הם כולם מדברים ומדברים, מפטפטים ומפטפטים, הם מחליפים מילים וסיפורים והם כל הזמן צועקים.
בלילה ליפני שהם הולכים לישון הם צועקים, בבוקר כשהם קמים הם צועקים, במסיבות ובאירועים, גם השקטים- גם הם צועקים.
והם צועקים והם צורחים כי הם חייבים. לדבר בשקט הם לא יכולים.
כשהם רבים הם צועקים, כשהם אוהבים הם צועקים, כשהם שונאים הם צועקים.
ואז, כשהצעקה נהיית חלשה... הם צורחים.
הם צורחים אחד על השני, הם צורחים על ההורים ועל הילדים וגם על בעלי החיים.
הם צורחים אחד על השני כשהם אומרים לילה טוב, הם צורחים כשהם אומרים בוקר טוב.
והמשותף?
הם לא מקשיבים. הם צורחים וצורחים, שומעים רק מה שבא מהפה שלהם.
הם צורחים דעות, הם צורחים שירים, הם צורחים וצורחים וצורחים עד שלא נישאר דבר.
אבל מה שהם לא מבינים, זה שמרוב הצרחות
כבר כולם חרשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
