לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי:  שושנה מצויה

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

4/2018

Kiss and tell


שמתי לב לעלייה במפלס היחס שהבוס נותן לי לאחרונה. 

מן הסתם ביום שחזרתי מלונדון הוא בא כמו כולם לשאול איך היה, ועמד איזה דקה עם הקפה מול המקום שלי והקשיב בחיוך רחב וממיס לבבות. 

יומיים-שלושה אחרי זה עברתי במסדרון בקומה אחרת שלנו ובדרך בדיוק ראיתי אותו עומד בכניסה לאחד החדרים, 

אמרתי לו "שלום" מופתע (בקטע של "איזה קטע שגם אתה באת לקומה הזאת") והוא, שלרוב סתם מהנהן או אומר שלום, פתאום התחיל לשאול 

אותי מה נשמע, מה קורה, אם הכל בסדר... ואז כשהתקרבתי ראיתי שהוא מדבר עם מנהלת שאני עובדת איתה אז אמרתי גם לה שלום והמשכתי 

ללכת לעמדה שאליה רציתי להגיע. אחרי דקה הוא גם עבר בעמדה הזאת - חשבתי שהוא בא בשביל המחשב הזה ושהוא מחכה בתור אחריי, 

ותוך כדי שאני עסוקה עם המספרים - הוא שואל אותי מה נשמע ומה קורה (והוא כבר שאל על זה קודם....) - חזרתי על אותן תשובות בהיסח 

דעת כי הייתי מרוכזת במספרים, תוך כדי שמשהו קטן בראש שלי מאחורה תוהה על פשר ההתנהות הזאת שלו. 

ואז באתי ללכת וחשבתי שהוא הלך כבר - הסתבר שהוא עדיין עמד שם. הוא קלט שהופתעתי ואז קרא אחריי "אז הכל בסדר, כן?" עניתי 

באדישות שכן והמשכתי ללכת, לא חושבת על זה יותר מדי. 

אחרי זה במהלך היום הוא היה כמה פעמים בספייס שלנו כי הוא ישב עם אחד העובדים שם. אז פעם אחת נכנסתי לספייס וראיתי אותו יושב שם, 

אז אמרתי "ברוך הבא לספייס!" כאילו כדרך אגב והמשכתי לעבוד. כעבור כמה שניות (לקח לו זמן לעכל את הבדיחה כי הוא היה עסוק) אני שומעת 

אותו מגחך. 

אח"כ בערב בסביבות 8, אני יושבת במקום שלי על קוצים, מתפלאת איך עוד פעם הגעתי למצב שאני נשארת עד שעות כאלה בעבודה... 

מתה כבר לעוף... בטוחה שכמעט ואין אף אחד (וכבר הפסקתי לצפות ממנו להיות נוכח בשעות כאלה), אבל פתאום הוא הגיע להכין קפה. 

הוא עבר לידי, קלט שאני שם, אמר שלום, חיפש נושא לשיחה ונטפל לפיתות והחומוס שהיו מונחות על השולחן ליד והתחיל לדבר על זה. 

אח"כ פתח את המקרר ומצא שם בירה - שאל אותי "מה זה? זו בירה?!?! זאת בירה רגילה כאילו או בירה שחורה??" עניתי שאין לי מושג 

ושאני לא מתמצאת בבירות והמשכתי לעבוד. ואז הוא בא ב"וידוי" סתמי לכאורה, אבל מהווה עוד נקודה שבה הוא דומה לחבר שלי. 

הוא התחיל להגיד "יואו, האמת, אני מה זה כוסית... אני לא מסוגל לשתות בירה! הטעם של זה מר לי! אני לא מצליח להתרגל לזה!" 

זה ממש העלה לי חיוך על הפנים... גם בגלל שהוא אמר את המילה "כוסית" בנוכחותי ופתאום זה לא הפריע לו, אולי בגלל ההקשר הספציפי הזה, 

אבל בעיקר כי הוא פשוט קופי חבר שלי. גם הוא מעולם לא התרגל לטעם המר של הבירה. גם אני לא, אבל אצלי זה לגיטימי כי אני בחורה אז 

אני מרשה לעצמי להזמין כל מיני קוקטיילים של כוסיות, מה שחבר שלי לא עושה, אלא הוא שותה סיידר אלכוהולי שגם אני אוהבת לפעמים. 

אז אמרתי לו "וואי אני מכירה את זה, גם אני וחבר שלי ככה. תנסה לשתות סיידר!" אז הוא ענה את התשובה שכולם עונים- "בסדר... סיידר 

זה משהו אחר... אההה את מתכוונת סיידר אלכוהולי כאילו?" וגם הוא הופתע לשמוע שאחוז האלכוהול בסיידר גבוה אפילו יותר מבירה. 

אז נתתי לו שמות של סיידרים שיש בכל מיני מקומות, וכמובן שלא יכולתי שלא לספר על הסיידר המדהים ששתינו בלונדון - והוא שוב חייך 

את החיוך הרחב וממיס הלבבות שלו. 

ולחשוב שאותו יום בכלל היה אמור להיגמר אחרת לגמרי. הייתי אמורה ללכת לספורט שלי מוקדם, אבל בגלל מזג האוויר הם ביטלו לי ברגע האחרון. 

(ואני בכוונה נממעת מלכתוב כאן על האסון המזעזע של הנערות והנער שמתו. יהי זכרם ברוך). 

 

בכל מקרה אם הרגשתי איזושהי באסה על זה שנשארתי מאוחר באותו יום - אז טיפת היחס שקיבלתי ממנו ביטלה את זה. 

שניה אח"כ כבר הלכתי הביתה ואמרתי לו שלום כשעברתי על פניו. 

 

לא יודעת מה היה הקטע שלו עם לשאול אותי כל שניה אם הכל בסדר ומה שלומי. לא יודעת מה הוא שמע וממי או מה הוא חשב שהוא ראה עליי. 

אבל זה נחמד לקבל את תשומת הלב הזאת, ונחמד לי לחייך בתוך תוכי ולכתוב על זה כאן, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות יותר מדי 

שמחה מזה בעבודה. 

 

גם ככה כתבתי לו מגילה במשוב. יש קטע כזה שהעובדים הזוטרים יותר כותבים משוב אנונימי למי שמעליהם בדרגה. אז מן הסתם לאור הניסיון 

העשיר שלנו יחד, זו שנה שניה שאני עושה לו משוב. שנה שעברה עוד נזהרתי במילים שלי והייתי מאוד פורמלית והתייחסתי בעיקר לדברים 

מקצועיים, עם איוז נגיעה לפאן האישי שהתנסחה בסוף למשהו בסגנון "יחסי אנוש טובים, מתנהג כמו מנטור". 

הפעם לא חסכתי במילים טובות. וגם לא חסכתי ברמזים מפלילים עליי. כתבתי שהוא בן אדם מאוד מיוחד, מלא כריזמה וקסם אישי וציינתי 

כל מיני דברים טובים ומוצלחים שהוא עשה. כתבתי שהוא "קואוצ'ר בנשמה" וזה בתכלס הרמז המפליל כי זה משהו שאמרתי לו לפני כמה 

שבועות כשהוא לקח אותי לצהריים ונתן לי עצות כל כך טובות והייתי אסירת תודה אז אמרתי לו שאם הוא יחשוב פעם לעשות הסבת מקצוע - 

הוא יהיה קואוצ'ר מאוד מוצלח. מצד שני, הוא הגיב לזה כאילו אני הבן אדם המאה שאמר לו את זה. אבל מי יודע אם אמרו לו את זה אצלנו? 

אם אני היחידה שאמרה לו את זה אז הוא יזהה שזאת אני. וכבר לא איכפת לי אם זה טוב או רע, או ראוי או לא, או כמה זה באמת ישפיע לו 

על התגמול שהוא יקבל השנה. איכפת לי שהוא יקרא את זה ויחייך וירגיש מוחמא ומוערך. ואני רוצה שהממונים עליו יקראו את זה ויבינו עד 

כמה הוא מוערך. רשמתי שיש לו כישרון טבעי ונדיר לקלוט את מי שעומד מולו ובהתאם לזה הוא יודע להתאים אליו את העצות ושהוא השכיל 

למנף את זה לטובת השגת שיתוף פעולה מכל מיני גורמים רלוונטיים, כולל העובדים. ושחשוב שהוא ידע כמה הוא מוערך כאן ושהוא נכס למקום הזה. 

ובתכלס חשפתי את זהותי בפניו בתור זאת שליקקה לו ת'תחת. אבל העיקר שהוא ישמח לקרוא את זה. שזה יעלה לו עוד חיוך מקסים על הפנים. 

 

את הנקודות לשיפור הפניתי לפירמה ולא אליו. פשוט מאוד רמזתי שהם צריכים לתגמל אותו מספיק כדי שהוא ירגיש מרוצה במשרד ולא ירצה לעזוב, 

ושככה כולם ירוויחו כי הוא תורם להעלאת הפיריון של העובדים בזה שהוא מייעץ ותומך לכולם באופן לא פורמלי ועל חשבון הזמן הפרטי שלו. 

שהוא עושה את העבודה של המנהלים האישיים שלנו, במקומם. וזה באמת מקסים בעיניי. 

 

מאז שחזרתי מחופש פסח, הפסיק להיות לי אכפת ממה שיחשבו עליי. הפסקתי להיות שקטה. משהו אצלי קצת נפתח, ברמה שקיבלתי פרופורציות 

והבנתי שמה שמשנה באמת זה האנשים והקשר איתם ולא העבודה עצמה. כלומר ידעתי את זה עוד קודם וכעסתי על עצמי על זה שלא הצלחתי 

ליישם, ואז כשהיה לי הרבה זמן של חופש - לא יודעת להסביר מה בדיוק קרה לי, אבל הרגשתי כאילו איזה מחסום נפתח ועכשיו הרבה יותר קל לי 

לדבר עם כולם. לעשות להם ג'סטות חברתיות נחמדות ולהתחבר איתם. לשמוע עליהם קצת מעבר לעבודה, לעשות יותר שיחות חולין. 

הבנתי פתאום שאני מוקפת בהמון אנשים נחמדים ולמה לא ליצור איתם קשר ולשמור על הקשר ופשוט לבלות איתם? 

 

אז אמנם סוג הקשר שהייתי רוצה עם הבוס לא יכול להתממש, אבל נמאס לי לעשות הפוך על הפוך. נמאס לי להיות לא מנומסת ולהתעלם ממנו 

רק כי אני מפחדת שתתפלק לי איזו פליטת פה או ג'סטה או הבעת פנים שתסגיר את הרגשות שלי כלפיו. די, אני מכירה אותו, הוא לא יעשה כלום. 

וגם אם הוא יבין שאני רוצה אותו, כל עוד אני לא יוזמת דברים אלא מדובר רק בפליטות פה והבעות פנים או שפת גוף לא מודעת - הוא יבין שאני 

לא עושה שום דבר בכוונה, ואמנם הוא יבין שהוא צריך להיזהר איתי, אבל זו כבר בעיה שלו. לא שלי. שיעשה את ניהול הסיכונים שלו בעצמו... 

אצלי - כל עוד לא יזמתי כלום והכל קורה רק מתחת לפני השטח, אין לו מה לבוא אליי בטענות. אין לי שליטה על מה שאני מרגישה. רק על המעשים. 

 

אז זה אחד מהדברים שלא הפריע לי להתרפק עליו בכתיבה ולהדליף לו שזאת אני. לא חושבת שהוא יסיק מזה שאני נמשכת אליו. 

אם כי הייתי רוצה שזה מה שהוא יסיק... אבל הוא כנראה פשוט יבין שאני מאוד מעריכה אותו וזה כן דבר חשוב שיהיה על פני השטח, 

כי מי יודע איפה דרכנו יצטלבו בהמשך ואולי אני אצטרך אותו בהמשך הדרך, או הוא אותי, וכמו שאני מכירה את חבר שלי, הוא כבר בטח מכיר 

מישהו שמכיר מישהו שאיכשהו קשור לבוס שלי וזה יהיה בשבילם תירוץ טוב להשתמש בקשרים האלה בשביל לקדם אינטרסים עסקיים. 

 

ולמה אני באמת רוצה שזה יקרה? כי בא לי שחבר שלי והוא יכירו. בא לי בעיקר שהוא יכיר את חבר שלי. שיראה שאני יוצאת עם מישהו שדומה לו. 

שיראה שחבר שלי מכיר הרבה אנשים ושככה אני בעצם שימושית ושווה לשמור על קשר איתי/איתנו. ושחבר שלי יקנא קצת. ושהם ידברו עליי. 

והאמת שבמהלך כתיבת שלושת השורות האלה אני קצת שונאת את עצמי על האגואיזם הזה..... אבל זה בלתי מזיק. לא יקרה כלום ממילא. 

 

כל מה שיש לי זו רק הזכות לפנטז, ואני צמאה לחומר לפנטזיות. הוא בשנה וחצי האחרונה סיפק לי את החומר וכרגע עוד לא מיציתי. 

 

 

אני מתה מסקרנות לדעת איך הוא יגיב כשהוא יקרא את מה שכתבתי עליו. 

בתכלס יותר איכפת לי מה יהיה בשיחת הערכה שלו מאשר מה יהיה בשלי.... אין לי עצבים לחשוב על זה. אני צריכה לבקש מלא משובים ממלא 

אנשים ואין לי כוח לטפל בזה. זה ממש מעצבן. מעדיפה לחשוב עליו ועל איך ילך לו, זה הרבה יותר קל לי. 

 

הוא לא יכול להיות אדיש לזה שכתבתי עליו שיש לו "קסם אישי". ממש התלבטתי אם להשאיר את צמד המילים הזה, אבל הייתי חייבת. 

 

בסוף הוא עוד יחשוב שמישהו אחר כתב לו את זה. 

לא... אין מצב. זה המילים שלי. שלנו. אני היחידה שאמרתי לו את הדברים האלה, אין מצב שהוא לא יבין. 

מעניין איך יהיה היחס שלו אליי אז. או חמים יותר או להפך. ו"להפך" יהיה רק אם הוא יקלוט שאני רוצה אותו ויבין שהוא צריך להתנהג איתי 

במשנה זהירות אם הוא רוצה לשמור על התחת שלו ואז הוא יהיה חייב לשים גבולות פורמליים וממש להיזהר. שזה קצת יבאס אותי. 

אבל אני לא מאמינה שזה יקרה. גברים לא עד כדי כך שמים לב לדקויות. אמנם הוא טוב בזה וחד אבחנה, אבל הוא עדיין גבר. 

לא מאמינה שהוא יחמיא לעצמו עד כדי כך. הוא פשוט יאהב לקרוא את זה ויחשוב שאולי התפרעתי בתיאורים כדי לשבח אותו בפני הממונים עליו. 

והוא יראה את זה כדבר חיובי ויסתכל עליי במבט רך ואבהי ומרוצה. 

 

ועדיין מטריף אותי למה באותו יום הוא שאל אותי כל כך הרבה פעמים מה שלומי. 

נכתב על ידי שושנה מצויה , 28/4/2018 19:48  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חישוב מסלול מחדש


מהו אחוז האנשים שהיו בוחרים להשקיע את הזמן הפנוי שלהם בדבר שבו הם עובדים ?

או במילים אחרות - כמה מהאנשים באמת אוהבים לעסוק במה שהם עוסקים? 

 

אני מרגישה כאילו התפשרתי בבחירת המקצוע כדי לזכות בנוחות כלכלית. 

מעולם לא קראתי להנאתי כתבות בתחום העסקים והפיננסים, או התעדכנתי בפסיקה וחקיקה בתחום שלי. 

תמיד הייתי צריכה להכריח את עצמי להעשיר את עצמי בידע כללי בנושאים האלה. ודווקא יש אנשים שאוהבים את זה. 

אצלי, ברגע שיש לי זמן פנוי - אני רצה לראות סרטים דוקומנטריים על בעיות השמנה, על טיפול בבעיות של הורים בגידול ילדים, על סיוע למשפחות להתאזן כלכלית, על סיוע לבני נוער מופרעים לעשות עם עצמם משהו מועיל, וכו' וכו'. 

וכל זה מגיל מאוד צעיר - 12, אפילו לפני. 

ולפני זה הכי אהבתי לקחת לעצמי כפרויקט חתולים פחדנים ולאט לאט להרגיל אותם להתקרב אליי. 

וכל מה שקשור לביולוגיה של האדם - איך עובדת מערכת העיכול, איך בנוי הגוף שלנו, אילו סוגי עצמות יש לנו, מה התפקיד של כל עצם, איך עובדים 

השרירים, איך אנחנו מתפתחים מוטורית, איך הגוף מנצל ואוגר אנרגיה, וכו' וכו'... 

גם כסף מעניין אותי אבל לאחרונה קיבלתי קצת בחילה מהתחום, מאז שאני עוסקת בו כל יום כל היום. 

נראה לי שהלכתי לתחום הזה מהמניע הלא נכון - או אולי נכון חלקית (פרקטית) - כי בתחום שאני עובדת בו התנאים יותר טובים מאשר בתחומי העניין האחרים שלי. יותר קל להתפרנס מזה. 

אני לא אומרת שזו הייתה טעות לבחור בתואר פרקטי ולעבוד בו, ואני לא מצטערת על 6 השנים שהשקעתי כדי להשיג את הרישיון. 

אני גם לא חושבת שאעזוב לחלוטין את התחום, ובטח לא אעזוב את העבודה הנוכחית בשנה-שנתיים הקרובות כי די סביר לי שם וזה 

מספיק טוב לי כרגע. אבל זה שוחק אותי כי אני לא מרגישה שאני ממצה שם את היכולות האמיתיות שלי. אני מרגישה שאני קצת מתבזבזת. 

התחום בסה"כ נחמד ודי מעניין, אני לא סובלת מלהתעסק בו, אחרת הייתי פורשת מהתואר עוד בסימסטר הראשון. עובדה ששרדתי 4 שנים. 

 

פשוט מרגיש לי שזה יותר שם דגש על התכונות החלשות שלי מאשר על החזקות, ויש לי המון חוזקות שלדעתי לא נותנות לי מספיק ערך 

במקום העבודה הנוכחי. האמפתיה והסבלנות שלי אמנם תורמות לי קצת בעבודה, אבל היו יכולות לתרום הרבה יותר בתחום הטיפולי. 

 

הרבה זמן אמרתי לעצמי שאני בשום אופן לא רוצה להיות בתחום הטיפולי כי זה שוחק ולא משתלם כלכלית. 

היום אני כבר לא בטוחה בזה. אני כן מאמינה שלעבוד בעבודה טיפולית בלי הדרכה וכלים מתאימים אכן שוחקת יותר מאשר מספקת, 

וזו הייתה הטעות שלי במקום העבודה הקודם (והיחיד) שהיה לי בתחום. פשוט הביצוע לא היה מספיק טוב, ואולי גם תחום הטיפול הספציפי ההוא. 

 

טיפול ותהליכי שינוי שכוללים סבלנות והתמדה - אלו הדברים שהכי מעניינים אותי ואני חושבת שאני טובה בהם באופן טבעי. 

אני כל הזמן פוזלת לשם בלי לשים לב. יכולתי להשקיע המון שעות בתכנות ובהתעדכנות בפסיקה ובכתבות על עסקים - אבל זה לא מעניין אותי. 

מעניין אותי ביולוגיה, גוף האדם, טיפול, פיזיותרפיה, עזרה לאנשים, חיות, שילוב של חיות ואנשים, גידול אוכל. 

ואם כבר כסף, אז בפאן הטיפולי - כמו אלון גל, רק בלי אלון גל (לא מתחברת בכלל לשיטת הקואוצ'ינג האגרסיבית שלו). 

ואני גם חושבת שכסף ואוכל הולכים יד ביד - בעיות כלכליות הן חלק בלתי נפרד מבעיית ההשמנה. אמנם גם אנשים רזים יכולים להיות לא מאוזנים 

כלכלית, אבל אצל הרבה אנשים בעיית ההשמנה גורמת גם לחוסר איזון כלכלי וזה הכי מרתק אותי. 

 

מרתק אותי המאבק ברשתות המזון המהיר שאני מאוד מקווה שילך ויתפוס תאוצה. טוב, זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו... 

מודה, נושא ההשמנה לא סתם מעניין אותי - אמנם אני רזה, אבל עם ראש שמן ונטייה להשמנה וכל הבנות במשפחה שלי חוץ ממני סובלות מעודף 

וסבלו מעודף משקל כל השנים, ככה שנחשפתי לתעשיית הדיאטות והסרטים הדוקומנטרים בגילאים מאוד צעירים וזה נגע לי אישית. 

כמו גם שנושא הכסף נגע לי אישית בגלל הבעיות הכלכליות שהיו לנו (לא רק בגלל ההשמנה, אבל גם) - ורציתי להבין בכסף כדי לעשות תיקון. 

 

לא יודעת. 

בכל מקרה אני רואה במקצוע שלי לא מעט אנשים שהמקצוע תפור עליהם והם מאוהבים במה שהם עושים ומלאי תשוקה, ואני יודעת שאצלי 

זה לעולם לא יהיה ככה. מצד שני אני רואה עוד הרבה אחרים שעובדים איתי - גם הם ממורמרים מהעבודה ומחשיבים אותה למשעממת 

ומחזיקים אותה רק בשביל שיהיה להם כסף לממן לעצמם את הדברים שהם רוצים. 

 

האמת, שזאת לא אמורה להיות הדרך. כסף אמור להיות לחוד ותחביבים לחוד. האידיאל הוא לייצר הכנסה פאסיבית ולא להיות תלוי בעבודה 

או בעסק, ואז לעשות מה שרוצים עם הזמן הפנוי שנותר (בין לבין, כי גם לנהל נכסים מניבים דורש זמן, לפחות כמו חצי משרה). 

ואז אם בכל זאת בוחרים לעבוד איפשהו כשכירים - זה מתוך בחירה, זה מתוך רצון חופשי אמיתי, כי אוהבים את מה שעושים. 

המבחן האמיתי הוא - האם היינו ממשיכים לעשות את העבודה שלנו גם ללא תשלום (בהנחה שכל הבעיות הכלכליות שלנו ממילא ייפתרו)? 

אם התשובה היא כן - אשריכם. אבל ככל הנראה אצל רוב האנשים זה ממש לא ככה. 

רוב האנשים מרגישים שמגיע להם פיצוי על כך שהם היו בעבודה, כלומר רוצים להשתחרר מעול העבודה. 

 

אני מתחילה לראות את זה על עצמי ורואה את זה על המון נשים שמנות שישבו איתי בקבוצות תמיכה. 

כשאת חוזרת מיום עבודה מפרך ומרגישה צורך לפצות את עצמך (ובד"כ זה יהיה באוכל לא הכי בריא בעולם) - זה סימן רע (לדעתי לפחות). 

זו נורה אדומה. אנחנו אמורים לקום בבוקר לעבודה עם שיר בלב ולחזור ממנה עייפים ומרוצים. אבל בואו... מי באמת מרגיש ככה? 

אולי קמצוץ קטן מהאוכוסייה. ברי המזל שבינינו, שכולנו מקנאים בהם. 

 

אבל בכל זאת, זה לא צריך להיות ככה. לא הגיוני שאני ארגיש מסכנה ושמגיע לי פיצוי אחרי כל יום עבודה. 

הבטן הנפוחה שלי צועקת לי שאני לא מרוצה מהעבודה. שלא טוב לי. שמשהו לא טוב לי.... ואולי זו העבודה עצמה, ואולי זה איך שאני 

מתנהלת בעבודה, ואולי עם התנהלות שונה אני אהיה מרוצה יותר. 

לא יודעת. 

הרגעים היחידים שאשכרה חזרתי שמחה מהעבודה היו קשורים להתאהבות הילדותית שלי בבוס שלי, וזה לא מעיד על טיב המקצוע בשבילי. 

 

אני לא חושבת שאעזוב את התחום שאני עוסקת בו, כי זה גם אחד מתחומי העניין שלי. זה משהו יחסית רווחי שאני לא סובלת ממנו ולעתים 

הוא אפילו נחמד - רק צריך לדעת איך לעשות אותו ואני צריכה לזכור שזה לא שם דגש על התכונות הכי טובות שלי. 

לדעתי, אני צריכה להוסיף משהו שבאמת מעניין אותי, שיתחיל מתחביב ואולי אני אמצע דרך להרוויח ממנו גם כסף. 

 

והכל יתחיל מזה שאני אקנה אוטו. ולמה אני יכולה להרשות לעצמי היום לקנות לעצמי אוטו, מה שלפני שנתיים לא יכולתי בשום אופן? 

בגלל המקצוע שלי. תודה לאל (טפו טפו) אני הולכת כל יום לעבודה שאני לא סובלת ממנה כי התחום בסדר ואף אחד לא מתעלל בי שם 

(וזה ממש לא מובן מאליו) ואני מרוויחה אחלה של משכורת שנותנת לי אוויר לנשימה - מה שאף פעם בחיים לא היה לי לפני כן. 

זו אמנם לא עצמאות כלכלית אמיתית, אבל זה כבר הרבה יותר מתקדם כי תודה לאל אני כבר לא תלויה על הצוואר של ההורים שלי שאין 

להם כלום, ואני יכולה לנשום לרווחה בלי להרגיש שאני פוגעת בהם. ויכולה אפילו קצת לעזור להם בדברים קטנים, ואם יהיה לי רכב - 

אני אוכל לעזור להם אפילו יותר. 

ואני אוכל להתנדב בארגון פעמונים ולקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה בביולוגיה ולעסוק בעוד תחומי ספורט שאני אוהבת כי ההגעה 

תהיה מהירה יותר וזה יהיה נהדר לשלב הכל יחד. אולי זה יתן לי קצת מרץ לחיות. כי די איבדתי את זה לאחרונה. ואני מאשימה את חוסר הספורט. 

 

לא נוח לי לשחות לפני העבודה כי אין לי רכב, כי לא בא לי ללכת הלוך-חזור עשרים דקות לכל כיוון כדי לשחות ואז כל שניה להעלות דופק ולהוריד דופק ואז לחזור הביתה ולהתארגן ולקחת אוטבוס. אני רוצה לשחות - להתלבש ולהתארגן במלתחות של הקאנטרי ואז לדלג לי בכיף לאוטו ולנסוע ישר לעבודה. או לחלופין - אם ללכת בערב לשחות או לספורט אחר - בלי רכב אני חייבת לעבור דרך הבית או לסחוב איתי בתחבורה הציבורית תיקים כבדים ומכבידים 

ותמיד לוקח כפול זמן להגיע לכל מקום. וברגע שאני עוברת בבית - גם אם זה לשניה - אני כבר לא הולכת לשום מקום אלא רק מתבטטת על הספה 

ואוכלת שטויות שהגוף שלי ממש לא צריך. אז כן, רכב יעזור מאוד. אפשר לשים בו את הדברים ונסוע דוך לספורט. אפשר לסחוב יותר אוכל בריא, 

אפשר לשים בו סטוקים של אוכל למקרי חירום כשאני חוזרת מהעבודה, אפשר לעבור בסופר ולשלוט בעצמי על הקנייה ולא לשלוח את החבר שגם ככה 

ממילא מתקשר אליי כל דקה כשהוא בסופר כי הוא צריך תמיכה נפשית שם. 

רכב זה שליטה וגמישות. ותמורת כמה אלפי שקלים בחודש (שזה ממש לא מעט והרבה שנים לא יכולתי להרשות לעצמי את זה), מקבלים המון ערך 

וחוסכים המון זמן. והזמן במקרה הזה יקר יותר מהכסף. אז אני שמחה שיש לי את העבודה שלי שכרגע מממנת לי את כל הדברים האלה, 

ובזכות זה אני מקווה שאמצע לעצמי את תחומי העניין שיתנו לי דרייב ותשוקה לחיות. 

כי בשנים האחרונות הרגשתי שאני חיה על כוח האינרציה ונגררת אחרי כולם. אני תמיד צריכה להכריח את עצמי לעשות דברים... וגם כאן זה יהיה 

ככה בתחלה, עד שהם יהפכו להרגל ואז זה יהיה לי קל יותר, ואח"כ זה גם יהפוך לתשוקה וסיפוק. 

 

ואחרי שבוע בלונדון ממש אין לי עצבים ללכת לעבודה מחר - והנה השעה כבר מאוחרת ולא פרקתי את המזוודות ולא עשיתי כביסות והבית נראה זוועה ואני לא מוכנה לעבודה וזה ממש מבאס. העדפתי לראות שעה וחצי סרט על השמנת יתר במקום להתכונן לעבודה. oh well... 

 

קצת חומר למחשבה. 

פניתי לכמה מכונים להכוונה מקצועית כדי לקבל מהם פידבק על היכולות שלי ועד כמה זה מתיישב עם הרצונות שלי. 

הקרדיט לאבא שלי שמאוד עודד אותי לעשות את זה אחרי שהוא שמע את התסכול שלי מהעבודה הנוכחית. 

הוא אמנם ממש חי בגישה שאנשים צריכים לעבוד רק במה שהם אוהבים ולדעתי הוא קצת לא פרקטי בחשיבה שלו, אבל היה משהו במה שהוא אמר. 

אמנם אנחנו צריכים להיות מונעים גם משיקולי פרקטיות, אבל לא רק. זה לא טוב לנו ללכת לתחומים שלא מתאימים לנו בכלל, זה שוחק אותנו 

וגורם נזקים ארוכי טווח - הן ברמה הרגשית והן ברמה הבריאותית. כולנו מסכימים ששישים-שבעים הקילוגרמים העודפים שאמא שלי צברה 

עם השנים, קשורים קשר ישיר לעובדה שהיא עשתה קריירה של 30 שנה בתחום שלא התאים לה. אמנם זה גם נובע מגנטיקה, חינוך וכו'.... 

אבל בואו נגיד שהיה יכול להיות לה הרבה יותר פשוט להילחם בזה אם היא לא הייתה מרגישה צורך קבוע לפצות על השחיקה הרגשית שלה. 

ואם היא עכשיו בגיל 60 מרשה לעצמה לעשות הסבה מקצועית ובפעם הראשונה בחיים שלה היא לומדת תחום שגורם לה לפרוח ומרתק אותה, 

אז גם אני יכולה להרשות לעצמי קצת קצת לפזול לתחומים אחרים ולחפש את עצמי - במקביל לעבודה הנוכחית. אני לא פורשת, לא עוזבת. 

בניתי שם מוניטין וקשרים וצברתי קצת ידע שחבל לי לא להעמיק בו עוד שנה-שנתיים. אבל בזמן הזה - בשנה-שנתיים הקרובות אני מתכננת 

להקדיש את זמני הפנוי (כמעט שיישאר ממנו) לחיפוש עצמי, ואם אני אגיע למסקנה שאני רוצה לעזוב לחלוטין את כל התחום - זה מה שאני אעשה. 

למרות שאני לא מאמינה שאני אגיע למסקנה הזאת, כי בסה"כ אני אוהבת את מה שאני עושה, ומה שמפריע לי זה המסביב: 

המנהלות, ההתעסקות בגבייה, ההסתכלות הקטנונית בין האצבעות שלנו על השעות שאנחנו משקיעים בכל דבר, הזילות של המילה "דחוף", 

הדדליינים הלא אמיתיים שנותנים לנו, הפוליטיקות המכוערות שיש בארגונים גדולים שמתעסקים בהרבה כסף, המתח הקבוע בין האינטרסים 

של הלקוחות לאינטרסים של המשרד, וכמובן האגרסיביות וההתנהגות השיווקית והחיספוס הזה שכולם כל הזמן רומזים ש"חסרה" לי. 

אמנם לא מזיק לי לספוג קצת אסרטיביות מהמשרד הזה - וזה אחד הדברים הטובים שיוצאים לי מלעבוד שם - כי זה קצת מחשל אותי במובן הזה, 

אבל יש דברים שפשוט נוגדים את העקרונות שלי ושאני לא מרגישה בנוח איתם. לא ככה אני רוצה לחיות את החיים שלי - וזה מחמיר ככל שעולם 

שם בדרגה. כרגע בדרג הזוטר זה לא ממש מורגש, אבל ככל שעולים בדרגות - צריך את ה"מרפקים" והשיווק יותר ויותר ואני לא רואה את עצמי 

פורחת בזה או יותר טובה מאחרים בזה. שם אני נשארת מאחור וכנראה שיש סיבה לזה - כי זה סוג הבן אדם שאני, ואני אוהבת את הבן אדם שאני. 

אני לא רוצה להפוך להיות כמוהם. אני רוצה רק לקבל מהם קצת, אבל לא להפוך כל כולי לכזאת ביץ'. 

 

אז אני אחשוב על זה ואקנה רכב ואעשה יותר ספורט ואקפיד על תזונה נכונה ואנסה להוריד את ה-5 קילו שהעלתי מרוב תסכול. 

ובינתיים אחפש עוד אלטרנטיבות ובמקביל אנסה להפיק את המקסימום ממקום העבודה הנוכחי. 

 

ואולי נתחיל מלהתקלח ואז לתלות כביסה ואז לפרוק את המוודות ואז להכין בגדים למחר ואז השעה תהיה ממש מאוחרת ואני אתחיל 

את השבוע במחסור בשעות שינה כי ישנתי היום בצהריים ועכשיו אני סופר עירנית. 

 

נו, זה מה יש

נכתב על ידי שושנה מצויה , 21/4/2018 21:44  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סתם חפירה מפגרת


האהבה הראשונה שלי היתה לפני 10 שנים - בגיל 16. לא קולטת לפעמים עד כמה השנה מאוחרת... 

האמת שזה קצת מפחיד - יש לאהבה הספציפית הזאת - הראשונה, מכנה משותף עם הקראש המטורף שיש לי על המנהל. 

אמנם האהוב המיתולוגי היה איתי בשכבה וגדול ממני כולה בשנה, אבל מה שגרם לי להתאהב בו היה לא בהכרח המראה החיצוני שלו, 

אלא היחס שלו אליי (ובדיעבד היחס שלו אל כל הבנות שגרם לרובן להתאהב בו). איכשהו הוא הצליח להחמיא לכל אחת בדרך נורא 

ייחודית וגרם לה להרגיש נורא טוב עם עצמה. וזה תפס דווקא את ההכי ביישניות וחסרות הביטחון - כמוני. זה התלבש לנו בול על החולשה! 

והוא קצת ידע את זה כנראה. למרות שאני לא חושבת שהוא היה מודע לשנתיים הראשונות שהייתי מאוהבת בו. הוא לא ידע שזה התחיל כבר אז, 

כנראה. האמת שאף פעם לא הייתה לי הזדמנות לברר איתו את הנקודה הזאת. 

כמובן שעשיתי לו אידיאליזציה, וכל הזמן חשבתי רק עליו ובתכלס הוא הגבר הראשון המציאותי שפינטזתי עליו. אמנם התחלתי לגמור לבד כבר 

בגיל 13, אבל זה תמיד היה כשפינטזתי על כל מיני גברים מבוגרים יחסית מהטלוויזיה (בני 25-35) ולא יכולתי בכלל להסתכל בצורה כזאת 

על בני גילי. וגם כשהתאהבתי בו בגיל 16- לא פינטזתי עליו. בכלל לא התחרמנתי מהמחשבות עליו, רק היו לי פרפרים בבטן והתרגשתי 

ואהבתי לדמיין שאני חברה שלו. במקביל גם הייתי מפנטזת מדי פעם על אותם גברים מבוגרים מהטלוויזיה וגומרת מזה אבל תמיד היה נתק 

בין האהבה הרגשית שהרגשתי כלפיו לבין הגירוי המיני שהרגשתי כלפי אותן דמויות לא קיימות. 

רק בסביבות גיל 18 הוא התחיל פתאום לככב לי בפנטזיות - אחרי שנתיים שאני מאוהבת בו ואין לי אומץ להתחיל איתו. פה הוא מאוהב בחברה שלי, 

שם הוא מתאהב בחברה השניה שלי ומבקש ממני עצות איך להתחיל איתה, אח"כ יש לו בכלל חברה אחרת שאין לי מושג איך לעזאזל הוא מסתכל 

עליה אבל סבבה, אח"כ הוא נפרד ממנה ושוב פעם יוצא עם החברה שלי שמלכתחילה התחילה איתו וזה לא עבד בהתחלה - ואחרי שני דייטים ביניהם 

זה בעצם לא עבד ואז הוא שוב לבד, ואז שוב יש לו חברה.... ואני בינתיים נמצאת ב friend zone וסובלת בשקט. 

פתאום שמעתי שהוא נפרד מהחברה שלו (מי שזאת לא תהיה) ואז אמרתי שלעזאזל עם הכל, סבלתי מספיק והפעם אני מתחילה איתו כי הגיע הזמן 

לשים קץ לשנתיים של פנטזיות - לכאן או לכאן. הוא קלט את הרמזים שלי וגם כן היה בעניין ואז התחלנו לצאת, הוא אמנם לא היה נשיקה ראשונה 

שלי, אבל הוא כן היה נשיקה אמיתית ראשונה, כלומר נשיקה עם רגש, עם מישהו שבאמת אהבתי. נהניתי כשהוא נגע לי בתחת ומזמז אותי - 

זה חירמן אותי ולשם שינוי הרגשתי גם בטוחה איתו. קצת עשינו דברים מיניים ביחד - הוא אפילו ניסה לדחוף לי אצבעות אבל לא נהניתי מזה, 

זה סתם כאב לי (רמז לבאות..... אם היינו גם שוכבים אז אולי הייתי עולה על הבעיה שלי בגיל 18 ולא בגיל 22). ככה זה המשיך כמה שבועות 

עד שגיליתי שהוא בגד. איתי. long story והמון דרמות, מאוד נפגעתי אבל גם שורה תחתונה הבנתי שהוא לא היה כזה הפסד גדול וסוף סוף 

מושא הפנטזיה המהולל שלי ירד לעם ונהיה בשר ודם - ואז הוא כבר לא כל כך עניין אותי. נרפאתי ממנו. אמנם הייתי פגועה ושרוטה מהצורה 

שבה זה נגמר והרגשתי די מרומה אבל בסה"כ אני לא מתחרטת על כלום כי זה גרם לי להשתחרר מהכבלים בין גיל 16 ל-18 ואז יצאתי לדרך 

חדשה בצבא - צעירה, רעננה, פגועה ובעיקר טיפשה. אבל מאוד רוצה לטעום הכל. מאוד חסרת ביטחון בין היתר כתוצאה מזה שנכוויתי מההוא 

אבל גם בעיקר בגלל כל השיט שמלווה אותי עד היום. 

 

ממש תוך כמה שבועות היה לי קראש מטורף על איזה קצין בן 26 ששירת איתי ביחידה. אני הייתי רק מזכירה בת 18, אף אחד לא השתין 

לכיוון שלי. הוא נראה לי כמו אלוהים, כולו חתיך כזה וספורטיבי ושרמנטי ומה לא. ובעיקר מבוגר ממני - מתה על זה. 

פה ושם קצת התביישתי להתחיל איתו, בסוף עשיתי את זה בצורה מאוד מרומזת, והוא קלט את הרמז וענה לי בצורה מאוד מרומזת 

שהוא תפוס (מאוחר יותר גם פגשתי אותה. חמודה רצח וזה עיצבן אותי ממש). היה קצת קשה להרפות ממנו, גם אחרי שהבנתי שהוא 

בלתי ניתן להשגה - היו כמה חודשים של קראש חד צדדי שהמשיך בסתר ואז הגיע רצף של דייטים אחד אחרי השני - חלקם יותר מוצלחים, 

חלקם פחות, אחד מהם היה בלוגר שהכרתי כאן והתכתבתי איתו המון זמן עד שנפגשנו. אני ממש התאהבתי בו ויצאנו לכמה דייטים כולל 

התחרמנות קלה בחדר שלו באחד הלילות (בסתר), עד שהוא החליט שזה לא זה מבחינתו והוא התקשר להגיד לי את זה. 

זה ממש שבר אותי, והנה מצאתי את עצמי מחדשת איתו את הקשר בטענה של ידידות. ושוב פעם אני ב- friend zone למרות שאני רוצה 

יותר וכל הזמן מקווה שהוא יתחרט על זה שהוא נפרד ממני ויחזור על ארבע וירצה שוב להיות איתי. שוב פעם - שנתיים! שנתיים של 

ציפייה ואכזבות. בחלק מהזמן אפילו היה לי חבר חדש לאיזה חודשיים - מישהו שהכרתי בצבא שמלכתחילה היה לי קליק איתו ובגלל זה 

בכלל נהיינו ידידים אבל לא היה שום דבר מעבר וזה לא ממש הזיז לי, עד שהחלטתי כן לקחת את זה לשם והוא אכן היה בקטע וזה הרגיש 

לי כמו אחד הקשרים היותר שפויים שהיו לי. אבל אז הוא החליט שזה לא עובד מבחינתו ונפרד ממני (לדעתי הוא גיי). זה ממש הכניס אותי 

למשבר והתגעגעתי אליו נורא, אבל זה בעיקר זרק אותי בחזרה לבלוגר ההוא. סוף סוף חשפתי את הקלפים ובדקתי איתו בעדינות אם יש לנו 

סיכוי - הוא היה חד משמעי והבהיר לי שלא. כאן באמת הייתי באבל אבל זה שיחרר אותי באיזשהו מקום. 

אח"כ הייתה איזו שנה של שקט - שבה התאבלתי גם על הבלוגר וגם על החבר השפוי, זו הייתה שנה א' באוניברסיטה שבה נהניתי לשטוף 

את העיניים במרצה הבן 35 שלנו. היום אני מתחלחלת מעצם המחשבה שהוא בכלל ייגע בי, אבל אז היה לי קראש מטורף עליו והוא היה 

מושא הפנטזיות המיניות שלי. כמה פוסטים שופעי מין כתבתי בהשראתו... ולמה כל כך נדלקתי עליו? כי הוא היה נשמה טובה והיה איכפת 

לו מהסטודנטים, והמראה החיצוני שלו היה מספיק בסדר בשביל לא להרוס את המשיכה הרגשית. בדיעבד הוא נראה לי חנון פתאטי שרודף 

אחרי נערות בלונדיניות קלילות שמשתרללות ומתערטלות בפנג'ויה ומעלות לאינסטוש וזה גרם לי לרדת ממנו די מהר. פתאום הוא נראה לי 

ילד קטן. אבל שוב אותו מוטיב של התאהבות חד צדדית של מושא בלתי מושג. 

 

אחרי שנה של אבל ובדידות, גדושה בפנטזיות על המרצה, הכרתי בלוגר נוסף שנהיה בן זוגי הנוכחי (כמעט 5 שנים יחד, ווהו!). 

סוף סוף הראשון שאני שוכבת איתו - רק בגיל 21. ואז התחיל כל הסיפור של הכאבים שלי, והדינמיקה הלא לגמרי בריאה בקשר, 

ואז החשק המיני שלי נעלם לחלוטין מתחת לפני השטח ולא רציתי לשכב יותר עם אף אחד - לא עם החבר, והכי גרוע - גם לא היו לי פנטזיות. 

כמה חודשים טובים נטולי סקס וגמירות, גדושי מרמור, תסכול, רתיעה מסקס ובעיקר עייפות מהלימודים. 

מפה לשם התחלנו טיפול מיני-זוגי שקצת שיפר את המצב - בעיקר את המצב בינינו ונתן לגיטימציה לבעיה שלי שהיא פיזית ולא רק מנטלית. 

ומרוב רתיעה מהאיבר הגברי שעשה לי כאבים, מצאתי את עצמי מתחילה לפנטז על נשים. כי זה בסדר כשאני בתוך קשר, זה רק נשים, 

זה לא גבר אחר אז זה מותר. ואין להם זין אז הן לא יכאיבו לי (כאילו שלסטרפאון אין את אותו אפקט). נדלקתי על המדריכה שלי, היא הייתה 

לסבית תפוסה, בת 40 ומשהו. שוב פעם מבוגרת, שוב פעם חד צדדי. אח"כ נינה הארטלי - וואו, כוכבת פורנו בת 50. השראה מטורפת 

לפנטזיות, שוב פעם אני בתשוקה מטורפת והחרמנות שלי חזרה אליי! שוב פעם פוסטים מלאי זימה. פתאום אני מוצאת את עצמי נדלקת 

על בחורות בחו"ל, באוטובוס, בהרצאה בעבודה (אז כבר התחלתי לעבוד במקום הנוכחי, ממש חודש-חודשיים). 

 

אני כבר בסרטים שאני אולי לסבית, או לפחות בי. שוקלת דברים כמו שלישייה או התנסות אינטימית לבד עם בחורה. משכנעת את עצמי שזה 

מה שאני רוצה ושעכשיו אני בקטע של נשים. כולי בבלבלות עם הזהות המינית שלי ומתוסכלת בגלל שאין לי עבודה במקום העבודה. 

בינתיים מכניסים אותנו לכל מיני הדרכות מקצועיות, ביניהן ההדרכה שהמנהל העביר. 

אני מוצאת את עצמי בוהה בו למשך כל ההרצאה, קולטת פיקס את החומר שהוא מעביר כי הוא פשוט מרצה מצוין ומעביר את החומר בצורה

סופר מעניינת, אבל גם קולטת שהוא אשכרה מהפנט אותי. מסתכלת עליו ואומרת לעצמי שהוא ממש חמוד ושאני יכולה לראות את עצמי מזדיינת 

איתו. ממש ממש מחבבת אותו! אבל עדיין לא יותר מדי חושבת עליו. שוכחת ממנו אחרי ההרצאה, ורק נשארת עם טעם טוב של עוד. 

 

פתאום אחרי כמה ימים הוא קורא לי לעבוד איתו. אני קופצת על המציאה כי אני מתה משיעמום ומטפסת על הקירות מרוב תסכול של חוסר 

העסקה, ושמחה להתגייס למשימה כי אני זוכרת אותו לטובה, זוכרת שזה "החמוד הזה שהרצה לנו". הוא לוקח אותי אליו לחדר ונותן לי את 

ההרצאה של החיים רק בשיעור פרטי - 10 דקות של הסבר מאפס, ואני קיבלתי לפרצוף מנה כפולה של העיניים הכחולות והמחשמלות שלו, 

ומההתלהבות המקסימה שלו והכריזמה והסקס אפיל - הכל בבת אחת ובתוך חדר כזה קטן - התחשמלתי! 

יצאתי באופוריה. גם קיבלתי עבודה וגם הרגשתי כאילו הייתי 7 דקות בגן עדן עם היצור הכריזמטי והמתוק הזה שכל כך השקיע בי על ההתחלה 

למרות שהוא מבוגר ובכיר בן 46 (ועם שיער מכסיף וסקסי) ואני רק פרגית צעירה בת 24. 

תוך שניה וחצי הוא קיבל אקסל מסודר עם כל מה שהוא רצה. הוא אמר "נמשיך מחר" ובתכלס רק אחרי חודש נזכר להמשיך את הסיפור. 

אני לא חושבת שהוא היה לי בראש במשך כל החודש הזה, כי בין לבין טסנו לחו"ל ואני זוכרת שעדיין היה לי קראש על נשים וממש נדלקתי 

על איזו בחורה שהכרנו שם. אח"כ חזרתי לארץ, את העבודה ההיא כבר סיימתי איתו ולא היה איתו יותר ממשק והייתי סבבה עם זה. 

אח"כ המנהלת שלי אמרה לי שהוא אמר לה שהוא מתכוון לתת לי עוד משהו - ואני עדיין הייתי די מחוסרת עבודה והמשכתי לטפס על הקירות. 

לא הבנתי שאני צריכה לדחוף כדי שדברים יקרו, ונורא נרתעתי מלפנות אליו סתם ככה כי הוא נראה לי בכיר כמו אלוהים. 

בכל מקרה השיעמום הכריע אותי והרמתי לו טלפון בידיים רועדות, אמרתי "היי, הבנתי ממנה שיש לך איזה פרויקט שרצית שאני אעזור בו?" 

והוא אמר "כן, נכון, אני פשוט לא מגיע לדברים אבל יש משהו ואנחנו צריכים לשבת על זה" - הבנתי כבר שמ"צריך לשבת" לא יקרה כלום, 

כמו כל דבר במשרד המפגר הזה, אז אמרתי לו "אוקיי, רוצה שנקבע בלו"ז?" - קבענו למחרת בבוקר. 

סוף סוף יום שהגעתי לעבודה וידעתי שתהיה לי עבודה (איזה משפט מוזר). וידעתי שהולך להיות לי כיף כי הוא שוב יסביר לי דברים. 

בדיעבד נראה לי שכן הפגנתי התלהבות כשדיברתי איתו על זה בטלפון, כי כששאלתי אותו על הפרויקט, הוא אמר "כן, יש לי משהו קטן - 

את יודעת - משהו שיהיה לך בצד שתוכלי לעשות בזמן הפנוי שלך בין פרויקטים אחרים" (לא היו פרויקטים אחרים!!!) - אמרתי לו 

"כן כן, יופי, מעולה! מצוין! ברור! שנקבע לנו?" וככה זה היה. באתי אליו בבוקר למחרת, ושוב פעם קיבלתי מנה מהכריזמה שלו. 

כאילו הזרקתי משהו. או הסנפתי. כולי עם אדרנלין מטורף ופרפרים בבטן. הפעם היה לי זמן להתעכב על העיניים הכחולות והשיער הכסוף 

והכריזמה המטורפת והוולגריות שתיבלה הכל בטוב טעם. בתכלס שם זה התחיל. בערך לפני שנה וחצי. 

פעם ראשונה אחרי המון זמן שגבר גורם לי להרגיש חרמנית. זה העיף לקיבינימט את כל הפנטזיות שהיו לי על נשים. זה פתח איזשהו סכר 

וגרם לי להסתכל על עוד גברים במקביל, כשהוא הבולט שביניהם. זה החזיר לי את התשוקה ובעיקר גרם לי להבין שאני סטרייטית לגמרי. 

גברים עושים לי את זה הרבה יותר מנשים, ובעיקר הוא. מפה לשם זה גם החזיר חלק מהתשוקה לקשר עם החבר... 

 

אבל אני שוב מוצאת את עצמי במלכוד של התאהבות חד צדדית שהפעם גם מהצד שלי היא בלתי אפשרית. אז זה בכלל לא רלוונטי 

אם הוא בעניין או לא. אני זאת שלא אמורה להיות בעניין כי אני תפוסה וכי אני לא שורפת קשרים בעבודה. 

אבל אני מספרת את הסוד לחברה טובה שלי - והיא אומרת לי שלא צחקקתי ככה מאז ההוא הישן מהתיכון שהייתי נעולה עליו שנתיים. 

עד כדי כך חזק. 

גם פה זה רק בגלל שהוא גרם לי להרגיש שווה, והוא מתייחס ככה לכולם/ן. וגם הוא עם קסם אישי מטורף, כמו החבר מהתיכון. 

אז הכבלים של ההתאהבות החד צדדית בחבר מהתיכון נקטעה כי מימשתי את הפנטזיה - וזה לא שהתאכזבתי לגלות שהוא פחות מוצלח, 

אלא פשוט שכחתי כבר מהפנטזיה והתרכזתי בבן אדם שמולי שהתגלה כמניאק עלוב שבכלל אין טעם לבזבז עליו עוד שניה מהזמן שלי ואז

איבדתי עניין (אם כי עד היום אני ממשיכה לדמיין מה קורה אם היינו נפגשים וזה קצת מעגל שלא לגמרי נסגר אבל מילא). 

והבלוגר הישן שגם כן שנתיים המשכתי לרצות אותו ועד שלא חשפתי את הקלפים זה לא הרפה ממני. 

 

פה אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא רוצה! אני מאוהבת בחבר שלי ואוהבת אותו ורוצה ממנו ילדים ומשפחה ומצפה ממנו לנאמנות ומונוגמיה 

(לפחות בשלב זה). אני לא רוצה להתוודות. זה טבעי שנמשכים לאנשים אחרים מחוץ לקשר שהמונוגמי שנמצאים בו כי אנחנו לא יצורים מונוגמיים 

מטבענו. אז מה, כל פעם שאני אימשך למישהו - אני אתחיל איתו כדי להרוג את הפנטזיה? איפה זה ייגמר? הרי גם כשאומרים לי "לא", שלא מעוניינים, 

זה לא עוזר לי להרפות. אני צריכה בעצמי לשחרר. זה צריך לבוא ממני. 

 

 

אוף חשבתי שזה יביא אותי למסקנה כלשהי שתעזור לי לצאת מזה אבל לא הגעתי לשום מסקנה מכל החפירה המפגרת הזאת. 

סתם גוללתי כאן קיצור תולדות ההיסטוריה הרומנטית שלי בתקווה למצוא איזה מכנה משותף שיעזור לי להשתחרר מהבוס הזה. 

המסקנה היחידה היא שאני לא רוצה להשתחרר מזה. נעים לי לפנטז עליו. 

 

טוב אז נשאיר את זה ככה עד שנתרגל או נשכח ממנו. 

נו, כמה זמן אפשר לחפש את החבר הדמיוני שלי בכל מקום? מתישהו זה יגמר. מתישהו אני או הוא נעזוב את מקום העבודה ואז זה ייפסק, 

כי רחוק מהעין - רחוק מהלב. אבל עד אז............. תהנו מפוסטים מלאי זימה. אין כמו תשוקה לא ממומשת. אתם המרוויחים היחידים מהסיפור הזה. 

תהנו. 

 

נכתב על ידי שושנה מצויה , 6/4/2018 05:42  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 20 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשושנה מצויה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שושנה מצויה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ