לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


אידאל ההשראה הוא לעורר את בירור הגבולות שבך ולהבהרתם, על מנת שתוכל להרגיש שלם, ולא להפך. ככה נולדנו

כינוי:  Ashamed to be me

בת: 19




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2018

חבירה קוסמית


כמה מכם אמיצי לב להתאמת מול האמת המרה שבה האנשים הקרובים לנו בקשר דם הינם אנשים בסופו של דבר, אך הקרבה המיוחדת מותירה את המלחמות כל כך קרובות לליבכם. כי הם, הם קצת כמוכם. וזה קצת מסוכן, כשאתה רוצה להשתנות. זה קצת מפחיד, כי הם לא משתנים, כתפאורה הם נמצאים. אבל אני, חשוב לי להתווכח ולשנות! למרוד בכללי נימוס! למרוד בגבולות! כי כולנו שווים בסופו של יום. 





אני מסתכלת על האחיינים שלי, ואני נותנת להם את המקום שלהם ברוב הזמן... לא יודעת מה זה אומר לכם, אבל זו תחושה שאני לאורך חיי חוויתי מאנשים שונים לכמה רגעים, והבנתי שמשהו מתפספס בשגרת חיי. ואז דרשתי שינוי. דרשתי להבין מהי אותה תחושה. אני לומדת אותה על בשרי. ולא שאין לי חששות, מה זה נותן לי ..אני כבר לא קטנה..להפך, עכשיו אפשר להעמיק את החקירה, אך, עוד מעט אסיים צבא. ועוד מעט יתחילו החיים האמיתיים, ובשקט בשקט רק שלא תתגבשנה להן שאיפות קטנות שלא אשים לב שבהן בחרתי ויום אחד אתעורר לקיצו של ריחוף מאותו חלום. אני מודעת לטיבו של הריחוף-הוא שומר על רצונה של משאלה. 





במעגלי החיים, לא חסרים אנשים שמחפשים את השליטה על תודעתכם (ותחושותיכם). לכן, זה מתחיל בתחושה שאתם החברים הכי טובים(ולא כי אתה מכירים מהתיכון), כדי שתכנס לראשם ותאם עצמך, הם כל כך אמוציונליים ו\או משליכים את זה עליכם כחוסר מוסריות או נימוסין או מצפון או וואטאבר. שימו לב לא לתת לזה להתשלט עליכם. יש לכם(\להם) דרישות? חפשו להתחבר לחלומו של איש אחר. 



 








 


הסליחה היחידית הנמצאת כאן כרגע היא הסליחה לחוסר יכולת הסליחה שלי 

נכתב על ידי Ashamed to be me , 15/9/2018 01:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה זו חברה מתוקנת בעינכם?


ישראל 2018,שנה עברית בפתחה, ומה המרכיב המרכזי בפתיחתה בברכת תחל שנה וברכותיה ? לדעתי כאנשים בוגרים אשר תודעתם עוצבה מצורות החינוך בבתי הספר ואשר אחרי משברים שלמערכת החינוך כביתנו השני לא היה מקום בהתמודדותינו ובפחדינו הצדק שבמועקה לשולחם אל מקומם בבתי החינוך את ילדי העתיד של מדינתה שלה, ילדים בכלל וילדנו בפרט - קיים. החשש נובע מאיבוד שליטה של שולחיהם ובמיוחד לשימת תחת שימת ליבם של אחרים כאשר אנשים הם, בפרט כאשר אנשים הם אשר למדו את החובה המצומצת שלהם בנפשי ילדנו. האם זוהי חובתם המוסרית כבני אדם ? - רבים יגידו שמה לזר אל זר חובתו הטיפולית בשעה ששם לב הוא לניואנסים שאור אדום מהבהב מהן; ואם נטען שזו אכן חובתם המוסרית, אז פי כמה וכמה כשהם שולטים במחצית חייהם של ילדים תמימים - כך גם הכעס שלי כלפיהם. ברם, איך אפשר לצפות לעזרה שכזו ? בחברה אידאלית יש מקום, והוא המרכזי בחיי החברה. בימינו ובחיי הבוגרים יותר אפשר לשים לביטוי של קו חיים הנ''ל בבושה של הנושא 'חיפוש עצמי'. על כל המשתמע מכך. 


בזמן שהייתי סייעת בצהרון זיהתי את הנפשות החושבות, השואלות, התוהות לעצמם. הם לוקחים קצת את הזמן, הם מנסים להנות ולמצות את הרגע לא בידיעה שלא יחזור אלא בהבנה שהחיים הם חיים. זה לא משנה לאיזה מסלול נולדת, הסיפוק מגיע שאתה פועל מתוך שיקלול מלא - אבל לא על זה רציתי לדבר. אותם ילדים הציקו לעצמם ממש. האשימו את עצמם ממש. בכל פעולה כללית הם נטו להגזים ברגשותיהם אך עם זאת להצניע אותן. 


אני חושבת שהחינוך בישראל ואולי החינוך בכלל לא תורם לאותן נפשות הפועלות בעולם. האם אין מצפון או תהיות לאותן הדמויות המייצגות את האמת בהעדרו מהם? האם זה בושה לחנך ילדים שהחיים הם מורכבים, עם תהיות ושאלות ורגשות, ותודעה מופלאה שאין לה סוף, שאהבה היא תרופה קודם כל לעצמך, שאין זה משנה לאילו הורים נולדת כי האחר אינו שונה ממך, האם אין הם בעצמם מטיפים לעצמם את זה? האם אין אותם דמויות בוגרות משליכים את ההערצה אחרי שעיניים רבים מתסכלים אליהם ומודים שהם לא יותר מאותם ילדים?נוער? מדוע אין הכלה לשיעור הכי חשוב בחיים - על החיים עצמם ?אני יכולה לשער שכשממשלה מייחלת לתושבים נאים ומכך למדינה משגשגת - גישה ערטילאית ועמוקה לא תוביל למקום חיוני ופרודקטיבי. או שמא כן מועבר למורים הדרכה בנושא אך אלו לא מקיימים זאת, או שזו מן אקסיומה גורלית שמי שיזכה לדמות מחנכת שהיא גם טיפולית חינוכית ירוויח ומי שלא בביתו שלו ילמדו אותו, כן וגם אם נולדת למציאות פרברית הו הו, איך שתלמד את החיים. או שהאקסיומה היא בכלל שזוהי חובתם המוסרית לצמיחתה של חברה אידאלית, ואין צורך לדבר על זה - אך כמו שנוכחתי לדעת, קשה מאוד לשמור דברים בבטן למחנכים. 


ואולי אני בכלל טועה בהבנתי של בית ספר. אולי אם הייתי מתחילה אותו עם מי שאני היום לא הייתי אומרת דברים שלא שמעתי מאף פעיל חברתי, לא הייתי באה בטרוניה לאותה גננת שניראת כל כך מגניבה מבחוץ (אידאלית חברותית וכיפית) אך שכל ילד שהגיע אליה (גן-ג') לא אהב את זמן שהותו שם. 


יש גם את מקומם של התקשרות. הרדיו והטלוויזיה בשורה תחתונה לא מתחשבת בחוקרי החיים, במחפשים את עצמם, ולא תגידו את הסיבה להעדרו של הכלתם מפני ש, אין לנו תשובה בשבילהם! \ איננו מבינים במה מדובר! - תחילתו של השיח יפתח גם את התשובות. 


גם על הנאורות אני כועסת. אף היא לא מציגה צדק חברתי שכזה. ומה יותר קשה, נפש כאובה או עוני כבד ? ומה עם אותם תמימים שאינם מרגישים שייכים לסביבתם אך ורק משום שההצגה נמשכת ? למישהו אכפת אי שם מנפשות שמדכאות את עצמם רק כי הם מאמינים שזו המציאות ? 


ומה אם לרגע הכל היה שונה? האם לא זה המקום שמחפשים אנשים להתגורר בו? האין הם רודפי אהבה כבר עכשיו?!


 


מסקר שנעשה לאחרונה 85% מהמטרות לשנה החדשה אותן קבענו לא ממושות. האין זה חוסר בתקשורת הבסיסית שלנו עם עצמנו?. לכו אל מקס ותקנו ספל יפה. אני אישית אוהבת חרסינה לבנה. תעבירו אותה מדיח בשביל שהחום הגבוה יוציא אותה סטרילית. הכינו את המשקה שלכם על מנת ללגום לנשום ו..תהנו מהרגע. 


זכרו שמדינה לא יכולה לקום ביום אחד וגם הרצל כתב ספר על מדינה אוטופית וחזונו זה עדיין לא מומש. אולי זה פשוט תהליך. 

נכתב על ידי Ashamed to be me , 9/9/2018 02:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המתיימרים: סטיב גובס וכח החשיבה


אם לרגע תראו ראיון עם סטיב גובס שצולם לפני מותו המעורר השראה והכאוב, בטוחה אני שאת הנרטיב החוזר מבין השורות בו הבחנתי תוכלו גם אתם לשים לשימת ליבכם ולהתהות כמותי בשאלה הרטורית של הביצה והתרנגולת. את האבסורד שבפרדוקס אליו אני חותרת בדבריי מקיימים, מתיימרי גובס. למה אני תוהה על קנקנו של הנושא? 


לא פעם ולא פעמיים ואם לא, אז מדובר אכן בעשרות, לאחר תקופה של מראה לו נחשפתי בזמן אי ערות רוב הזמן, ודרך אגב, למען הפרוטקול הפזיולוגי, במצב זה כנראה שהגוף כן ער, חוויתי אותו בכל חושי, משמע הוא קרה! מכאן והלאה..האם חוויתי את הסיטואציה הזו משום שחלמתי עליה, וכך אסיק על כוחו של חלום - כאן בא הפרדוקס של המתיימרים הנ''ל, או לאו דווקא, להסיק ולהרחיק לכת עד לכח הבחירה שלי כאנושית, ולטעון שאת הזכות היחידה שהייתה לי בסיטואציה הכללית הזו זה את הזכות במילים אי אלו לחזות את העתיד?להתחזות? 


ההסקה השנייה היא הטענה המבססת את הגדרת הנושא: ''פרדוקס המתיימרים''. שמאוד מכעיסים אותי על הכסף שהם גורפים. מתוך כך שהיא מחילה נושא חדש, היא התשובה שבחרתי לשאלת התרנגולת המפורסמת בעולם. כן, מבאס. מאוד. ורק לרגע לקחת את השליטה שלנו מהחיים. מהבחירות. בעצם,כואב לנו לחשוב שאנחנו בובות על חוט. תחשבו על זה כך: ההגיון הגדול (ולא מרמזת על אלהים) בכוחו שבכוחנו גם לנו ממנו אך באופן מצומצם הסתמך על עובדה זו שנבחר את 'בחירתנו המושכלות' (של תחושת השליטה) על דרך מסלול הגורל לנו הוא בחר.


אז בואו נסכם. לא רק בגלל שאינך מצליח בחיים כמו שאתה רוצה עם שיטת החולמים המתיימרים לחלום ולדמיין משהו שאינו שלך בתכליתו, ולכן מכונה על ידיי פרדוקס מתיימרי סטיב גובס - הזכות לחזות חזקה יותר, אלא גם מפאת העובדה שהחיים מוכיחים אחרת! האם בחרת למי להיוולד? האם בחרת את שמך מלידה? האם בחרת את סביבתך? את הגנים? חה חה, צוחק מי שצוחק אחרון.


 


 


 


 




הערת שוליים: אל תלכו לראות את כל הראיונות עם סטיבי ותגידו לי שלא מצאתם את הנרטיב אף לא פעם אחת. 

נכתב על ידי Ashamed to be me , 7/9/2018 00:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אדיפוס נשמע טוב יותר


לדעתי הכנה בנוגע למשאלות לב כמוסות המודחקות בשעות לילה קטנות כשלראש אינם תמריצי היום בשאלתן מדוע הינן נשארות כמוסות אך כל מעיקות, ואחרי שורה בשפה כזווווווו



אני באמת חושבת, בחיים כל נושא מכניס אותנו לסוג של סרט. הוא יגמר, תלוי בנו,בתום ימים שנים או חודשים, ובמקרה של הכמוסים לנצח - לעולמים (לעולם, כי יש לנו עולם אחד, כרגע בידיעתנו ), יש אנשים שהודאה אחת הם מסתירים אפילו מעצמם, בכל אופן!, כשדברים ''לא הולכים כמתוכנן'' והדיכאון מציף, זה נטו שגיאה בקבלת ההחלטה. 



על איזו שגיאה מדובר? והיא הנושא של הפוסט להפעם, בחטא הגאווה. תסביך אדיפוס הוא גולת הכותרת של המודרניזציה כשמדובר בענווה. 



למה קשה לנו לקבל את מקומנו בעולם? ולו לשנייה [אם אתם תכף מושלמים]? מאיפה ההבנה ש'החיות' שלנו תלויה א. בשליטתנו המלאה (ב.) לרצונונו המלא (וכן דרוש הסבר שאין לי כח לכותבו) ב. סימוני וי למיניהם אפשר לומר מטרות שאנחנו יודעים שהם חיצוניים לנו בצורה מוגזמת. שחררו ת'כאב.


 

למה? ענווה כזו שנותנת לנו להרגיש ולהתמודד עם כל ''חולי'' \ ''מגפה'' שנתקלנו בה. פגם כזה או אחר שמצאנו, ושכחנו לתת לו את הייחוס. 

נכתב על ידי Ashamed to be me , 5/9/2018 02:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAshamed to be me אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ashamed to be me ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ