לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יצחק לסט זכרונות

תרגום חלק קטן מזכרונותיו של אבי יצחק איסר לסט מתקופת השואה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2013

בגיטו וביער פולין לוקוב




הבת היקרה שלי אליה   - בת  15 לומדת אולפנה בני עקיבא .מדריכה בתנועת עזרא ירושלים.

-

 

 

 

בגטו   וביער

 

תחילת 1940  מפקדת  האס. אס של העיר לוקוב  שלחו פקודה ליודנראט  שכל היהודים בגילאי 16 עד 60 חייבים ללכת לעבודת כפיה .    אחרת: הם ומשפחותיהם יירו למוות.

היודנרט  יצא בקריאה  לאוכלוסייה  היהודית  להישמע לפקודה הגרמנית ולא לברוח.  האוכלוסייה, יחד עם הפליטים מהסביבה, מנתה  כ28000 נפש.

 

באחד הימים   באה הפקודה שכל  היהודים חייבים להתייצב בשעה 6 בבוקר בכיכר השוק.  הארגון הסדר במקום נשמרו על ידי המשטרה היהודית. בשעה 9 נראו בשוק קציני אס. אס חמושים. כל בעלי המלאכה כגון נגרים סנדלרים וכו'  צוו לעמוד בנפרד  .חילקו אותנו לשתי קבוצות והעבירו אותנו לשתי מחנות.

צרפו אותי לאנשים אחרים והעבירו אותנו בקרונות דחוסים עד  העיר  מעזריטש ומשם בהליכה רגלית לרוזוגיסנה הנמצאת   7 ק"מ ממעזריטש . שם שיכנו אותנו ברפת בהמות. האזור  היו ממוקמים   מוצבים   של  הפולקסדייטשין (גרמנים שהתגוררו בפולין).

למחרת ,גרמני ,מדושן, השמיע  באזננו נאום  .הוא הסביר כי זה כבר 5 שנים יש לו ניסיון  עם אסירי מחנות ריכוז  יהודיים מגרמניה .אם לא נעבוד כמו שצריך   או משהו מאתנו "פליכטן"( יברח ) כולם עד האחרון  שבנו  - יירו למות.

ביום המחרת האס. אס  מינה  לתפקיד המפקד הישיר שלנו  את  צוקרמן ,הבן של נתן צוקרמן סוחר הברזל. הוא מיד חילק אותנו לשתי קבוצות .אחת עבדה משעה 6.30 עד 1 אחה"צ והשנייה משעה 1 עד 7.30 אחה"צ  עבדנו בחפירת מנהרה שתחבר את נהר הבוג עם הוויסלה. העבודה החלה בעבר  ונעשתה עד העיר ביאלא  על ידי אסירים פולניים .    בעת העבודה שמרו עלינו גרמנים מקומיים ואנשי אס. אס  צעירים עם מכונות ירייה. כל תזוזה לא נכונה ואפילו  לדוגמא יישור הגב בעת העבודה  הקשה בכפיפה   -גררה מוות בירייה. מאנשי לוקוב נרצחו בצורה זו עקיבא הקצב  . לייבל  טענצער הנכד של יוסף בקר מרחוב  הקצבים.

 

 

 

רובם של העובדים במחנה באו מסביב לוקוב.       אני  ואחי לייבל   וילדיו וכן ילדיו של אחי -חיים אלי (המתרגם),הועדנו לעבוד עם המהנדסים הפולנים. ולכן מצאנו עצמנו לא במחנה אלא באזור המחסנים והמשרדים. עבודתנו  התבטאה לנפק כל בוקר את מכשירי העבודה לעובדים  .הייתה לנו הזכות להוציא כל יום  מהקבוצה שבאה לעבודה 30 יהודים לעזור לנו בעבודתנו עם הכלים.

פעמים רבות שהקבוצה באה לעבודה המפקד צוקערמן לחש  באוזני  בשקט: "איסר ,יש לנו 10 חולים"  או "יש לנו בקבוצה רבנים, שוחטים והיינווער  רבי"  . ככל שהיה באפשרותנו הקלנו עליהם את העבודה אבל לשבת בידיים שלובות היה בלתי אפשרי שם . חוץ מזה גם אנו היינו כל העת תחת עינם של הגרמנים.

 חורף שנת 1941  הגרמנים סגרו את המחנה  . לגרמנים הייתה מסתמא כבר תכנית להרוג ולהשמיד את היהודים. אחרי חיסול המחנה חזרתי לביתי  בכפר זלשה .

בבית בכפר ,לקחו את השדות מהיהודים ומסרו אותם לפולנים.  לכל איכר בכפר  הייתה הזכות  לקחת יהודי לעבודה בחצרו. עקב המחסור בעיר באו מהסביבה 42 צעירים בנים ובנות לכפר שלנו. אני פעלתי אצל מכרים גויים שירשמו את הצעירים באופן רשמי כעובדים חקלאים . כך נמשך הדבר עד פסח 1942 .

למחרת אחרי חג הפסח שמענו כי העיירה ריקע הפכה להיות "יודנריין" -נקיה מיהודים. הוציאו משם את כל היהודים ושלחו אותם לטרבלינקה. אבל אנו לא שמענו על המקום ההוא ולא שמענו על  מושג מחנות מוות.

קאפל  בעקער  שילם לפועל רכבת שיתעניין לאן שלחו לפני ימים אחדים את משלוח היהודים מריקע .פועל הרכבת הביא תשובה -את יהודי ריקע שלחו למחנה  הריגה והשמדה. כך התוועדנו כי יהודים מערים ועיירות לא נשלחים ל"עבודה" בביצות של מינסק ,כפי שחשבנו קודם, אלא  לטרבלינקה למחנות מוות אחרים.

לעיירה לוקוב היה המזל שעד מועד  שמחת תורה השאירו, פחות או יותר ,את היהודים בשקט .בשמחת תורה היהודים שמחו עם היום טוב הגם שכבר הרגישו בגזר דין הקרב .....

ואמנם במוצאי החג בשעה 6 בערב נכנסו ללוקוב  קבוצות השמדה  עם ציודם וכן  הגיעו קרונות להובלת בהמות- כדי לשלח בהם את היהודים  למוות

גם הפעם צלח  בידי נציגי הקהילה לקנות את הס .אס בכסף .הם הלכו לעיר רדזין. אבל שם הגסטפו המקומי שלח את היהודים לגטו  במזריטש.

לכן בשלוש לפנות בוקר הם חזרו ללוקוב ושמו טבעת מצור  על העיירה. גרמנים , אס- אס ,אוקראינים וליטאים  התחבאו בכל הפינות מסביב לעיירה .בתחילה ירו  המרצחים  לבתים וברחובות. בעיירה נוצרה  מהומה נוראית, מרמקול הודיעו באידיש שעל כל היהודים לבוא לשוק הבהמות עד השעה 11 .עליהם להתייצב שם  ואם יימצאו משהו במקום אחר אחרי שעה זו  הוא יירה למוות על המקום. בבהלה שנוצרה היהודים תפסו את הילדים ורצו למקום ההוא. עשרות  מאנשי העיירה נרצחו  בבתים או ברחוב כיון שלא הגיעו בזמן  הנקוב למקום ההוא.

שם בשוק צוו על היהודים לשכב עם הפנים כלפי מטה כדי  שלא יוכלו להסתכל לרוצחים בעיניים. בינתיים בעיירה הסתובבו מכבי אש,, משטרה מקומית אס .אס ואוקראינים-נכנסו לבתים  הרסו קירות עקרו רצפות.  הרסו תנורים והיכן שמצאו יהודי הרגו אותו על המקום.

לפנות ערב  צוו על היהודים בשוק לקום. בחרו את  המבוגרים והזקנים , העבירו אותם לפינה ורצחו אותם ביריות. שאר היהודים הצעידו דרך השדות לתחנת רכבת. תחנת הרכת  הוארה בזרקורים רבי עוצמה.

במכות נוראיות הכניסו את היהודים לקרונות ונעלו אותם .על גגות הקרונות ישבו שומרים עם מכונות ירייה.

                                    ***********

הנה סיפור  מצמרר  ,אפיזודה, על  גיסי בנימין גאסטמאן ז"ל.

 בחצר של בנימין  בעת האקציה היו מוכנים שני בונקרים ,באחד מהם התחבאו גאסטמאן אשתו ועוד כמה אנשים. בבונקר השני התחבאה בתו. פעולה זו נעשתה בכוונה -חילקו את המשפחה לשניים. אם בונקר אחד ייפול לידי המרצחים לפחות שיישאר משהו מהמשפחה

ביום  האקציה יצא בנימין מהבונקר שלו לתת מבט לבונקר השני אם תקין שם  .   ןגילה לתדהמתו כי הבונקר השני נתגלה והבת לא נמצאת שם .הוא רץ לתחנת הרכבת בתקווה שיצליח להציל את הבת .היה  לו מכרים בין הגסטפו מלוקוב. הוא  ייצר  להם נעלים שנשלחו לגרמניה .

בתחנת הרכבת מצא בנימין את כל היהודים יושבים  על הרצפה ליד הרמפה על האדמה המוקפים על ידי הא.אס  . ראה  את בתו וביקש משומרי האס אס שירשו לו להיות ליד בתו הוא רוצה לחלוק אתה את הגורל.

 הוא תכנן להציל את הבת בעת הנסיעה בקרון לטרבלינקה. בנימין הכין בעוד מועד  מסור שחותך ברזל. ברגע שהרכבת החלה לנוע התחיל לנסר 2 סורגים מהחלון הקטן בקרון. ראשונה  מהחלון יצאה בתו וקפצה בצורה מוצלחת ונשארה בחיים. הוא עצמו לא קפץ בצורה מוצלחת כל כך .הוא שבר רגל וגם נפצע מכדור (מהמרצחים שישבו על גג הקרון). אחריו קפצו מספר אנשים צעירים וכמה  מהם שרדו.

בנימין זחל על בטנו לבקתה פולנית. שם פגש דווקא  איכר שהכיר שהכיר ונשאר ללון שם. השכם בבוקר הביאו האיכר ישר לגסטפו. שם צוו  על האיכר  להביאו לחצר בית הכנסת. בחצר בית הכנסת עבדו מספר יהודים במיון החפצים שנשארו מהיהודים ששולחו למוות במחנה טרבלינקה. ביניהם היו עמיל גאסטמן  בנו של הנ"ל  וכן בנימין פלימעניק  . בן האח ,עמיל, כשראהראה את האיכר עם דודו הוא נתן לאיכר את כל הכסף שברשותו כדי להציל את דודו. אך מרצח אס אס  הבחין בנעשה  וירה למוות מיד בבנימין.  מרצח האס אס ציווה על האיכר להביאו  למלינצוור  בית- עולם. יהי זכרו ברוך.

אשתו של בנימין ,אחותי שרה, יחד עם ילדיה ובתוכם עם הבת שקפצה מהקרון שרדה עד האקציה האחרונה , מאי 1943 .גילו אותם בבונקר ברחוב קאנלווה לקחו אותם לבית העיריה ושם ירו בהם עם הרבה יהודים אחרים. יהי זכרם ברוך.  

***********

אחרי האקציה הראשונה יצאה הודעה כי כל הנחבאים בבונקרים השונים  בשדות וביערות  יכולים ללכת לבית העירייה שם יקבלו "כרטיס –חיים" (כלומר מותר  להם לחיות זמנית) . הגרמנים  הודיעו כי יקימו גטו חדש ויתחילו לעבוד במקצועות השונים . נמצאו יהודים שהתעייפו מלהתחבא ומלהתגלגל והחליטו ללכת לבית העיריה לספר את האמת. שם הם ראו כי מנפיקים "כרטיס חיים" ל30 יהודים משחררים אותם ושולחים אותם חזרה לגטו. 

  כ שהיהודים הנחבאים  נוכחו לדעת הנ"ל   מאות יהודים שהתחבאו בבונקרים  ובמקומות נוספים  יצאו ונרשמו בבית העירייה. בצורה זו הרוצחים קבלו שוב 640  יהודים (בערך). להם כבר  לא נתנו ללכת לגטו . האס. אס שמר עליהם שמירה קפדנית  .שבת בבוקר הביאו אותם לבית עולם מאלינאווער . שם היו כבר מוכנים בורות חפורים .צוו על כולם להתפשט  ואחר כך ירו בהם. בין הנספים היה אחי (חיים אלי הי"ד)  יחד עם משפחתו.

כל המאורעות האלו ראתה בתי (יוספה ז"ל). היא שרתה אצל משפחה קתולית כנערה נוצרייה. הגויים ראו שמובילים כל כך הרבה יהודים להריגה  הם  אצו רצו כדי לשדוד את חפציהם. בתי שעבדה כנערה נוצרייה  ראתה את התמונה הנוראה הזאת. 

אחרי האקציה, שבה נרצחו כ600 איש , הצלחתי לברוח עם משפחתי ליער. כל האיכרים  בכפרים קבלו הודעה : כל מי שיסגיר  יהודי  יקבל  3 קילו סוכר. הרבה גויים הלכו ליערות כדי לחפש יהודים. שם  גם גילו  את הבונקר של משפחתי את כולם הביאו ללוקוב לגסטפו. החזיקו אותם כמה ימים בלי אוכל ושתיה  ואחר כך ירו בהם .

בבונקר המשפחתי ביער   היו שם אשתי ז"ל ,שתי  בנותיי ושני  בניי , בת של אחי  ושלושה  בנים של אחי(כנראה בניו של חיים אלי הי"ד). באותו ערב אומלל אני יצאתי כדי להשיג מזון. בערב השני שחזרתי ליער מיד ראיתי את השבר  הנורא .גוי פולני בישר  את הבשורה הנוראה. עצוב בליבי ודואב התחלתי לרוץ  לא לדעת לאן אני רץ.  בינתיים פגשתי שני בנים של אחי ויחד  בכינו על קרובינו שאינם  בין החיים יותר.

 יחד חפרנו בונקר בשדות . שם שהינו עד ערב פורים 1943 .פעם אחת בלילה הלכנו למכר פולני להשיג לחם. הוא סיפר לנו כי ביקר  בעיר לוקוב וראה הרבה יהודים בגטו. הוא  יעץ לנו ללכת חזרה לגטו . הבונקר שלנו ,הוא אמר , נמצא בשדה עוד מעט יתחילו לחרוש את האדמה ויגלו את מחבואינו.

אחרי יומיים שוב הלכנו לחפש מזון. בדרך  הלכנו לבונקר הקודם שלנו שם נשאר לנו עוד  מעט בגדים. נרעשנו עד עמקי נשמתנו שבירידה לבונקר מצאנו שם את בני צבי הי"ד ואת בן אחי, עזריאל ז"ל   . שמחתנו אין לשער :הרי היינו בטוחים שאת הילדים הרגו בעת האקציה במתחם  העירייה. התברר שהם ברחו מכדורי המרצחים בשעה שרצו להוציא  אותם להורג. בכינו  שם  הרבה מאוד. בני צבי התבטא: "אבא, אנו נילחם בכל הכוחות כדי להישאר בחיים".

בשנת 1943 ערב פורים,חזרנו כולנו  לגטו :לייבל אחי עם בתו יוספא בת ה9 .הבנים של אחי –חיים אלי. אני ובני הרשל    . שם שהינו עד חול המועד פסח. הרגשנו כי  הרוצחים מתכוננים להפוך את לוקוב   ל"יודנריין" .לכן  וחזרנו ליער בעוד מועד.

 שם ביער  נאבקנו  כדי להמשיך חיים בפחד וברעב . בכל פינה ארב לנו מרצח שרצה להרגנו.

ב9 יולי 1944 בא במפתיע הצלתינו. לילה קודם עוד הלכנו לאגור מזון ולא שיערנו שלמחרת נהיה  חופשיים. הרוסים כתרו את לוקוב עד שדליץ  בעוד שבעיר בריסק עוד היו גרמנים.

כאנשים חופשיים נכנסנו ללוקוב ולא מצאנו שם אף אחד. לא יהודים ולא פולנים. העיר הייתה חרבה. מתוך חשש שהגרמנים עלולים לחזור ללוקוב הלכנו באותה הדרך היכן שהצבא הרוסי הלך. קרוב לעיר ראדזין נוכחנו כי הגרמנים גורשו ללא יכולת לחזור לכן חזרנו לעיר לוקוב  שם מצאנו כמה משפחות יהודיות.

אנו שרידי משפחות נכנסנו לגור יחד בבית ריק שהיה שייך לגוטשע  ריבק . האדמה בערה מתחת לרגלים. הא.ק (ארגון פולני רצחני) רצח יהודים .מיד היו לנו 2 הרוגים :יהושע פראסטס בנו וכן עוד יהודי מיאדעמאוו .

בעת כינון המדינה היהודית  בתחילת מלחמת העצמאות הרבה צעירים יהודים התגייסו לצבא הישראלי. גם בני צבי הלך לצבא נפל בירושלים  בהר ציון. י

יום הזכרון :צבי(הרשל) לסט ז"ל  כה כסליו תשט

 עד כאן תרגום מילולי של זכרונות יצחק איסר לסט זצ"ל

 

הוספת המתרגם מאיר לסט

אבי יצחק איסר נפטר   בשם טוב כד כסליו תשל"ה(1975). מקום מנוחתו רחובות 

אמי חנה מרים ,ילידת העיר ורשה,  נפטרה  אשה חשובה וצדקת בשנת כו אלול תשמב 

(1982) מקום מנוחתה רחובות.

   שרידה יחידה ממשפחתה העניפה והשורשית בעיר ורשה פולין.

יהי זכרם ברוך

 

 פרשתי לגימלאות    :כלכלן ומבקר פנים באגף הרכש .  עלי לציין מקרה שקרה לפני פרישתי    הצלחתי להרגיז כמה  תת אלופים שתאוות הממון שלהם  גברה על  דאגת הבריאות של  פיקודיהם .למרות שידעתי שאפול לפיות רעות של רכלנים  אני שלם עם מעשי זה .זוהי   תוצאה רגשית מכל הסיפור שסופר  לעיל.


הקשר בין בני במשפחה

כל עוד הורי היו בחיים אני זוכר  קשר משפחתי מלכד במיוחד בשמחות בחגים.

 אבל כיום, כמו רבים מהחברה הישראלית ,קיימת אצלם התבהמות וכהות החושים גם "משפחה"  

דוגמא: עשיתי זכרון לאחי  צבי ז.ל במקום נפלו בהר ציון .ואפילו הוצאתי דף זכרונות. ואפילו תליתי שם שלט זכרון  . רק 3 מבני המשפחה  טילפנו  עודדו  והזדהו עם פועלי.כל השאר לא מעניין אותם .

 

 

נקווה שבני המשפחה יתעלו על עצמם . ויזכרו  לפחות פעם בשנה ביום יורצייט  את בן משפחתם שנפל על קדושת הארץ.

 

מאיר יקותיאל לסט 


 

נכתב על ידי , 8/4/2013 09:56  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: זכר

Skype:  meirmk 




הבלוג משוייך לקטגוריות: זכרון והנצחה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאיר לסט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאיר לסט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ