לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מתווה דרכם של מים-חיים עליונים, תחתונים, רדודים ועמוקים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2017

13 יסוד שבגבורה.



המדריך מסביר כי הביקורת היא ביקורת טובה כשהיא במטרה לשפר איזה הליך משותף של שני אנשים ויותר, במילים אחרות, הביקורת טובה כשהיא משרתת יותר מאדם אחד, למטרה משותפת ולא אינטרסנטית (למשל טיפוח האגו). אני נוטה להסכים הפעם, אבל יש לי את התוספות שלי כמובן.. 
כשאני שואלת את עצמי, מהו היסוד שבתוך הגבורה, אני עונה שמה שעוזר לי להתגבר על כל מיני, זה החיבור לעצמי, הפנימי, למהות, לאלוהים, לטבע, ליקום, לכל החי. זה מה שנמצא שם בלב הדברים.
אני מסתכלת על הצוות שלי, אנחנו בקרוב נצא לערב צוות (עדיין לא בחרנו פעילות), ואני דיי גאה במה שנוצר, כמו מעצמו, הלכידות. כשמישהו חסר בצוות, הוא ממש חסר. אילולא היה לנו את הביחד הזה, לא היינו שורדים את הסיזיפיות שבעבודה.
זה ערב יום השואה היום. 
פעם כתבתי על יוּרֵק כאן, והפעם אני רוצה לציין את הגבורה. לשאול, האם התגברנו? אני חושבת שחלקית כן, אחרת לא היתה קמה פה מדינה, אבל כל הנשמה שלנו קרועה ושסועה (דתיים וחילונים, ימניים ודתיים, הנהגה שעסוקה בכח ושליטה במקום בהנהגה) ואנחנו עדיין כואבים, ופגועים מכל הפיגועים ומאירועי זוועה שהתרחשו לפני 78 שנה שאיך בכלל אפשר לחשוב על החלמה וריפוי אבל כן, על זה בדיוק אני חושבת. זו הגבורה בעיני. כל מי שבא מהתופת לכאן, ומי שבא מהתופת, ונלחם על הקמת המדינה, וכל מי שבא מהתופת וזרע ובנה והוליד ילדים וגידל אותם - זו הגבורה. והיסוד שבה? היסוד הוא היותנו יהודים. זה היסוד, זו המהות.

נכתב על ידי , 23/4/2017 20:40   בקטגוריות פירורים אחרים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-24/4/2017 14:40
 



11 נצח שבגבורה, 12 הוד שבגבורה.


11, שישי, נצח שבגבורה.
נצח שבגבורה מתייחס לפי המדריך לביקורת בונה רציפה ועקבית לאורך זמן.
ואני אומרת, נצח שבגבורה מתייחס ליכולת להתגבר על דברים, לאורך זמן.
אחת מהחברות ששוחחתי איתן קצת על החרדה הציעה ויפסאנה. וביממה האחרונה קצת הצצתי ללמוד מזה, הידע שלי היה כללי: שתיקה, לאורך ימים.
הרעיון הזה של שתיקה לאורך ימים, ומדיטציות, אמור להפנות את כל הקשב שלנו פנימה, מרגיעים את כל העולם הפיזי ומתבוננים במה קורה לנשימה, מה אני עושה ברגע הזה. הסבירו שם שהקשב הוא כמו שריר, יש ללמד אותו להיות קשוב למתרחש בפנים. מה שמגלים הוא שכל פעם עולה בנו רגש אחר והמטרה היא להתבונן בדבר עולה וחולף ומשתנה, כמו גלים של ים. זה מאפשר לנו אולי התמודדות קצת יותר טובה, או יכולת יותר טובה להתנהל במצבי קיצון כמו חרדה.
מי שקורא פה בטח שם לב שזה כעת הנושא שעל הפרק. אני כנראה עושה בו דוקטורט כרגע, ולכן אני מניחה שהקריאה פה לא קלה, ודחוסה כי זה מה שאני חווה, רצף אירועים שאני לא מעכלת או לא מצליחה להכיל. אני מנסה להיות בשליטה על הדברים להיות אסופה (מישהי הגדירה את זה ככה יותר במדויק) ולהצליח לטפל בעצמי, כי כרגע זה הדבר הכי טוב שיש בנמצא. אז מה אני עושה? אני מנסה להתבונן, לזהות דברים מבלי להזדהות איתם. למשל, לזהות שהנשימה שלי מאוד קצרה, משהו כמו חצי חזה לא יותר מזה. שעולה בי עצב, שהוא יוצא ונרגע, שעולה בי פחד, שהוא יוצא ונרגע. אני מנסה לתת רשות לדברים להיות. בסבלנות ובלי לשפוט, ובלי "עוד פעם החרדה?", "עוד פעם עצב?", "עוד פעם כאב?", "איפה כואב?", "מה מרגיע?" ולשמור על החיבור שלי עם אלוהים, כל הזמן.
זה הנצח שבגבורה לדעתי. להיות במודעות, כל הזמן, להקשיב לעצמך, ולהיווכח בכך שהכל חולף, לא להיאחז ברגש שמשתלט ולא להזדהות איתו כ"אני" ובעיקר לא להניח לזה שזה חוזר, להפיל או לשבור אותי.

יחד עם כל זאת, איכשהו, צריך לבנות איזה עתיד, איזה ביחד (להתגבר/גבר), להיפתח, לצאת, שהרי זו המשימה השנתית שלי. לצאת.
אז היה לי דייט ביום חמישי. אני חושבת אולי 7 שנים לא יצאתי לדייט. אפילו עשיתי את זה דיי מהר, לא מרחתי בכתב, ולא בטלפון והיה לי אפילו נעים מהקלילות הזו שראיתי (כמובן הצד השני היה מאוד פתוח ואיפשר את הקלילות הזו, היה לי מוגן, אז יכולתי להיות קלילה). אנחנו לא אחד של השני, הקצב שלנו אחר, אבל היה נעים, כמו גם החיבוק בסוף. 

לפעמים, אני מעיפה מבט חטוף בעצמי ותוהה, מי זו? אני לא מכירה אותה.
אני לא יודעת לאן אני הולכת, אבל אני הולכת, ומנסה לכוון את הלב שלי לכיוון טוב, חמים, נעים, מוגן, אוהב, מאוזן, מרפא.
מה זה החיים האלו בכלל ?
אומרים, שברגע המוות, אנחנו חווים את כל החיים שלנו מחדש, מקרינים לנו אותו כמו בסרט. לפעמים אני מסוגלת לראות את הסרט הזה ולחוות אותו בו זמנית. כן, הספירה הזו היא מסע פנימי בשבילי, אבל הרי כל החיים כאלו...רק שמעצם זה שאני סופרת, אני שמה קשב, ומנסה לכתוב, אולי זה יהיה לעזר למישהו, או לי, שאזכור נקודות ציון. אומרים שבני ישראל כשיצאו ממצריים הלכו במדבר 40 שנה (במדבר ל"ג), זה היה בפורמט "ויסעו... ויחנו, ויסעו... ויחנו..." שכל התחנות האלו בדרך, הן למעשה מצבי תודעה בדרך להיכנס לארץ ישראל, לחיבור. אגב, אחד המקומות שחנו בהם היתה "חרדה"  כנראה שחניתי שם ועוד לא נסעתי... :-) 

12, מוצ"ש, הוד שבגבורה.
המדריך אומר שהוד שבגבורה היא מידת הענווה שיש בנו כשאנחנו מבקרים. לרוב, הביקורת שלנו לא נקייה, יש בה כל מיני אינטרסים ולפעמים אנחנו מרגישים נעלים או טובים יותר כשאנחנו מבקרים מישהו אחר.
אני חושבת, שההוד מגלה את כל כולו כשאנחנו מתגברים על דבר אבל לא גאים בזה, לא מחמיאים ומאכילים את האגו שלנו "אני גיבור, התגברתי!", אלא להתגבר על דבר מתוך שכך היא דרך הטבע, כך אמור להיות, זה לא משהו שמגיע עליו "כל הכבוד", אלא בשקט, בענווה, בהדרת כבוד. מישהו שם בשמיים נטע בי את היכולת להתגבר. לדעת ערך עצמי אבל לא להיות מנופח ממנו (כמו מצה).
מישהו שם בשמיים, עשני כרצונו, כדי שאוכל להטיב עם סביבתי (ועימי), אני התגלמות של משהו ממנו כפי שכל אחד אחר, התגלמות של משהו ממנו. כשאני רואה משהו שנעים לעין שלי (כמו כל העצים הנפלאים בצבעים שלהם לאורך הדרך, הירוק הרענן עם הירוק העמוק והסגול כהה מאוד, והשקדיות הלבנות והוורודות, והעצים הסגולים, והגזע הלבן וכל השושנים שפורחות להתפקע בכניסה לחנייה בעבודה - ממש מסיבה), או כשאדם אומר לי איזה דבר, ונפתח, או מושיט יד ועוזר, או אוהב, או מקבל אותי כפי שאני - או רואה אותי אפילו.. אז הלב שלי נמס, אני מודה בליבי על החוויה, על שיש לי עיניים לראות ולהנות מהצבעים ומהתנועה ומהחיים, ומהרגש. זה ההוד בעיני, כשהלב מתגבהה ומתמלא הוד-יה.
תודה על המשפחה שלי, תודה על החוויות שלי, תודה על כל האנשים סביבי, תודה על הטבע, תודה על כל אשר ניתן לי בהשאלה.
תודה על מה שהצלחתי לראות, להבין וללמוד, ותודה גם על מה שטרם למדתי - אני עוד לא מוכנה.

 
נכתב על ידי , 22/4/2017 20:47   בקטגוריות פירורים אחרים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ConTouch ב-23/4/2017 19:51
 



8 חסד שבגבורה, 9 גבורה שבגבורה, 10 תפארת שבגבורה.


רק רציתי להגיד שאני כן סופרת בזמן, רק לא הספקתי לכתוב והימים ברחו לי מתחת לאצבעות. אני לא יודעת איך...

8, שלישי בערב, חסד שבגבורה.
מתחילים עם הספירה הבאה בתור: גבורה. 
הגבורה היא צדק, ביקורתיות, יראה, שליטה עצמית.
והיום, זה החסד שבגבורה.
החסד הוא הביטוי האנושי, הגבורה היא מַכווני האהבה. 
החסד שבגבורה היא האהבה שמאחורי הביקורתיות: אנחנו יכולים שלא לאהוב התנהגות מסוימת אבל להמשיך לאהוב את האדם עצמו. מתוקף האהבה הזו, נשלח לו אור ואהבה ומרחב ללמוד ולתקן את ההתנהגות שלו.

הדבר הזה תופס אותי ביחס לחברה שביקשה עזרה בעבודה, ולא התאפשר לי לעזור לה. בעיני, היא ראתה את הצורך שלה ואני ראיתי את כל המערכת, וקיבלתי החלטה שבאותו רגע לא התאפשר לעזור לה. היא התנפלה עליי, כעסה נורא ושרפה הכל. היא אפילו לא שמעה אותי. אני מניחה שהכעס הגדול נובע מפגיעה גדולה שאני לא לגמרי מבינה אבל היא הרגה אותי ויש חומת אנטי סביבה. היא באה בבקשה לא אישית, והפכה את ההחלטה שלי למשהו מאוד אישי. הבנתי שחברות, אנחנו לא נהיה. כנראה שאני יודעת את זה כבר שנים, לכן לא ממש נוצר קשר בנינו עד כה. חבל לי, כי המרחב שלנו היה אמור להיות מרחב לימוד, מקום שעוטף, בו מותר לעשות טעויות (במקרה שאכן ביצעתי חטא איום ונורא כלפיה), אבל אי אפשר להגיע אליה. לכן אני רוצה לשלוח אליה אור של הבהרה, שיעזור לה לתקן את האש שבה, ששורפת, ואהבה, כדי שהיא לא תשרוף את עצמה בתהליך, שהיא תוכל לקיים זאת באהבה לעצמה ומתוך סליחה.

"אל לנו לבלבל בין סובלנות לאדם ובין סובלנות להתנהגותו. להיפך: מתוך אהבה לאדם אנו רוצים שהוא יהיה במיטבו, ולכן נעזור לו להיות מודע להתנהגות מצידו שאינה מושלמת... כשאני מבקר או שופט אדם אחר, האם אין זה מתוך כעס ובוז? האם אני מוצא סיפוק נסתר בכישלונו? האם אני מבקר מתוך אהבה? האתגר היומי: לפני שאתה מבקר אדם שני, חשוב פעמיים האם זה אכן נעשה מתוך דאגה ואהבה."

9, רביעי בערב, גבורה שבגבורה.
השליטה שבביקורתיות כלפי עצמי.
הביקורתיות באה מתוך השכל, ולרוב השליטה שלנו בה ממש מזערית. בוקר, הוא חלק היום בו יש אור, ובאור רואים (כמה מפתיע אותן אותיות) ולראות זה נפלא, כל עוד לא מכניסים שיפוטיות וביקורתיות וקובעים שזה טוב וההוא רע, זה נכון וההוא לא נכון, זה שמן וזה רזה, זה יפה וזה מכוער, זה גבוה וזה נמוך. כשמתבוננים בדבר בצורה נקייה, אנחנו רואים אותו כפי שהוא, במהותו, בטיבעיותו. 
בימים האחרונים השכל שלי חגג בתוך אפילה של חרדה ומצוקה קיומית, מצב שלא היה ממנו שום מוצא ותפשתי אותו כגדול ממני ואותי כטובעת בו. הביקורתיות שלי כלפי עצמי עשתה ממני סלט קצוץ דק. הגבורה בעיני היא להתגבר. לזהות את המצב מבלי להזדהות איתו (קל לומר, אתגר לקיים), מבלי להפוך אותו ל'אני'. החרדה היא לא אני, היא גל שעובר בתוכי. היא ערימה של רגשות שחנקתי והדחקתי ולא איפשרתי להם מקום ולכן החרדה טבעה (כזו אבל גם כזו תבעה) ממני הכל וזו הסיבה שהיא גזלן אנרגיה מספר 1. ברגע שמאפשרים לפחד להיות פחד, להתבונן בו ולהניח לו להיות - הוא יחלוף. הוא טובע (שוב? מה יהיה?) את מלוא תשומת הלב. 
אסור לפחד מהפחד. אסור להיחרד מהחרדה. והכי - אסור להלחם בהם כי זה מלבה אותם. צורת הפעולה של החרדה היא לכלות את הגוף המארח ובכך לכלות את עצמה = הרס עצמי. היא מייצרת ניתוק והיא קרקע פורייה לנחש להרים ראש ולהחזיק בשליטה בנו (הנחש הוא הספק, המחשבות השליליות והביקורתיות שלנו על עצמנו, הנחש הוא שמכניס את הטוב והרע בנפרדות ומשחק איתם). מילת המפתח היא ניתוק. הדרך לצאת מאפילת החרדה היא הארה, ואהבה. כשמאירים מקום חשוך, הוא כולו הופך מואר, מואר כאמור זו מודעות, לראות באור. האהבה, היא המחברת - היא התשובה לניתוק, והיא מתאפשרת כשיש בנו חמלה לעצמנו. התיקון, הוא החמלה. לאפשר מקום לחרדה להיות, לרגשות לעלות ולדבר את דברם, ולהאיר את מחשבות הנחש/שכל - לראותן, ולחבר את עצמי למהות שלי. לזכור מי אני.

המדריך כותב רחמנות וכאמור אני שוב מתקנת ל-חמלה. אותה חמלה שדיברתי עליה בקומה למעלה. החמלה היא הדבק. היא בדיוק התרופה לנחש/שכל שמחפש להפיל אותנו במניפולציות שברא השטן.
אהבה שמכילה בתוכה חמלה, היא אהבה לשם האהבה. הנקייה ביותר שיש. בדיוק זו שאני חשה כלפי העולם כשאני מחוברת אליו. אני מרגישה את אהבת היקום אליי ואת אהבתי ליקום, למה שעובר עליי, לשיעורים האלו, להתנסויות - גם אם הן נראות לי כמו סרט בהלה, אימה וזוועה משולבות.

חרדה.
הזכרתי שהיא מייצרת ניתוק. כשהיא פעלה בתוכי בעבר, זה מה שהיא עשתה, ואני התכווצתי כולי והסתגרתי ונשתתקתי - לא הייתי מסוגלת לעזור לעצמי, או לצאת, או לעשות משהו. בגילגול הזה עשיתי (באינסטינקט כנראה) בדיוק את ההפך. פניתי ודיברתי עם אנשים ופתחתי את עצמי דווקא במקום הכי רגיש ופגיע, מבלי להיתלות על מישהו, אלא בבקשה לעזרה, ממש הרגשתי במצוקה קשה ושהמצב התגבר עליי. החרדה נרגעה כשחשבתי שאני מתגברת על המצב. משהו בעולם הנוכחי שלי השתנה ביממה האחרונה - החרדה נעלמה כלא היתה. לו הייתי משוטטת ברחוב עם אלוהים, הייתי אומרת לו: אז מה ? כל זה היה רק שיעור? :-) וזה בהחלט התחבר לי עם המטריקס, הכל סרט אחד, ולא תמיד אנחנו קולטים שאנחנו הדמויות הראשיות בסרט הזה ושזה - בסך הכל סרט! צא/י מהסרט. והפעם גם לא היתה דרמה. אולי זה עוד סיבוב בספירלה של החיים. 
אנשים נפתחו כלפיי, וכל אחד אמר איזה משפט סופר חשוב - אני יודעת כי כל המשפטים האלו היו בתוכי תוך כדי חרדה (קול שני במקהלה) וכי מכל המשפטים של כולם, כמו הרכבתי שיחה אחת שלמה עם המורה שלי. בסיבוב הזה הצטרכתי לשמוע בכל זאת את הדברים גם מבחוץ.
גבורה בשבילי כעת היא להתגבר על חרדה מתגברת (וזה יותר קל כשיש גבר בסביבה (ולא לבד)), הכל מאותו השורש :-) .
נכתב על ידי , 20/4/2017 23:11   בקטגוריות פירורים אחרים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוֹרי.-ו> ב-21/4/2017 19:27
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

2,897
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לConTouch אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ConTouch ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ