אז אני חיה לפי תמונות בראשי. אין לי נרות להדליק במטרה להתפלל את תפילותיי למען אביר צרפתי בחדרי חדרים. אין אביר בדסמי עם לב בוער להבות שיפשיט את השמלה השחורה ויחדור לתוך הנשמה. אחד כזה שבא מחופי צרפת ובמקרהֿ גם ידע איך לקשור אותי למיטה אחרי שיבשל לי ארוחת גורמה. נמחק לי הלק השחור מהבהונות ואיני בוכה יותר במקלחות. לא מייללת לזאבים ביערות חשוכים. כמו כן לא צריכה שידהרו לכיווני הסוסים עם נסיכים לבנים, זקוקה בעיקר לאבירים שחורים. מתלבטת בין תואר לקרימינולוגיה למנהל עסקים. בינתיים בעיקר מתפרנסת בלשחק עם ילדים.
זה כאילו שיש אטמוספירה מאוד חשוכה אשר עוטפת אותי מכל עבר. אנחנו עוברים לסאמרוויל ואפילו שזה אומר שהימים בהם חלקתי חדר עם עוד שני מיטות הסתיים סופית, אני עדיין חוששת להרגיש כלואה וריקה. מה שלא שונה ממה שאני נוטה להרגיש עכשיו. עמוק בפנים, אני יודעת שאלו רק אשליות וחששות והכל יהיה בסדר בסופו של דבר. אך אני עדיין חוששת ממשהו ולא כל כך ברור לי ממה בדיוק. אולי זה המרחק הקצר מהעיר? מה שדווקא מהטבע שלי אני אוהבת. לראות את קו הרקיע בערב החשוך מהאוטובוס. לכן מדוע החשש? אולי מתחושת הבדידות הקבועה? מהלבד הזה שהוא כמו קעקוע? אבל איך פוגשים מישהו? ומתי יהיה לי כבר חברה אמיתית לבלות איתה? מתי יהיה לי בחור מקסים יפה תואר לחלוק איתו את הלילות?
הלוואי והייתי יכולה להפסיק לתהות ולחכות ויותר לגרום לזה להיות במציאות. אך במציאות הדברים שבהם אני חושקת - לא מגיעים אליי. אף פעם.
אולי אחרי מאה שנה כאשר כבר צמחו לי שיערות לבנות וגירדתי גרידי דם מהרצפה.
מדי פעם, בא לי שהאנשים שאיתם אני מוכרחת לחיות..פשוט ימותו. יעלמו. לפעמים זה מרגיש לי כמו הפתרון היחיד. שקי כסף או מוות.
זה רע ולא אנושי ואני לא מאחלת לאף אחד להרגיש שמוות באחר יהווה להם כנחמה. לאף אחד לא מגיע שדבר אפל כמו מוות יהווה פתרון זול ומהיר לבעיות שחורות מאחוריי דלתות סגורות. לעיתים זה או את או הם. והאינסטינקט יבחר בך כשורדת. אני חייבת לנצח במלחמה הזו. תמיד הייתי חייבת. ואין לי מושג באיזה עוד אסונות אפגוש לי בדרך. אין לי כל מושג באיזו אפלה נוספת אתקל בשבילי היערות החשוכים. אבל אני אמשיך להילחם ואעבור את כל הדקירות בקרב הזה עד הסוף.
אך מה מחכה לי בחוף המבטחים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
