לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  מלוֹ

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2017

גופי חכם ממני


אני ואמבר מתיישבות על ספסל בסמטה מוארת בין שני בנייני מגורים. אני מחליטה להדליק סיגריה ובעודי נוטלת מידה את המצית, אני מבחינה בארשת פניה הרצינית, המודאגת, המפצירה בי לספר כבר מה קרה. משהו בסיטואציה מרגיש זר וטבעי כאחד. מבטי נתקע על המדרכה המצחינה משתן של כלבים. האוויר קריר, מלטף, מבשר טובות. אני מספרת בלאקונות והיא, בעיקשות מבורכת, מנסה לנבור עמוק יותר. יש לי נטייה להתקמצן במילים, אלא אם אני מרגישה שיש מישהו המוכן להקשיב. אינני מנסה להסתיר את הצרידות שבקולי ואמבר תוהה לעצמה בקול רם מדוע אני כל כך חולה בשבועות האחרונים, כאילו שאדם שולט במחלתו. התחלתי להגיב לה בציניות אופיינית, אבל לפתע חלפה בי המחשבה שאולי גופי אינו בוגד בי, אלא משדר סימני מצוקה, מאותת בפני באופן נואש כי הוא זקוק לעזרה. סוקרטס טען בפני כארמידס כי אין מרפאים גוף בנפרד מהנפש. הוא סבר, פשוטו כמשמעו, כי הנשמה היא איבר בלתי נפרד מגופנו, וכשהיא חולה, החולי מתפשט אל הגוף כולו. ייתכן וכל הזמן הזה אני נלחמת בסימפטומים במקום לחטא את האיבר הנגוע? הרי, זה לא סוד שהדכדוך מבקר אותי תכופות. הוא יושב על מפתני עד שאני נכנעת ופותחת לו את הדלת, מציעה לו קפה ועוגיות. הוא מתנחל בביתי לזמנים בלתי מוגדרים. שעה, יום, חודשים.

כשהגעתי לתובנה הזו, שיתפתי את אמבר. סיפרתי לה עליך. על איך שפסעתי בדרכים הסודיות שריצפת במיוחד בעבורי, ושאין לך מושג קלוש על כך, אך כשהגעתי אל יעדי השרשתי תקוות אל תוך האדמה שלך. סיפרתי לה שהן לא הצמיחו דבר, כי הלכת לפני שהספקתי להשקותן. נותרתי מבולבלת, מאוכזבת, עם טעם עגום שהתפשט בפי ואיים בבחילה. חברתי קבעה; היית טריגר בלתי נמנע.

חרף כל אלו, אני מרגישה צורך לצאת בהצהרה קצת משונה. אני מקבלת את העולם, גם כשהוא שוקע ביני לבינך. הקרובים אלי מרימים גבה לשמע הבחירה הבלתי צפויה ומגוללים בפניי סיפורי גבורה אודות בני אדם אשר יצאו למלחמות על הרבה פחות מכך. אני מגלגלת להם עיניים בבוז. גם אני כבר יצאתי עירומה לשדות קרב בוערים, מוכנה להילחם על אנשים שהם פחות ממך. הייתי שברירית, ושבתי משם שבורה. אף תועלת לא הופקה, קל וחומר שלא בריאות. כשניסיתי להדביק את עצמי בחזרה לחתיכה אחת, התנחמתי בעובדה שפעלתי למען מטרותיי, ואין זה משנה אם נהרגתי בדרך לשם. כיום, אצילי בעיניי הרבה יותר לדעת להרפות. להבין שאני חשובה. להסתכל עליך מתרחק מחוף מבטחיי, להתכווץ מבפנים אבל גם להאנח בהקלה. לזכור שגם אם הכאב ניזון עכשיו מנשמתי, יבוא יום והוא ימצא שובע. ביום ההוא, תעיר ותאיר אותי השמש בקרני ההחלמה הנעימות שלה ואדע שניצחתי את כל מלחמות העולם. אמבר איננה מקבלת את ההסבר, רואה בו כהשלמה עם הפחות, ולי הרי מגיע יותר. אני מתקנת אותה; מגיע לי הטוב ביותר.

 

מלו

נכתב על ידי מלוֹ , 11/10/2017 20:08  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-16/10/2017 22:12



26,881
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , נשיות , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למלוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מלוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ