לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

רק לפרוק

-כי אני צריכה לכתוב. כמו לדבר עם מי שיודע עלי הכל, וזה הרבה. כי התגעגעתי לזה, ואולי גם לאלה ששומעים. כי אני סבך של מחשבות, והכתיבה פורמת אותן חוט אחר חוט. אפילו שכבר איני ילדה (כמו שהייתי כאן בעבר), הילדה שבי תמיד נשארת, צפופה בתוך ערימה של זכרונות.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

לידה - חלק א


חוויית ההליך הכירורגי המכונה "לידה" 


התגלתה כחוויה מטורפת.


בהחלט ההליך הכי מורכב שעברתי אי פעם, 


שכלל שבוע אשפוז מנותק מן העולם.


 


...


 


צריך לכתוב כדי לתעד. 


אחרת אשכח והתיעוד יאבד עבורינו לנצח..


 


אז, אנסה:


 


-


 


היתה לי בחינה להתכונן אליה ביום שני בצהרים.


 


לקחתי חופש של מעל שבוע מהעבודה.


 


ביום ראשון בלילה, סיימתי להתכונן. 


 


כאבים קלים בבטן התחתונה בסביבות עשר בלילה נראו כאזהרה,


 


אך לא במיוחד הכינו אותי לעתיד לבוא..


 


וכמובן שקיוויתי שאגיע לבחינה כמתוכנן...


"בחייאת אמך", כתבתי לנ' בדבר הכאבים,


"חיכית עד כאן, תינוקת. חכי עוד יום. בבקשה..". 


ובאתי הביתה.


 


...


 


למדתי אצל אמי. סיימתי בחצות. נסעתי הביתה


 


(האכלתי את מי שצריך להאכיל בדרך. הרגלי אחריות).


 


בשתיים וחצי לפנות בוקר נשכבנו סופסוף לישון.


 


בשלוש ירדו לי המים בשטף. 


 


משהו פקע, כמו בלון, בבטני, כשבוע לפני שהייתי אמורה ללדת.


 


"נ'! אני נוזלת פה! צריך לנסוע לבית החולים!"


 


"-את בטוחה שצריך?"


 


"-כן. זה מסוכן לעובר..."


 


התבאסנו שנינו על הסיטואציה, אבל נסענו. יודעים שמשם כנראה,  נצא כבר לחיים חדשים (-למותר לציין שלא הגעתי לבחינה)..


 


נכנסתי לשירותים כדי לגלות שזה לא נגמר:


 


שטף מים צהובים, מלחיצים, ממשיך לנזול מתוכי. בנתיים הם צלולים.


 


השטף המשיך עוד יומיים, בבית החולים.


 


הגענו למיון "שיבא" בתל השומר בסביבות ארבע לפנות בוקר. אחות בדקה אותי כשעה. שאלה שאלות. לחץ דם גבוה מעט. השאר בסדר, למרבה ההפתעה. היא לא מתרגשת מהנחל שנלקח וזורם מהתינוקת שבבטני, ומהמבוכה של תחושת "כמו מחזור" שאיני שולטת בו ואינו פוסק.


 


"-אז אפשר לנסוע הביתה?" שאלתי בתקווה קלושה..


 


"-עם ירידת מים?! -את מתאשפזת. מכאן יוצאים עם תינוק!" קבעה היא את מה שכבר ידעתי, אך סירבתי להכיר בו.


 


אחרכך המתנו לבדיקת רופא עד תשע בערך. כבר רצינו להתייאש...


 


וכל אותו הלילה הרטבתי כל דבר שישבתי עליו. מביך.


 


בתשע בבוקר בדקו אותי סופסוף, באולטרסאונד. "כמות המים שנשארה תקינה", אמרה הטכנאית מבלי למצמץ.  "הכל עדיין בסדר".


 


נ' לא ישן. הודיע בעבודה שאני מאושפזת ונשאר איתי באותו הלילה ושבוע אחרי.


 


...


 


סוף סוף, הגעתי לרופא.


 


הרופא שאל אם נרצה להמתין לצירים או לזרזם.


 


"המלצת המחלקה היא לזרז, אך משום שאין פתיחה בכלל, 


 


אני ממליץ שתנהלו "ניהול שמרני" את העניין. כלומר, תמתינו. אפשר עד 48 שעות".


 


הסכמנו ונשארנו. קיבלתי מיטה במיון כי לא היה מקום במחלקה. 


 


כל ארבע שעות - עלי לקבל אנטיביוטיקה בגלל איזו בדיקה שדילגתי עליה בסוף ההריון לאיזו נוכחות חיידק שעלול לפגוע בתינוקת בלידה


(GBS);  וצריך לעשות בדיקת דופק לעובר במשך חצי שעה לפחות, כל ארבע שעות.


 


היום שלי נמלא בבדיקות. גם הלילה. יכולתי לשכוח משינה רציפה, גם עקב היעדר פרטיות בחדר ורעש וכו'.


וצריך לכוון שעון וללכת להזכיר להם. הרי הם עמוסים כאן, במיון.


 


עוד לילה. נ' כבר גמור. בניגוד אלי, הוא לא קיבל מיטה, אלא רק ספה לשבת לצידי.


 


שלחתי אותו הביתה, לישון ולטפל באהובינו החתולים. הוא ארגן קצת ושם שעון לארבע לפנות בוקר. 


 


כשחזר, בסביבות חמש וחצי, מצא אותי בבדיקת דופק ארוכה במיוחד.


 


"יש צירים. אני לא מרגישה אותם, אבל רואים במוניטור..


 


וחוץ מזה, נדמה לי שהמים שנוזלים ממני נהיים עכורים.


 


אפילו יורד קצת דם מהשליה. אני דואגת לה".


 


"-תראי לי!   .. אוי. למה את לא אומרת להם?!"


 


הלך ודיווח. נגמר הניהול השמרני.


 


(המשך יבוא)

נכתב על ידי מישהי 1 , 1/7/2018 01:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  מישהי 1

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למישהי 1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מישהי 1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ