לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הכל עובר?



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2013

קטע רע.


״הרס עצמי הוא האופנה היחידה שלא תחלוף אף פעם״. ואני עומדת בתור, לקנות עוד ועוד ועוד. עד שנגמר הכסף בארנק. ואז אני מחפשת מטבעות בין הכריות של הספה, כמו נרקומנית. שלא יגמר לעולם. ובאמצע ההליכה לקיסריה אני מבינה שאין בי דבר חוץ מפחד ותיעוב. אהבה? לא גרה כאן יותר. ולמה. למה כל זה קורה עכשיו, בתקופה שבה הכל אמור להיות טוב ויפה וצעיר ורענן. הכל אמור להיות מוקף בגדר של שיחי שושנים, אבל היופי נשאר בחוץ, ורק הקוצים חודרים אליי. בכל אפור, הכל משותק, הכל מריח כמו בית חולים, להכל יש טעם של מים מהברז. לא פה ולא שם. אמצע מזדיין. ואני רק מנסה להעביר את השיתוק, בחריטות של סיפור ישן שמתגולל כבר חמש שנים. ילדה בת שמונה עשרה. כן, ילדה. ילדה ילדה ילדה ילדה ילדה קטנה ומטומטמת שלא יודעת כלום על החיים חוץ מזה שהיא אוהבת להרוס כל דבר יפה שנבנה סביבה. לא לימדו אותך שלא שוברים את הכלים כשמפסידים במשחק? הכל יבש. הכל רטוב. צפצופים בבטן שרק מתגברים ככל שאת מנסה להתעלם. אין טעם.


מה יהיה איתך ילדה? 
נכתב על ידי , 9/6/2013 19:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בלדה למחלקה.


שבוע שבועיים עוברים חולפים כלא היו, וכבר אני נטמעת במציאות החדשה. אוכל, השגחה, סיגריה, אוכל, השגחה, סיגריה, אוכל, השגחה, סיגריה, אוכל, השגחה, סיגריה. פקפוק עצמי, כדורים כתומים מסממים שגורמים לריחוף קל מעל פני הקרקע, ואני בעננים. פתאום לא צרימה בנוף המטופח אבל עדיין משוגעת עם תחבושות על הידיים. והשאלה היא אם אפשר בכלל לקרוע את ים הסוף שבין הגוף הבריא לנפש החולה, אם אפשר להנמיך את רף ההצלחה הבלתי אפשרי שהופך כל משימה בחיים למשחטה. והשגרה בבועה הזאת ממשיכה, לעיתים אני פה ולעיתים צופה מהצד מבעין חוויה חוץ גופית. עומדת על הירח ומסתכלת למטה על כל מה שמתרחש, על עצמי בקן הקוקייה. געגועים לשמש ולדיאט ספרייט, למסטיקים ולקוביות קרח. בית כלא. מי אני ואיך הגעתי לפה כבר לא ממש ברור, ואם אני בכלל או חולה או רק רוקמת מחלות נפש במוח המעוות שלי, מונעת מעצמי להגיע למסלול הנורמטיביות. הידיים כואבות והשכל מגרד, העפעפיים כבדים והפה נפתח נסגר כמו בובה על חוטים. הכל טכני ורובוטי, הקיר במרפסת מוריד צבע לבן על הבגדים והאחיות קשוחות כי רק ככה יוצאים מזה. קדם טירונות. אולי זו טעות ואולי הדבר הכי חכם לעשות, אבל מה שבטוח, הכל עובר. הכל. הכל עובר.
נכתב על ידי , 9/6/2013 08:51  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 23




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להשקרנית הפתולוגית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על השקרנית הפתולוגית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ