לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2017

41 יסוד שביסוד, 42 מלכות שביסוד.


41 יום שני, יסוד שביסוד.
המדריך מתייחס לצורך של אדם להתקשר לאנשים, פעולות וחוויות. אם יש לנו קושי לעשות זאת, יש לזכור שאלוהים נפח בנו חלקי נשמה אלוהית המאפשרת לנו לחוות ולהרגיש מה שבליבם של אחרים, ולהתקשר עימם. כך ניתן להשיל מנגנוני הגנה והעדר אמון באחרים ובכל להתקשר עימם.
השאלות הן: האם אני נקשרת בקלות לעבודה, לאירועים או לאנשים? או היכן הקושי שלי בהתקשרויות אלו?

בבסיסם של הדברים, אני מסכימה, היכולת שלנו "לדעת" מה בליבם של אחרים (בעייתי קצת אני מודה), אכן גורמת לנו לסמוך עליהם, ולתת בהם אמון ולהיפתח.

בעבודה הקודמת שלי, סבלתי מהתעללות ריגשית/מנטלית מאוד קשה מהבוסית שהיתה לי אז, משך כשנתיים. הועזבתי, מה שנקרא. חוויתי שבר מאוד גדול אז, לקח לי לא מעט חודשים לצאת מהמקום הפנימי שהייתי בו ועוד יותר זמן לחזור לבטוח באנשים (שלא לדבר על לדבר איתם, או חס ושלום להסתכל להם בעיניים).
בחודש האחרון, 2 אנשים משם ניסו ליצור עימי קשר, והציפו בי את אותם רגשות קשים שכנראה בחלקם עדיין יושבים בתוכי וזה העלה הדים של חרדה. תהיתי לעצמי, מה בדיוק קרה בחודש האחרון, למה זה פתאום עולה. אני מגלה שזה קרה בתקופה הזו של השנה, ושיתכן שיש דברים משם שטרם שחררתי, עוד סיבוב של ניקוי. ההתקשרות שלי היתה חזקה, למקום, לתפקיד, לאנשים, הפגיעה היתה כל כך קשה שבבת אחת ניתקתי, הכל עם כולם והתזכורות האלו לא נעימות לי. זה מקום שצריך להחלים אותו כי הוא ערער יסודות שבתוך היסודות בתוכי. נפגעתי כתוצאה מהתקשרותי, מהצורך שלי להיות בסדר כל הזמן, לא משנה המחיר.
אז כן, אני מקרבת ומתקרבת לאנשים, כשאני בטוחה שהם באמת בליבם מעוניינים בטובתי.
(מדהים עד כמה העולם מדוייק עבורנו, והתדהמה עוד יותר גדולה כשאנחנו פתאום רואים את המהלך, את מה שבאמת אנחנו עושים בעולם, בחיים שלנו - את הקשר שבין אירועים ולמה הם קורים)

42 יום שלישי, מלכות שביסוד.
המדריך מתייחס להתקשרות המרוממת את האצילות שבתוכנו, מטפחת ומחזקת את הכבוד העצמי שלנו ושל האדם אליו אנחנו קשורים.
בהמשך לספירה הקודמת, כל הכבוד העצמי שלי נרמס שם. כן, נלחמתי, עשיתי 2 פעולות ורעדתי כשעשיתי אותן אבל עשיתי אותן. ביחד עם האצילות שבשני מעשים אלו, הכבוד העצמי שלי נרמס שם. לרגע זה פתאום מאוד ברור למה זה הוצף עכשיו... בכל יום התפילה מבקשת כי בזכות מה שספרתי באותו היום, אתקן מה שפגמתי בספירה הזו והזו. אני ביקשתי את העבודה הזו, ביקשתי לעשות את התיקונים האלו. לכן אני גם נדרשת להכיל את החרדה שעולה, או את ההדים שלה, את הרגשות הקשים שאולי הדחקתי בנוגע לאירוע המאוד קשה הזה בחיים שלי (שלי, לא של המשפחה שלי, אלא בחיים שלי, במסלול שלי, בדרך שלי).
אני שוב ושוב מודה לאלוהים שלי וליקום ולמורה שלי שבתוכי על כל הבנה שאני מבינה, על כל קרן אור שמאירה לי דברים ומחברת לי אותם וכך אני מצליחה לראות. כשהתחלתי לספור, לא לגמרי ידעתי מה אני מביאה אל/על עצמי. התחלתי לטפס את המדרגות האלו בדיוק כמו שעגנון עשה כשטיפס על ה-  כמו היתה סולם יעקב (לפנים מן החומה, לאחר הסעודה, עגנון), פשוט הרגל שלי הונחה כמו מעצמה על המדרגה הראשונה, והרגל השנייה שלי כמו מעצמה, נעה לעבר המדרגה השנייה וכך הן נעו להן במעלה הספירה ותכף אנחנו בשער ה 49 ואז ה-50, בשבועות. אני מודה שזה יוצר בתוכי התרגשות.



נכתב על ידי , 22/5/2017 22:11   בקטגוריות פירורים אחרים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



40 הוד שביסוד.


40 יום ראשון, הוד שביסוד.
המדריך מתייחס לענווה שבבסיס ההתקשרות. גאווה מפרידה בין אנשים (כשאני עסוקה בעצמי אני יוצרת חיץ), ענווה מחברת ביניהם.
כששניים פועלים להשגת יותר מאשר הצרכים הפרטיים של כל אחד מהם, ההתקשרות בריאה, מאחדת ובונה. הענווה היא הכרת תודה לאל (לא הכל בזכותי אלא בזכותו שמאפשר כך, ועשני כרצונו).
השאלה ליום זה היא האם אני מודע לקיומו של אלוהים בקירבי המאפשר את ההתקשרות שלי עם אדם אחר שונה ממני, שבזכותו מתקיים הקשר?
 
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר, אנחנו ביום ה-40 של ספירת העומר, בעוד 9 ימים מקבלים מחדש את התורה כאילו יצאנו אנו ממצריים, כאילו קיבלנו אנו את התורה כבראשונה. הדרך היתה יכולה להיות הרבה יותר קצרה, יכולנו להיכנס לארץ ישראל ממש עוד מעט, אבל לא היה אלוהים בקירבנו, העם התעקש לבנות עגל מזהב, לקיים את הרצון שלו כאן ועכשיו מבלי להמתין, לקחת לעצמו, לא לחכות שיינתן לו וזה החטא הנוסף שלנו, בגלל זה הסתובבנו בחולות ובמדבר 40 שנה. הסבלנות... יש הבדל בין לחכות ל-להמתין. כשאני מחכה, אני לוחצת על הדבר להגיע, כשאני ממתינה, אני מבינה שיש תהליך הבשלה, כמו הריון, אני נותנת כבוד לתהליך ולא מכריחה את הדבר מבעוד מועד כמו שהיה בגן עדן, חטא אי היכולת להתאפק, המצאת קיצורי דרך. אין קיצורי דרך! יש דרך. ויש קצב נכון, וכשאנחנו מנסים לקפוץ קדימה, אנחנו נפגעים בדרך כי אנחנו עוד לא מוכנים, התהליך מכין אותנו ולכן עלינו ללכת בו.
הרצונות שלנו מתישים אותנו, חוסר הסבלנות שלנו לדברים, מתיש אותנו ואגב כל אלו גם מרחיקים אותנו מהדבר שאנחנו רוצים.

אני לאחרונה קוראת דברים הקשורים בתורות המזרח (בודהיזם, הינדואיזם, דאואיזם, זן ועוד). משהו באסתטיקה, בשקט, ביכולת לנהוג במחשבות ולא לתת להן לנהוג בנו, מרגיש לי מאוד נכון שם. יש להם הרבה מאוד כלים, ותפישות מרתקות שמרגישות לי נכונות בנוגע ל-להבין את הדבר הזה.
הענווה שם מאוד מלאה ונקייה. אין גודש של חפצים, יש כבוד לטבע, יש משמעות לדברים, לא מפרקים, זורקים, הורסים ושוברים שם. לא נאחזים.

כשהקשר הוא נכון, ומרגיש לי קרוב ועמוק, בהחלט שאני חשה באלוהות בתוכנו... לפעמים אני תוהה, מה עשיתי שזכיתי שיהיה לי קשר עם אדם כזה או אחר (המורה שלי למשל). הכח הזה של האור והאהבה.. משולבים יחד, עוטפים... ממלאים בשמחה שלווה. מה זה אם לא אלוהים?

נכתב על ידי , 20/5/2017 21:24   בקטגוריות פירורים אחרים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



37 גבורה שביסוד, 38 תפארת שביסוד, 39 נצח שביסוד.


37 יום חמישי, גבורה שביסוד.

המדריך מתייחס לביקורתיות שבהתקשרות במובן של לשמור על מרחק מאוזן ומתאים, לא חונק, ולא משוחרר מידי, להיות מודע להתקשרות ולמידתה.
השאלות הן האם מישהו הקשור אליי תלוי בי? האם אני תלויה במישהו אליו אני קשורה? האם אני נקשרת מפחד או ייאוש? האם אני קשורה לאנשים בריאים בנפשם?
כאמור, גבורה עבורי היא לא ביקורתיות, בכלל אני לא אוהבת את המילה הזו, עדיף מודעות אם כבר. 
אז, מודעות ליכולת שלי להתגבר.
על מה אני צריכה להתגבר? על קשרים לא בריאים למשל, עם עצמי, אולי עם המשפחה שלי. אני כן בעד לבחון את היחסים שלי עם עצמי ועם אחרים ולהתבונן בהם, אולי אפילו ללמוד משהו. 
אז כך, שמתי לב שאני לא ממהרת להתקשר עם בני אדם אלא אם כן אני מרגישה משהו מיוחד עם האדם, ואז אני עלולה להיות טוטלית בקשר אבל באופן עקרוני, התהלכותי בעולם לא מושכת תקשורת איתי ואני בוחנת היטב לפני שאני מקרבת אליי מישהו או מתקרבת אל מישהו (זה כמובן מתייחס לגבר/לאישה). למה אני כזו? כי לאנשים תמיד יש אינטרס ורובם לא נקיים בתוך עצמם, ורובם גם לא מדברים בשפה שלי.
כרגע בחיים שלי, אף אחד לא תלוי בי, ואני לא תלויה באף אחד, אבל הנפש שלי תלויה באיזו יציבות בחיים שאני מבקשת שתהיה עכשיו עד שאייצב את המערכות מחדש אחרי כל הטלטלות של החצי שנה האחרונה. 
לא עובר שליש יום שאני לא חושבת בו על המורה שלי, הקול שלה נמצא בתוכי, ואומר לי כל הזמן שהכל זה סרטים בראש שלי, הכל זו הדרמטיות שלי, ושבעצם הכל בסדר ושאני צריכה לעשות את המדיטציות. קול אחר שלה אומר שזה בסדר, שכעת צריך קצת עזרה וזה בסדר גמור ושאחמול על עצמי קצת ולא אהיה כל כך קשה עם הציפיות שלי מעצמי, שאשהה בתוך המצב ואאפשר לו להיות.
היא כל הזמן מדברת שם. 
פה לא היית צריכה לקחת אחריות, כאן כן. פה תשימי לב איך התנהגת, פעם הבאה תלמדי ותהיי ערה בזמן וכו'.

אני לא יודעת אם הישות שלי מפריעה לישות שלה לנוח או לא.

38 יום שישי, תפארת שביסוד.
המדריך מתייחס לרחמים כלפי כאב האחר ולהזדהות איתו.
שוב אני אתקן את הרחמים לחמלה ואת ההזדהות ל-לזהות מבלי להזדהות (הזדהות עם האחר לא תעזור לו, לזהות מה כואב לו ומה מפריע לו - חמלה ואהבה בהחלט יעזרו, הזדהות לא!).
חמלה כלפי הכאב של האחר, אליו אנחנו קשורים ולזהות מה כואב ומה מציק לו.
היופי שלנו יוצא כשאנחנו מסוגלים לחוש את החמלה הזו כלפי האחר, ולעזור לו לזהות, לראות, להיות במודעות, זו התפארת, וכשהיא מלווה בענווה, היא מושלמת.
השאלות הן האם ההתקשרות שלי מותנית? האם אני חשה אי נוחות בצרתו של האחר?
התשובה לשתיהן היא כן. ההתקשרות שלי בהחלט מותנית, אני צריכה לחוש בנוחות ובקרבה כדי להתקשר עם מישהו, להרגיש את הדבר הזה שמרגישים כשמתקשרים עם מישהו מיוחד. הדבר שמחבר. וכן, לפעמים אני חשה חוסר נוחות בצרתו של האחר כי לא תמיד אני יודעת מה לומר ואיך להתנהג. אני מצפה מעצמי לעזור ולא תמיד יש לי איך.

הייתי השבוע במוסך בבוקר. 
הכרתי אותו לפני הרבה שנים כשעברתי לעיר, הכירו לי אותו ולכן גם סמכתי עליו, ולכן גם התנהגתי יחסית בפתיחות ולא בחשדנות שמצופה שתהיה כלפי מוסכים (למשל). אני מעריכה אותו מאוד. פעם, לפני הרבה שנים באתי אליו עם תקלה כלשהי והייתי כל כך נרגנת, על ההוצאה הכספית, על זה שצריך לתקן, מה לא הכל מושלם תמיד? והוא אמר לי שזה חלק מהחיים, הקילקול והתיקון הם חלק מהחיים. בבת אחת הוא הוציא את האירוע של הקילקול מתוך איזה יוצא דופן, והחזיר אותו לתוך הדופן. הוא הפך את החוויה שלי ל-לא מטלטלת, אלא לחלק מזרם החיים. כשקרה הדבר הזה, משהו בלב שלי נפתח אליו יותר. הוא קצת כמו אבא. אכפת לו והכי חשוב הלב שלו נמצא בצד הנכון. כשנהגתי לבוא למוסך לתקן קילקולים, תמיד הייתי בחוסר אונים, שאני זקוקה למישהו שיתקן, יגיד מה הבעיה כי לא ידעתי לבד. וכל פעם מחדש, משהו בהתנהגות שלו, במילה שאמר, פשוט הרגיעו את החוסר אונים שלי, והוא ידע לפתור את הבעיות של האוטו שלי. אז הייתי שם השבוע, וחשתי בבילבול ובלאגן שלא מאפיינים את המקום. פיזור. העדר פוקוס. גם חשבתי שהזקן שייך לספירת העומר, לא זיהיתי אותו בכלל. אחרי 3/4 שעה, שאלתי מישהי, רק לוודא, חשתי צורך פתאום לוודא, והיא אמרה לי שאביו נפטר לפני שבועיים ואימו נפטרה לפני 7 חודשים. הוא איבד 2 הורים בפחות משנה. כל החמלה שלי יצאה כלפיו ואליו, וזה גם הציף אצלי את הפחד שלי מאיבוד הורים (מזה עשוי סוף העולם שלי, אבל רק חלקים ממני, חלקים אחרים יודעים שאפשר לחיות גם אחרי זה) ואני אפעם לא יודעת מה לומר במצבים כאלו. אחרי שהתיקון הושלם ועמדו לשחרר אותי משם, אמרתי לו שחשבתי שזה בגלל ספירת העומר, ואמרו לי על אבא, ואני מאוד מצטערת, ומאחלת לכל המשפחה את החוזק שהם זקוקים לו כדי להתגבר, ושבשום גיל זה לא קל לאבד הורים. נגעתי בזרועו, כי כפות הידיים היו מלוכלכות בעבודה. אחרי כמה דקות לפני שהלכתי הוא אמר שהרגשות שלי מאוד חזקים, אז אמרתי לו שכן, שהוא לא יודע אבל הם מאוד משמעותיים עבורי (הוא, והבן שלו..) שמאז שהגעתי לעיר כך וכך... הוא התרגש מהרגשות שלי, הוא הרגיש אותם. אני לא ידעתי שזה ככה עובר חזק ממני. אבל כן הרגשתי כל כך הרבה אהבה אליו.. והערכה רבה על כל תפיסת החיים שלו שחלק איתי, כל פעם פירורים של דברים. זה היה נוגע לחמלה כלפי כאב של מישהו שאנחנו קשורים אליו. אני מקווה שמשהו מההשתתפות, עזר לו לפרק קצת מהאבל, הצער והכאב.

כך הוא הטבע, ואי אפשר ולא נכון לאחוז בשום דבר, גם לא בעצמנו, גם לא בגוף שלנו, גם לא במי שאנחנו חושבים שאנחנו.




39 יום שבת, נצח שביסוד.


המדריך מתייחס להתמדה בהצלחות ובכישלונות שבהתקשרות לאורך זמן.
השאלות הן האם אני מחוייבת לאנשים אליהם אני קשורה, עד כמה? כמה אני מוכנה להיאבק ולשאת עבור הקשר? כמה סבלנות יש בי? האם המקושרים מודעים למסירותי?
אז ככה, ישנן התקשרויות שהן נצחיות, שגם אם אנחנו לא מדברים, גם אם חלקנו בין החיים ואחרים בעולם אחר, הקשר מתקיים. מי שקרוב אליי, יודע שאעשה הרבה מאוד עבור הקשר ועבורו, אבל כן, יש לזה גבול. הגבול הוא בטובתי. אם משהו יפגע בי מעבר ליכולתי להתמודד איתו, משהו בקשר לא נכון.

חברה לשיעורים, ביקשה עזרה כשלא יכולתי לעזור. אמרתי לה לא. היא לא שמעה שום דבר אחר ממה שאמרתי, רק את ה"לא" הזה. היא עוד לא שחררה, היא עדיין בכעס, והחרימה אותי. זה ממש פגע לה במשהו והיא פגעה בי בתגובה הקשה שלה.
היא יקרה לי במידה מסוימת, אני מכבדת אותה, אך אין לנו שפה משותפת ואני למען האמת מפחדת ממנה כי היא שורפת. אחרי חודשיים בערך, אני פתחתי דלת, יצרתי איזה מעבר, כך שאם היא תבחר, היא תוכל כן לגשת כדי שייטב לשתינו (זה הציק לי מאוד). אחרי כמה שבועות, משהו מזה קצת קרה, אבל זה עדיין כל כך מתוח בנינו. אני מעריכה מאוד את הרגישות הגבוהה שלה, היא יודעת להרגיש אדם מקילומטרים. אבל בחברות מאוזנת, חשוב לי להרגיש בנוחות לומר "לא" מבלי להיכנס למתיחות ולשרפות והרג. אלו הגבולות שלי (וזו עוד סיבה למה אני לא ממהרת להיפתח לאנשים ולהכניס אותם). אני ממתינה שהיא תחלים את עצמה, וכשתהיה מוכנה, הדלת פתוחה, אך עד גבול מסוים. 


נכתב על ידי , 19/5/2017 21:34   בקטגוריות פירורים אחרים  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוֹרי.-ו> ב-21/5/2017 22:03
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

3,070
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ