לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

The Warrior Diaries


פורשת כנפיים, מביטה לעבר האוקיינוס ישר לכוכבים

Avatarכינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2019

בחדר של מליסה


אבירים מצרפת לא רודפים אחריי ביערות המושלגים

החבאתי קופסאות ביסקוויטים בארונות

ימים אפורים מאיימים

והמאסטר לא רושם כדורים

 

לעזעזאל איתכם כוכבים

בעודי משתחווה לפניכם

מתחננת שתשלחו אותו אליי

 

איפה אתה אביר צרפתי?

אנוכי כמו דפוקה 

מחכה לך עד קץ הימים

 

אך זה לא משנה

אולי אני כבר בדרכי לפגוש אדון אחר

באמצע היער החשוך הזה

 

אני דוהרת לי בזהירות על הסוס

בדרך לפגוש את הממזר

 

אשליות מתות ללא הרף

נשמות גוססות מדימומים

קוטפת לי פרח

וכל עלה שנקטף

גורם לי עוד יותר לתהות

אם תאהב אותי אביר יפה תואר

 

מי יציל אותי אחרי שיסתיים החורף?

חוץ מהילדים.

נכתב על ידי , 21/2/2019 06:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הסקורפיונס יודעים הכל.


נכתב על ידי , 18/2/2019 00:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Survivalist


אז אני חיה לפי תמונות בראשי. אין לי נרות להדליק במטרה להתפלל את תפילותיי למען אביר צרפתי בחדרי חדרים. אין אביר בדסמי עם לב בוער להבות שיפשיט את השמלה השחורה ויחדור לתוך הנשמה. אחד כזה שבא מחופי צרפת ובמקרהֿ גם ידע איך לקשור אותי למיטה אחרי שיבשל לי ארוחת גורמה. נמחק לי הלק השחור מהבהונות ואיני בוכה יותר במקלחות. לא מייללת לזאבים ביערות חשוכים. כמו כן לא צריכה שידהרו לכיווני הסוסים עם נסיכים לבנים, זקוקה בעיקר לאבירים שחורים. מתלבטת בין תואר לקרימינולוגיה למנהל עסקים. בינתיים בעיקר מתפרנסת בלשחק עם ילדים. 

זה כאילו שיש אטמוספירה מאוד חשוכה אשר עוטפת אותי מכל עבר. אנחנו עוברים לסאמרוויל ואפילו שזה אומר שהימים בהם חלקתי חדר עם עוד שני מיטות הסתיים סופית, אני עדיין חוששת להרגיש כלואה וריקה. מה שלא שונה ממה שאני נוטה להרגיש עכשיו. עמוק בפנים, אני יודעת שאלו רק אשליות וחששות והכל יהיה בסדר בסופו של דבר. אך אני עדיין חוששת ממשהו ולא כל כך ברור לי ממה בדיוק. אולי זה המרחק הקצר מהעיר? מה שדווקא מהטבע שלי אני אוהבת. לראות את קו הרקיע בערב החשוך מהאוטובוס. לכן מדוע החשש? אולי מתחושת הבדידות הקבועה? מהלבד הזה שהוא כמו קעקוע? אבל איך פוגשים מישהו? ומתי יהיה לי כבר חברה אמיתית לבלות איתה? מתי יהיה לי בחור מקסים יפה תואר לחלוק איתו את הלילות?

הלוואי והייתי יכולה להפסיק לתהות ולחכות ויותר לגרום לזה להיות במציאות. אך במציאות הדברים שבהם אני חושקת - לא מגיעים אליי. אף פעם.

אולי אחרי מאה שנה כאשר כבר צמחו לי שיערות לבנות וגירדתי גרידי דם מהרצפה.

מדי פעם, בא לי שהאנשים שאיתם אני מוכרחת לחיות..פשוט ימותו. יעלמו. לפעמים זה מרגיש לי כמו הפתרון היחיד. שקי כסף או מוות.

זה רע ולא אנושי ואני לא מאחלת לאף אחד להרגיש שמוות באחר יהווה להם כנחמה. לאף אחד לא מגיע שדבר אפל כמו מוות יהווה פתרון זול ומהיר לבעיות שחורות מאחוריי דלתות סגורות. לעיתים זה או את או הם. והאינסטינקט יבחר בך כשורדת. אני חייבת לנצח במלחמה הזו. תמיד הייתי חייבת. ואין לי מושג באיזה עוד אסונות אפגוש לי בדרך. אין לי כל מושג באיזו אפלה נוספת אתקל בשבילי היערות החשוכים. אבל אני אמשיך להילחם ואעבור את כל הדקירות בקרב הזה עד הסוף. 

אך מה מחכה לי בחוף המבטחים?

נכתב על ידי , 17/2/2019 04:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

15,329
הבלוג משוייך לקטגוריות: שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמלאכית הלוחמת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המלאכית הלוחמת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ