לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

The Warrior Diaries


פורשת כנפיים, שומרת על הראש פתוח לרווחה

Avatarכינוי:  המלאכית הלוחמת

בת: 19

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2017

My Artistic Mind


אני אוהבת צבעים, צבעים דומיננטים, צבעים מורגשים.

אלמנט הצבעים מתבטא בכל מובן בחיי, כל דבר אשר עיניי נתפסות עליו.

בזכרונות, בבגדים, בחפצים. כל דבר ובן אדם אני זוכרת כאילו היה תמונה במוזיאון.

אני מרגישה צבעים לעומק. צבע הופך לתחושה.

מהדברים הקטנים כמו התכשיטים שלי בפינת החדר, לחוף הים הקסום.

אני מגלה שזה לא רק העומק הנצחי של הים אשר גרם לי לאהוב אותו כל חיי.

כחול תמיד יגידיר עומק, אדום תמיד יגידיר סנטימנטליות, ורוד תמיד יגידיר אלגנטיות.

אוקיינוס, ורדים, נוסטלגיה.

כמו מין מנגנון הגנה לכמה אלמנטים אשר שנאתי בחיי, אשר התבטאו באגרסיביות וריקנות.

בין אם בחפצים או באנשים.

החמה והלבנה תמיד יגדירו רגש, השראה, הגנה.

נוף, מרחב, מרום תמיד יהיו מילות מפתח.

הכוכבים תמיד יהיו בשבילי לקשרי.

נכתב על ידי המלאכית הלוחמת , 23/10/2017 08:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



My Leo Mother


הלב שלה קר, אני שוב פעם מרגישה את הקיפאון הזה חודר לי לתוך הנשמה.

שוב היא אומרת שאני חייבת לה. שוב היא גרמה לי להרגיש כאילו עשיתי משהו לא בסדר.

חלק בי רוצה לרצוח אותה, חלק בי מדמם שאני לא יכולה לשחרר את הילדה הלכודה בתוך הכלוב המסריח עם האריה השואג.

אני מתמודדת עם זה יום יום כבר שנים. כל הזמן גורמת לי להרגיש שאם אני לא עושה מה שהיא מבקשת או רצה ממני בזה הרגע אז אני לא שם בשבילה או פשוט אומרת לי דברים מגעילים כמו "מה תעשי כשהיה לך חבר". "יש מיליון בחורות אחרות בחוץ" יעני שהוא ילך ממני.

פעם הייתי מרגישה אובדנית, עכשיו מן הסתם מרגישה בבידוד. ומרחמת על הילדה שבי שהייתה צריכה לגדול עם זה.

אני זוכרת שהייתי בת 11/10 היא מדדה את הג'ינס שלי והשוויצה לי בפנים איך עליה זה עלה ועליי לא, כי הייתי שמנה כילדה. 

"את צריכה לחשוב על זה" היא אמרה לי אז. שטן ואמן שהיא תמות לי מהחיים כבר. מגיע לה למות לי מהחיים.

אני דופקת אגרופים על השולחן מרוב כעס וזעם שאני לא מצליחה להכיל בפנים כי זה חזק מדי.

אני מקנאה מאוד בכל הילדות שגדלו עם אמהות טובות ושאני קוללתי בכזה גורל עם כזאת שטנית.

אף אחד לא יציל אותי מזה ואין לי כסף לגור לבד. לא זה שקר, אין לי כסף בכלל.

אמא שאומרת לבת שלה - "סוף סוף אין לך בטן כמו של אישה בהריון" ו- "לפחות היית רזה"

ושהוריה מרכלים עליה אן "מדסקסים" על המשקל שלה כאילו היא חפץ.

אבא שלי כמה פעמים אמר לאמא שלי - "מה נעשה איתה? נחתן אותה עם מישהו?" כי אוניברסיטה זה בטח הכל בחיים ואם עדיין לא מצאתי את עצמי או לא מוצאת את עצמי שם אז כנראה שפשוט צריך לחתן אותי עם מישהו עשיר או מישהו בכלל, העיקר שאתם לא תצטרכו לקחת אחריות.

פעם אבא אפילו סילק אותי מהבית כי לא באתי לו טוב בעין, הוא אמר שאני שמנה מדי ושאני צריכה להתאמן. הייתי בת 9 או 10.

ובכיתה ד' הם שלחו אותי לסדנת הרזייה מה שדווקא היה נחמד לפעמים אך זאת לא הפואנטה אבל העיקר שחזרתי רזה יותר, נכון?

רק בשביל להמשיך את השמנות שלי במהלך השנים.

והקיץ השנה באוקראינה אבא הציע לי ביקיני ווקס אז המאהבת שלו קבעה לי תור. אבל היי לפחות הכוס שלי לא נראה כמו שיח.

לפחות זה מה שאבא אמר...וזה בסדר. אני מבינה.

 

אני רק רוצה הורים שיאהבו אותי לא משנה מה...

נכתב על ידי המלאכית הלוחמת , 21/10/2017 22:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




שום דבר אף פעם לא טוב מספיק בשביל אף אחד

נכתב על ידי המלאכית הלוחמת , 19/10/2017 19:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אבא, אני מתגעגעת...


בקושי עברה שניה מאז שאני מחזיקה את שרוולו של המעיל האדום השחור של אבא, והדמעות כבר יורדות להן על פניי, הגעגוע הנצחי הורג.

כל פעם שאני מחבקת את המעיל של אבא, זה מרגיש כאילו אני מחבקת אותו.

כמו שפחדתי לשחרר ממנו במחשובתיי הטורדניות, מפני שחששתי שאם אשחרר זה יהיה כאילו הוא בחיים לא היה קיים.

זה נשמע כאילו הוא מת, לפעמים ככה זה באמת מרגיש לי. 

הוא בסוף העולם ממני, רחוק.

הכלב שלי שם את כף רגלו על כף רגלי וזה מנחם.

נכתב על ידי המלאכית הלוחמת , 19/10/2017 01:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



How strange when an illusion dies


לפעמים חלק מנשמתי מת כאשר אני רק נתקלת במחשבה או בעובדה שיתכן ואולי אף פעם לא יהיה לי מישהו אידיאלי ומושלם.

שהנסיך הזה שאני מפנטזת עליו לא יבוא בחיים.

מזכיר לי ציטוט של ג'ודי גרלנד המדהימה - "כמה מוזר זה כאשר אשליה מתה. זה כאילו איבדת ילד".

אולי לא מגיע לי להיות נאהבת על ידי מישהו שמתבטא גם ביופי חיצוני מאשר הפנימי בלבד.

אף פעם לא היה לי מישהו מושלם, אף גבר בחיי לא היה מושלם.

לא אבא שלי, לא אחים שלי ולא אף אחד אחר.

אבל אני הערצתי וסגדתי להם בגאווה כאילו באמת היו כאלו.

ואני עדיין גאה ותמיד אהיה. הם המלכים של חיי.

מה הפלא שאני אידיאליסטית ופרפקטיוניסטית...

זה באמת יותר מסתם מקור של שטחיות, אבל כן בא לי שיהיה לי מישהו מדהים,

כל כך מדהים שבאיזשהו מקום קטן, אני אפילו אתפלא איך קיבלתי מישהו כזה.

אני מרגישה את הזיהום מבפנים, אני רק רוצה להתנקות.

הריקנות גוברת עליי לפעמים, ויש בי את התקווה שהחורף הקרב ישטוף את הכל.

שיהיה לי אוויר נקי לריאות, שסוף סוף אוכל לנשום כמו שצריך. כמו שהריאות שלי באמת נזקקות לנשום.

מתה על חורף, לפחות זה. ילידת דצמבר, ושביל הילדים ביערות יתמלא בניכוח גשום ואני ארגיש את הטבע קורא לי עם פעמוני הרוח אשר מלווים אותי כל פעם שאני יוצאת מהדירה.

בלי קשר לאידיאליסטיות שלי, אני מרגישה ממש כמו טראביס מנהג מונית עם הבדידות האובססיבית שלי.

מבין האנשים שלהם זו מין פילוסופיית חיים, לא פלא שאני מוצאת את עצמי מפנטזת על "המישהו" הזה שיבוא ויציל אותי מהבוץ הטובעני הזה.

והעובדה שיש לי ליבידו מטורלל גם לא ממש תומך למצב.

נכתב על ידי המלאכית הלוחמת , 17/10/2017 22:21  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

11,312
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמלאכית הלוחמת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המלאכית הלוחמת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ