגוף שלך, ולעיתים אותם הפגמים מתבטלים והופכים למשהו שאפילו תורם לאהבה ולקבלה גופנית. ואם אף אחד מההרגלים החדשים האלו לא עוזרים בהרבה, אתה צריך לחפור קצת יותר לעומק בשביל למצוא את הבעיה שמונעת מהשינוי לקרות ולהתמודד איתה עד שבעצם עמידה מול המראה מתחילה להרגיש יותר טוב מאשר רע.

 

אבל הבעייתיות מתחילה אם משווים את זה עם מה שקורה כאשר אני מנסה ליישם את אותו התהליך לגבי תפיסת ה"מגיע לי"- הבעיה שאני רוצה להתייחס אליה היא שאני לא מרגישה שאני ראויה לפרוסת עוגה הזאת. הפתרון הוא לגלות (מחדש) מדוע אני כן ראויה לה: הייתי חולה מאוד במשך זמן רב מאוד (כלומר, סבלתי אז עכשיו מגיע לי להפסיק לסבול), או שתמיד ניסיתי להיות אדם טוב (כלומר יש לי תכונות מוסריות אז עכשיו מגיע לי פרס), או משהו כזה. אבל הבעיה היא, שוב, שלא הסבל שעברתי ולא התכונות המוסריות שיש לי מעידות על קשר כלשהו לצריכת המזון שלי. ועכשיו, שנים אל תוך השיקום, שאני כבר לא מורעבת ולא סובלת, האם העובדה "שמגיע לי" לאכול, מתבטלת? 

 

כשאני אומרת לעצמי שסבלתי מספיק, האם אני באמת אומרת שאני רוצה להפסיק לסבול עכשיו? האם אני אומרת שאני רוצה שמישהו יגיד לי שמה שאני עושה הוא בסדר, שאני ראויה לו? כשאני אומרת שמגיע לי לקחת את הביס שעל המזלג עכשיו, אני בעצם אומרת שכל אחת מהסיבות שתמיד נתתי לכך שלא מגיע לי לאכול כבר לא מתקיימות: שפחדתי שלא אוהב את האוכל, שפחדתי שאוהב אותו יותר מידי, שפחדתי מלהשמין, שפחדתי מלאבד את החוקים ולחיות בלעדיהם, שפחדתי מלגדול יותר מידי לכיוונים יותר מידי בלתי  צפויים. או שפחדתי מכך שישדדו ממני את העמדת הפנים שבה אני מאמינה שמה שלא מגיע לי הוא למעשה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש חזקה, בשליטה, טובה יותר מהשאר. אהבתי את ההרגשה הזו, למרות שגם שנאתי אותה; פחדתי מלאבד אותה.

 

ברגע שהעזנו לזהות את כל מה שמוסווה על ידי המושג המוסרי הקל של ה"למה אני ראוי ומה מגיע לי", אנחנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה: להתחיל לפרק את הפחדים האלה על ידי התנהגות אחרת. או שאנחנו יכולים להחליט שאנחנו עדיין לא מוכנים לכך.

שהפחד עדיין חזק מדי והתוצאות לכניעה לפחד הזה עדיין לא מספיק הרסניות בשביל לגרום לנו להשתנות. אם זה עדיין נכון עבורך עכשיו, אולי לפחות לשאול את השאלה תקרב אותנו קצת יותר ללומר כן לשינוי מאוחר יותר.

וברגע שאנחנו מתחילים לשנות, למשל על ידי התחלת לעשות משהו בנוגע לפחד של לאהוב לאכול יותר מדי (ע"י לאכול יותר), אז כנראה די מהר (לאחר הטבילה הראשונית שבה הכל  קשה יותר אך באופן זמני) נהפוך לבריאים יותר ולמאושרים יותר. נבין שהחיים קצרים מכדי להמתין עד שמישהו (או אנחנו) יעניק לנו את הזכות לבריאות או לאושר. וההתחלה שלנו בדרך להפוך לבריאים ומאושרים יותר הופכת את אלה שאכפת להם מאיתנו מאושרים יותר - ואולי גם בריאים יותר, תלוי עד כמה הסבל שסבלנו גרם להם לסבול.

 

והנה הפער הענק באירוניה של כל מה שנוגע למוסר בהקשר הזה: ע"י להאמין שאנחנו לא ראויים לאכול (או מעמידים פנים שזה מה שאנחנו מאמינים בו), אנחנו מאמללים את אלה שאכפת לנו מאיתנו, וכך אנו מתרגלים את האנוכיות הגדולה מכולם: גרימת סבל ליצורים אחרים. אין שום דבר לא נכון במהות של האנוכיות - כפי שאני מסבירה בפוסט הזה, זה הסלע הבלתי נמנע של כל מה שאנחנו עושים - אבל אנשים שדואגים לגבי מה שמגיע להם ולגבי מה שהם ראויים לו נוטים לדאוג בנוגע לאנוכיות שלהם גם כן.

אז עם פרוסת העוגה הבאה שלך, אל תעצור ב"לא מגיע לי". אתה יכול יותר מזה.

נכתב על ידי RecoverED. , 20/6/2018 13:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התמודדות עם נפילות: 8 עיצות לגבי השארות על המסלול בשיקום מהפרעת אכילה מגבילה


מקור/ EverythingEDRecovery

זה קורה לכולנו בנקודה כלשהי במסע מחולי לבריאות: אנחנו שומעים הערה, רואים מאמר בעיתון או משום מקום מוצאים את עצמנו
שוקעים במערבולת של מחשבות, רעיונות, מה אם פשוט הייתי מתאמנת יותר? מה אם אני פשוט אגביל רק טיפה את הקלוריות?
מה אם ארד חמש קילו? מה אם פשוט אחתוך מהתזונה את xyz?
מה אם פשוט...?

אה, וכמובן: הייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם הייתי רזה יותר.

דיי.

 

התשובה היא שאת לא. את תרגישי גרוע יותר. תמיד. 
להשתמש בהתנהגויות שמאפיינות את הפרעת האכילה יובילו אותך מהר מאוד לדרך החלקלקה למטה, ישר לבור של אומללות.
את יכולה לשכנע את עצמך כמובן שאת לא תגיעי לשם, אבל את כן. ואפילו אם לא, לתת לעצמך להתנהל על פי מה שהפרעת האכילה מכתיבה זה לא בדיוק חופשה בדיסנילנד. זה חשוך ומסוכן וחשוב שתזכירי לעצמך שאלוהים, זה פאקינג לא כיף.
הנה כמה נקודות לחשוב עליהן כשאת מרגישה את הדחף והפיתוי לשוב לזרועות של המחלה:

1. תשאלי את עצמך, מה הפרעת האכילה נתנה לך? מה התועלת שהייתה לך ממנה? אוקיי, נכון, אני יודעת שיש סיכוי גבוה שהיא הפכה אותך לרזה או לרזה יותר, אבל מה בתכלס הרווחת מלהיות רזה? האם זה גרם לך לפתח מערכות יחסים בריאות ויציבות עם חברים, משפחה או בני זוג? האם זה גרם לך למצוא עבודה שאת אוהבת? האם זה קנה לך בית נחמד? האם זה תרם להשכלה שלך? האם זה גרם לך להרגיש טוב יותר לגבי עצמך? האם זה הביא לך אושר? אני מתארת לעצמי שהתשובה היא לא. הפרעות אכילה עוזרות לנו להרגיש בשליטה (שהיא רק אשליה) אבל מעבר לכך, הפרעות אכילה או הרזון עצמו לא נותן לנו שום דבר אמיתי.
 

2. תחשבי על הסיבות האישיות שלך שגרמו לך לרצות להשתקם. תרשמי אותן ותחשבי עליהן. האם באמת שווה לנטוש את המטרות והסיבות האלו בשביל לרדת במשקל? הסיבות שלך אולי כוללות את הדברים שציינתי בסעיף הראשון. אולי הן גם כוללות רצון לחיים חרדתיים פחות, טיולים עם חברים, להיות נוכחת ביום יום שלך, לחוות חוויות, לשמור על בריאות הגוף שלך על מנת להיות מסוגלת ללדת ילדים מתישהו, להיות פעילה עם התחביבים והתשוקות שלך, להיות מסוגלת ליהנות מאירועים חברתיים, להיות מסוגלת ליהנות מאוכל, לישון טוב יותר, שיהיה לך זמן וחלל פנימי לעשות את הדברים שאת באמת רוצה לעשות, לכוון את האנרגיות שיש לך להפקת הנאה מהחיים, להיות פרודוקטיבית ולמלות את עצמך מבפנים בדברים שמשמעותיים וחשובים לך, להרגיש פיזית יותר טוב (מיליון פעם יותר טוב!) ולהרוויח את האישיות האמיתית שלך חזרה.

3. תשתמשי במערכת התמיכה שיש לך. חברים, משפחה, בן/בת זוג, רופאים, פסיכולוגים, פורומים לתמיכה אונליין- תשתמשי בהם! הם שם בשביל לעזור לך ולעיתים קרובות מהווים לעזרה קריטית כשאת צריכה להישאר חזקה ולהמשיך בתהליך שלך. אולי תרגישי מבויישת או כאילו נכשלת, אבל זה לא המקרה- כולם נופלים ומסתכלים אחורה לפעמים. גם זה חלק מהתהליך! אל תסבלי בשקט. תחפשי תמיכה.
 

4. תצמצמי את ההשפעות השליליות. תיפטרי מהעיתונים האידיוטיים שמזיינים את השכל (סלחו לי על הביטוי) עם כל הבולשיט של תרבות הדיאטות. תפסיקי לעקוב אחרי משתמשים ברשתות החברתיות שגורמים לך להרגיש כאילו את עושה את השיקום לא נכון. תפסיקי להסתכל על הבלוגרית הטבעונית-פלאו-80/10/10 ששורדת ע"י צריכה של אבוקדו מעוך ומיצי ירקות בלבד ומתאמנת שבע פעמים בשבוע בגלל שזה גורם לה להיות כולללכךךך שמחההההההההה (זה לא). תעקבי אחרי אנשים שמרסקים את הפרעת האכילה שלהם, אוכלים מאכלים שמפחידים אותם ונחים. תעקבי אחרי אנשים שהם body positive וfood positive. תעקבי אחרי אנשים שלא מציבים חוקים לגבי איך בריאות אמורה להראות- מכיוון שבריאות היא דבר סובייקטיבי עבור כל אחד ואחת. תחתכי אנשים רעילים מהחיים שלך. תציבי ותבהירי מהם הגבולות שלך לאנשים שאת אוהבת שמעירים על הגוף/בחירות מזון/אורך חיים/הרגלי ספורט שלך או למי שלא מפסיק לדבר על הדיאטה הנוכחית שהוא עושה. תשתמשי בהשפעה החיובית של אלו שבאמת דוחפים אותך קדימה כמוטיבציה להתקדם קדימה. 


5. אם את מוצאת את עצמך מפספסת אוכל פה ושם, תעשי לעצמך לוח זמנים. תוודאי שאת אוכלת בצורה נורמלית וסדירה. אם את מוצאת את עצמך מתרצת תירוצים בשביל להמנע מאכילה אז יכול להיות שתצטרכי לקחת על עצמך תוכנית קפדנית עוד יותר עד שתהיה מסוגלת לחזור לאכול בצורה אינטואטיבית. שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים למשל. כמויות הגונות ובלי תירוצים לא לאכול אותן.


6. תדעי מהן נורות האזהרה שלך. אם את שמה לב שאת:
-מחפשת סיבות לא לאכול/להמנע מסיטואציות שכוללות אוכל
-מגבירה את כמות הפעילות הגופנית שאת עושה
-שוקלת את עצמך שוב/לעיתים קרובות יותר
-דואגת לגבי אוכל/משקל/התעמלות
-משנה את הדרך שבה את מלבשת/מחביאה את הגוף שלך
-בודקת את הגוף שלך/מבזבזת בזמן בלנתח את הגוף שלך במראה
-חותכת מאכלים מסויימים מהתזונה שלך או חושבת על זה
-מפנטזת על שליטה
-מחביאה התנהגויות מופרעות מאחרים
-מרגישה שאת צריכה לשנות את הדרך שבה הגוף שלך נראה 

-מרגישה אשמה אחרי שאכלת/נחת

אז יכול להיות שכל אחד מאלו מסמלים שאת בסכנה לנפילה מהשיקום או כבר בעיצומה של נפילה כזו. אם את יודעת מהם סימני האזהרה שלך ומסוגלת לזהות אם את עושה/חושבת על הדברים האלה אז את תהיה מסוגלת להגדיר ולפתור את הבעיה מהר הרבה יותר. זה יאפשר לך להוציא את עצמך מנפילה/למנוע אחת כזו לפני שהיא הופכת לכדור שלג שהולך ומתגלגל לכיוון הלא נכון במהירות עצומה. רעיון טוב נוסף יהיה לשתף את הבן/בת זוג, חברים, משפחה לגבי מהם הדגלים האדומים שלך כך שאם את לא תהיה מסוגלת לזהות אותם בעצמך, תהיה להם האופציה לזהות אותם ולתמוך בך בחזרה למסלול הנכון.


7. תזכרי ששיקום הוא לא קו ישר למעלה וכל נפילה היא הזדמנות ללמוד ולקחת צעדים גדולים יותר קדימה. חלק מהשיעורים הכי חשובים שלמדתי היו במהלך הנפילות שחוויתי במהלך השיקום. תרימי את עצמך למעלה, תנערי את האבק ואל תתני לחרא הזה לחטוף אותך בחזרה. אל תשכחי ללמוד מהנפילות כי זה מה שימנע מהן מלחזור על עצמן. 


8. תשמרי על עצמך עסוקה ותשתמשי בטכניקות להסחת הדעת. הנה כמה רעיונות מה את יכולה אולי לעשות כשאת מוצאת את עצמך עם תחושות חרדה/אשמה/פיתויים לחזור אחורה:

 

-צפייה בסרט
-קריאת ספר
-כתיבה
-לצייר או לצבוע
-בלוג
-תפירה או סריגה
-תעשי קצת  מחקר על דברים שמעניינים אותך (או שפשוט תכנסי לHIX או לעובדות לא חשובות בפייסבוק)
-אקס בוקס
-אפליקציות/משחקים בפלאפון/מחשב
-שאלוני אינטרנט
-להתקשר/להיפגש עם חברה/קרוב משפחה/כל אדם שתרצי
-סרטים דוקומנטריים
-נגינה
-לימודים
-סידור החדר
-קניות באינטרנט
-צילום
-פזאלים
תשמרי לך את הפוסט הזה אם הוא עוזר. תעשי לך רשימה של סיבות להשתקם/לא לפרוש ואולי תרצי להדפיס לך אותן או אפילו לשים כשומר מסך.
תשווי בין מה שהשיקום נתן לך לבין מה שהפרעת האכילה נתנה (או יותר נכון לקחה).
תזכירי לעצמך כמה את חזקה ואמיצה (ויפה!). את תהיה בסדר ותעברי גם את זה. תמשיכי להשגיח על עצמך ואת תוכלי ותנצחי את הפרעת האכילה שלך. 

 

תוצאת תמונה עבור eating disorder RECOVERY MEMES‏

נכתב על ידי RecoverED. , 17/6/2018 09:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRecoverED. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על RecoverED. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ