לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כלבים יכולים לפסל בקקי


שעון החול דופק, הזמן זורם לים. נערם בערימה. כמו כביסה מלוכלכת. אין כניסה.

Avatarכינוי:  מונט

גיל: 20




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

לא מפחדת מהמוות


זה יפה איך שמזיינים לך את השכל שטוב להם שאת בסביבה ואז עושים סיבוב של 180 מעלות כשאת צריכה משהו ונעלמים, אחרי כל הפעמים שישבת והקשבת לשטויות שלהןם. זין. בא לי ללכת למקום רחוק מכאן. למה לי אכפת מה קורה איתו ומפנה זמן בשבילו ומתי בפעם האחרונה הוא התחיל שיחה בדיוק? ואנשים וספרים מדברים על זה שיש להם חברים הכי טובים כאלה נהדרים שהם מכירים כבר שנים ואני תוהה כמה מזה זה בולשיט בשביל כולם וכמה מזה אני מפספסת שזה לא קורה לי ולמה. כמה אפשר להילחם בכל דבר. להיות בשביל אחרים ולראות שאני לא מעניינת אף אחד. לא באמת. אני לא פאקינג מכונת סיגריות. לכי להזדיין קוץ ופראנס והסטרייטית וכולם. וכבר שנים, מאז היסודי, שאני חושבת מה יהיה אם לא אהיה פה יותר. מה זה משנה אם לא יבואו להלוויה שלי? אני לא אהיה פה לדעת את זה, חוץ מזה שזו תהיה עוד הוכחה לזה שאין לי באמת סיבה טובה להישאר. ואז אני חושבת על אחותי הקטנה. היא צריכה אותי אולי. אבל היא גם תסתדר לבד. החיים שלה סבבה. בהפרש של שמונה שנים, היא כאילו גדלה במשפחה אחרת. נחשפה לפחות אלימות במשפחה, פחות ביריונות כלפיה בבית הספר, איתה הוא לא התעסק. תודה לכל האלים. אם מישהו יעשה לה משהו אני אהרוג אותו. אבל החיים שלי הם אוסף של מלחמות על הכול. אני זוכרת שבחטיבה מה ששכנע אותי להמשיך ללכת לבית הספר היה הידיעה שאם לא אבוא, זו תהיה הודעה בתבוסה שלי ואז הן לא רק ניצחו בקרב אלא בכל המערכה. היה אסור לי להראות חולשה. 

ווואלה, אני עייפה. שונה מידי. גם מחלות נפשיות, גם פיזיות. מלחמה בכל שדה. דיי. חלאס. מגיע לי יותר. אבל אני כבר יודעת שאני לא אקבל שום דבר ממה שאני רוצה. את החברים שאני רוצה לא יהיו לי לעולם. את החברה שאני רוצה לא תהיה לי לעולם. את הרגשת השייכות גם לא. מה עוזר לבן אדם שמעריכים את האידיאולוגיות שלו שאפילו בלילה, בבית. הוא לבד. ההיא אמרה שהיא מעריצה את זה שאני הולכת עם האידיאולוגיות והערכים שלי עד הסוף. כי אני לא מוכנה לקבל שוביניזם בשתיקה. אבל מה זה עוזר לי? החיים שלי עדיין באותו המצב גם אם לפעמים נכנסה אליהם מסך אשלייתי שגורם לזה להיראות קצת יותר טוב אבל מתחת למסך הזה, זה בדיוק אותו הדבר. אותו הזלזול. אותו החוסר רצון שלי לחיות. אני מדמיינת את עצמי מתה. בדימיון שלי זה תמיד מסרטן משום מה. לא יודעת למה. מדמיינת שנשארו לי רק שלושה חודשים לחיות. והחברים שלי לא עונים לי. ועדיין המחויבות הזאת להישאר עם המשפחה למרות שזה לא יהפוך את החודשים האחרונים בחיים שלי למאושרים יותר. אני יודעת שגם אם הייתי גוססת עדיין הייתי לבד. ואם היו אנשים שעומדים ליד המיטה שלי ברגעים האחרונים. זה עדיין שקרי. מחוסר נעימות. אף אחד לא ילטף לי את היד. אולי חוץ מאחותי הקטנה שבטח תבכה. וההורים שלי שלא ידעו מה לעשות עם עצמם וזה יצא עליי כרגיל. יגידו עליי דברים טובים כמו שאומרים על כל מי שכבר בין המתים, מעל הקבר הפתוח. יזרקו עליי קצת עפר ויסתובבו וילכו. תמיד רציתי למות עם חיוך. רציתי שהחיוך יהיה מזה שהחיים שלי היו טובים אבל הוא כנראה יהיה מזה שסוף סוף הם נגמרו. ואז, הם ימצאו את כל הרשימות הסודיות שלי, את היומנים והסקאצבוקים שלי ואת הבלוג הזה. ואם אין להם שמץ של כבוד אליי הם יקראו פה. אולי ינסו להשיג עוד קצת מהבת שלהם לפני שמשחררים סופית. ויש דברים ואנשים שהם יודעים שפגעו בי בצורה אכזרית ממש ועדיין לא בחרו את הצד הנכון, החד משמעי. לא עומדים בצד שלי בבירור אלא מבקשים ממני להתפשר ולהתרכך ולהעמיד פנים שהכול סבבה. כדי שהם יוכלו להמשיך לחיות את החיים שלהם בצורה פשוטה. מה שמשאיר אותי כרגיל להתמודד לבד עם כל החרא. המוות לא מפחיד אותי. אין שם כלום. החיים הם אלו שמפחידים. נמאס לי שמתייחסים אליי כמו אל ילדה. כשרוב האנשים כל כך חסרי מודעות. יש לי את הסיבות שלי להיראות בבאסה. להיות בדיכאון. וואלה אתם לא יודעים שום דבר מהסיבות האלה ושופטים אותי. לרוב האנשים אין כאבים פיזיים נוראיים כל יום, כל דקה. והכי גרוע, זה גם בלתי נראה. במקום לקבל קצת תמיכה, חיבוק. משהו. צוחקים עליי או מסתכלים עליי ברחמים או כאילו אני משוגעת. לא בטוחה מה יותר גרוע. וגם להיות אחת מהסטיסטיקה של אחת מתוך אחת. והייתה כתבה השבוע בעיתון על ילדים שתוקפים ילדים אחרים מינית וכרגיל מתייחסים רק לתוקף. הוא מסכן ומסוכן וצריך טיפול. כאילו הקורבן שלהם ממשיך בחיים ושוכח מזה. אך אחד לא טורח לבדוק מה קורה עם הילדים שנפגעו אחר כך. ואבא אמר שהוא לא שוכח שום דבר אף פעם ושהוא יזכור לנו את זה ואת ההוא וואט אבר. ואני זוכרת את כל הפעמים ששכבתי בלילה מכווצת במיטה שלי כשהוא צורח ומשתולל בנגלות ואז מגיע לחדר שלי ושל אחי ומרביץ לנו. ואז אחר כך אימא לקחה אותי לפסיכולוג של העירייה או משהו ששאל אותי כשאימא שלי בחדר אם יש אלימות במשפחה. מה אתה, חתיכת דביל, חושב שאני יכולה לענות כשאימא שלי בחדר? אידיוט. כן, הייתה. ואני אמורה לשכוח הכול. זה הכי גרוע. שמצופה ממני לשכוח ולסלוח על הכול. ולהבין את כולם. ואז מאשימים אותי שאני כמו שאני. או שמאשימים אותי על ההתנהגות שלי או שאומרים לי שאני מזיקה לעצמי. כשאני כועסת מאשימים אותי ואומרים שאני משוגעת וכשאני חסרת ביטחון אומרים שאני חייבת ללמוד לאהוב את עצמי ולהאמין שמגיע לי. וואלה קשה. ואני באמת משוגעת כנראה. זין עליכם. אני משוגעת. מה תגידו עכשיו?

נכתב על ידי מונט , 15/3/2017 19:00  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למונט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מונט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ