לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


צומחת, מתחדשת, מחייכת הרבה:)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

12/2017


עייפה מאוד, ולפעמים האתגר הזה של לכתוב כל יום מעיק עלי, אבל אז נזכרתי שישרא כבר לא מובן מאליו וצריך לכתוב.

אז הנני, כותבת

 

יש לי לחץ היסטרי על הגליון השלישי של העיתון ואני צריכה לקיים פגישות אישיות עם 11 כתבים ובנוסף לקבוע פגישת מערכת עם כולם.

 

 

צריכה לכתוב ארבע עבודות

 

ולישון.

 

אז לילה טוב....

נכתב על ידי , 18/12/2017 00:28  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של imcs ב-18/12/2017 01:25
 



פעם ראשונה שאני משתפת


המצב בבית פסארה.

העסק שאמא שלי הקימה שואב את כל הכסף, אין הכנסות, רק הוצאות. אין להורים שלי אפילו כסף אפילו לעורך דין שייצג אותם באמבקים המשפטיים. הבית עומד למכירה כבר חצי שנה ואף אחד לא קונה. אמא שלי ישבה מול פקיד מס הכנסה בוכה, כי הוא הראה לה שעקב זכייה במשפט אחד, המדינה לפי חוק גובה על זה מס. היא אמרה לו :"גם אם אני ארקוד עכשיו שעתיים על רגל אחת או אקפוץ על הראש, אין לי כסף לתת לך" הוא בתגובה: "זה החוק"

את הרכב כבר עיקלו, את הבית ככל הנראה עומדים גם כן לעקל אם לא ימכר בקרוב מאוד הלך עלהים. לי לא אכפת, אני אגור ברחוב מצדי. לא מעניין אותי. אבל ההורים שלי, זוג בני 60, שאין להם פנסיה מפני שנזרקו מעסק בו היו שותפים בניגוד לחוק, אין להם הכנסה בכלל- עליהם אני מרמת. מה יעשו? במה הם יכולים לעבוד? התחלתי למלצר, ויחד עם העבודה או התלונות. השיחה שאמא שלי ניהלה עם אחי עכשיו הכניסה אותי לשפיות. את החובות שיש לי היום לביטוח לאומי ולבנק רק אני אוכל לכסות. אני הולכת מחר להתחן למלגה מלאה בתקווה שתתקבל כזו. באמת שאין לי אגורה על התחת וגם להורים שלי אין.

זה כל כך מבלבל יו נואו? לגור בבית רחב ידיים, בשכונה מבוססת, ולהיות מודעת לכל טיפת מים באמבטיה, כל מנורה שדולקת, כל ביס מפרוסת לחם- הכל ניתן לי בערבון מוגבל. ועדיין אני יוצאת לבלות על חשבון האשראי שלא יתמלא בחודשים הקרובים... אני אצטרך להפסיק. התחלתי להזמין חברות וחברים לבית. אני לא אומרת את זה בריש גלי, אבל ימי הפינוקים עברו. אין יותר. 

 

אני נמצאת במצב בו חברי לאגודה שואלים אותי למה אני לא תורמת עשרה שקלים לחולי דושן, ואני צריכה להגיד להם שאני קמצנית ורעה. כי אני יודעת שעשרה שקלים אלה הם הנסיעה הבאה שלי באוטובוס. הם הבקבוק מים בטעמים שאני אקנה כדי שיהיה לי למלא בחודש הקרוב בלימודים. מעקמים עלי את האף שאני לא שתתפת בפעילויות של האגודה, גם אם זו מסיבה שהכניסה אליה חינם וגם השתיה- הכסף של האוטובוס זה יוצא לי איזה 12 שקל שאני יכולה לשמור להגיע לעבודה ולבית. לפעמים בימים יפים אני אפילו הולכת ברגל ממרכז העיר או ממוסיאון  המדע... את הקפה שלי אני שותה באגודה. לבית אני חוזרת רעבה אם לא ארזתי משהו ללימודים 0מה שקורה לרוב) כי אני משאירה שם את האשראי שלא אתפתה. המחשב שלי שבור לרסיסים וכל שקל שאני מוציאה יוצא בקושי.

פתאום טיפים שאני משנוררת (פה עשרה שקלים פה 15, כי אנחנו מקבלים אותם יחד ולפעמים אם מישהו נתן לי באופן אישי אני פשוט לוקחת) הם אוויר לנשימה.

ואני מחייכת הרבה ללקוחות ומנסה לשרוד עוד יום, למרות שלעבוד במלצרות באמת לא מתאים לכישורים שלי, אני טובה עם אנשים, פחות עם לזכור לערוך להם את השולחן אחרי ההזמנה או לעקוב אחריה שבאמת יצאה...

קשה.

 

נכתב על ידי , 16/12/2017 23:48  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-17/12/2017 01:00
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסנופ האדומה:) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סנופ האדומה:) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ