לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

צרות של זבובים באפריקה

צרות של זבובים בעולם של פילים, אריות, קופים- היכן שהמחלה והגזל הנם הסטיגמה עבורם ויצורים אחרים גוזלים את המסך. הם מדהימים, הזבובים. מלאכת אלוהות או אבולוציה מחושבת, שזוכה להידחק אל הקקי.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2013

התחלות נושנות


התחבטתי רבות איך לפתוח את הבלוג. באיזה קטע. כרגע מציק לי בעיקר הנושא שבער בביטני עוד לפניי שעה אחדה (זה נשמע יילג או שזו רק אני?) אך לא קלה בעליל, שעלה דווקא בהקשר לעבודת הגמר שאני מבקשת לעשות בשנה הבאה (פרטים בהמשך.. כלומר הקטע הבא) ועיקרו העדפה כמעט מוחצת ומרגיזה מאוד של תחומי המדע המדוייקים על פני ההומניים.. בכל מקרה. חיטטתי באימייל קצת בחיפוש אחר קובץ שהכנתי לא מזמן ומאגד את שמותיהם של ספרים רבים שסקרנו אותי בפגישתנו וביקשתי לשמר בזכרוני למען זמנים טובים יותר (או אם להפשיט כאן מהכוונה אז חופשיים יותר, ובמקרה שלי החופש הגדול שיתאחד עמי בעוד ימים ספורים למדי).. כשנתקלתי בדברים אחרים. החלטתי לפתוח עם אחד... כתבתי אותו לא מזמן, בשלהי אפריל. על התגובות שקיבלתי עליו מאלו שחשפתי אליו בהמשך: 

 
אני יודעת מה יקרה. אני תופסת את הראש, אבל הכובד מציק לי- גדול מזה שאני מוכנה להרשות, גדול מזה שלא יכפיף את זרועותיי, ואני מניחה לו. שומטת את ידיי ומרגישה את נפילת פניי. הכר נעים. הוא בולע אותי ברכותו, מצנן את פניי בתחילה- ואז הוא מתחמם מהבל פי, ושוב מרגיש מוכר, ושוב מציק כמעה- כשהאוויר נגוז מנחירי ואין עוד תחתיו. אני מנסה למשוך את הרגע, לבסוף מתרוממת מעט. מגניבה חצי מבט. גם העיניים מסומאות, הכובד- לחצתי אותן חזק מדי אל הסדין. אני ממתינה עוד קצת, רק לראות שהן מתרפאות, ואז צונחת חזרה. 
השמש מאירה בחוץ. מבעד לזכוכית החלון המלוכלכת, מגיעות אליי כמה קרניים- חמימות למראה, אך לא למגע. אני מביאה את עצמי להתיישב, ומביטה מעברו- לראות את מקורן. חצר הפנימייה שוממת. מפה לשם עובר אדם, ממרחקים מגיעים אליי הדים. אני יודעת כי אילו אקום, אם אלך לי רק עוד כמה צעדים- אסובב את ידית הדלת, אם אמצא את הכוח בפנים... אוכל לחלוף על פני המסדרון בריצה. תהייה בריכת שמש בחוץ על גג הפנימייה, היכן שממוקמים יתר החדרים לשכבה. אולי אראה פרצוף מוכר, אם אסתכל מטה אל המגרש- היכן שכבר הובהר כי משחקים הילדים.
הוא הסתלק, וכשהלך לקח נתחים מן הבפנים. אני מספרת כי הם לא היו הכי טובים. שנרקבו עוד לפניו... חלקם בעקבותיו. בעצם אני יודעת שהיה יותר מבשר. הוא היה...
הבעיטה שליוותה את פתיחת הדלת לא זרה לי, לא לחלוטין, במצבי המהורהר רק הקפיצה את ליבי שבריר. אפילו לנתר הוא לא יכול עוד.
"היייייייייייייי..." אמרה אביה, נכנסה אל החדר ושמטה משאה. הפלאפון נשאר אחוז בכפה, אוזניות שחורות מחוברות אליו, אחת גרר על הרצפה ובשנייה את אוזן אביה. אילו הייתי מביטה הצידה יודעת הייתי כי תווים זרקה על מיטתה, וזה היה הסבר מספק לעליצות בקולה. לא עשיתי כן. היא התיישבה לידי ושאלה: "מה קרה?"
"סתם..." אני אומרת. נמאס לה כבר לשמוע עליו. עוד מן ראשית הכרותינו הוא שאב מעיניי, ומשפט זה- כשאני חושבת על כך- יהיה נכון אילו יהיה הנושא בו דייב כמו אביה. או שמא הנשוא. הבגרות בלשון מרוחקת קצת, עוד לא עשינו מתכונת, ובינתיים הסתדרתי די טוב עם לימודים בלילה שלפני. התכוונתי להגיד שההתייחסות בו למי מהם לא תשנהו. כלומר מאז שהכרתי אותו, את דייב- העסיק אותי, וגם שאב ממני- כן... וזה נכון גם לתקופה בה הכרתי אותה לראשונה. שיחתי הראשונה עמו הייתה בסוף מאי, כמעט שנה לפני היום, והיא נעשתה שותפתי לחדר אחרי חג הסוכות. לפני כן נתראינו מספר רגעים בשכבה, אף כשלנתי בחדרה (וזאת על שום קרבת יתר זמנית לאחת משותפותיה, שנעשתה אחר כך לסיבה בשלה מצאה עצמה בחדרי.) לא החלפנו מעבר למשפטים אחדים. 
"זה דייב.." אני משיבה כעבור רגעים אחדים, והיא נאנחת. היא ידעה שזה הוא. 
"תשכחי ממנו כבר." והאמת היא שלא הייתי בוחרת בכך גם אילו יכולתי. או לפחות כך נדמה. 

   


נכתב על ידי מחבקת השדים , 7/6/2013 14:39  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  מחבקת השדים

בת: 22

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , התנדבות ומעורבות חברתית
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למחבקת השדים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מחבקת השדים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ