לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

The Warrior Diaries


פורשת כנפיים, מביטה לעבר האוקיינוס ישר לכוכבים

Avatarכינוי: 

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2018

זוכרת הכל בצבעים


אני כל הזמן מרגישה שאני צוללת מתחת למים

זוכרת הכל בתמונות של צבע מים כחול צלול

אני מהופנטת מבקבוק וודקה בטעם תות בננה

על הבר של הדירה

ואני אפילו לא צמאה.

 

זוכרת הכל בצבעים ותמונות.

צבעי מים.

כחול - ורוד - צהוב

מזכיר לי את גלגל הצבעים

וכמה חסר לי לא לכתוב מסודר.

עד כמה שנחמד לי לשבת פה בחלוק הורוד עם השיער הבלונד/דבש הכל כך שומני שלי, 

אני חייבת להזיז את עצמי לעניינים ומהר.

ולהפסיק לברוח לחקר מדע אובדני או למוזיקה או לסדרות שלי.

יש יותר מדי לתקן.

יותר מידי לתקן אינדיד.

אני צריכה את הידיים שלי ביחד עם המזל.

נכתב על ידי , 15/7/2018 22:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קיטור שקט


אני משפילה מבט.

"אני לא סובלת אותך, אמא"

אני מוצאת את עצמי אומרת בבית כנסת.

חושבת, כמעט לוחשת.

מילאת אותי בכל כך הרבה.

מילאת אותי בכל כך הרבה רעל וזיהום.

ניפצת עליי זכוכיות והם יצרו חתכים.
וכל התקף זעם, אני דופקת אגרופים בקיר.
הפצעים נפתחים ואני מדממת.
לעיתים הכאב גורם לי לחשוב שמוות הוא הפיתרון הסופי.
אולטימטום המוות תמיד מזכיר לי שהוא שם.
אני מחזיקה את ספר התורה האדום בשתי ידיי.
לבשתי את השמלה מזארה שיושבת לי בארון,
מחכה למקום תרבותי מספיק.
...
עלאק עורכת את הכתיבה עד פה.
אני שונאת אמצע.
אם זה לא סיפור ולא שיר אז פאקינג מה זה?
פורקן?
שחרור קיטור? פאק אני כבר ריקה מדי בשביל זה.
אני לא מרגישה כלום.
אולי רק עצבים.
פאק - טיז - שיט.
...
אני מקשיבה לקרפנטרס.
את יודעת מה זה אומר?
שהבלוג הזה היה רק פאקינג יומן אכילה מזוין בקיץ שהקשבת לאלבומים שלהם בפעם הראשונה.
קיץ 2013, מתי שלקחתי הפסקה מפה מקבוצת הפרו אנה ומאחיותי שחלקו איתי את המגפות של "אנה ומיה".
...
צועדת בייאוש ושאיפה ברחובות קמרידג', מקום יותר מחליא מהגיטו ניאון.
מזל שיש את המרום התכול להחזיק בו, ובפרחים הורודים בסלים השחורים אשר מחוברים לפנסי הרחוב.
קרני אור ושמיים תכולים, ואנוכי צועדת וצעודת בהשראה עד שמגיעה למה שנראה גינה.
הרחובות עתיקים ומכוערים אך בכל פינה ממקומים כנסיות במטרה לטהר את הכיעור של ההומלסים והחולרות המסריחות שסובבות כל חור ברחובות הללו שלא כל כך שונים מהסיטי שבאתי ממנה. בדרך לרכבת התחתית זה רק מדרדר.
ברכבת התחתית ישנם זקנים שמנים בעלי שיער לבן כמו לדוק מבחזרה לעתיד.
אולי הם חסרי בית אבל זה רק מפני שהם דפוקים מדי בשביל להבין איך להשיג אחד.
אבל אז הם השיגו מזומן עשרים שקל לתחתית.
ואני מרגישה כמו טראביס בנהג מונית אבל באמת שאם שיש תקווה לעולם הזה ולאנושות הזו
אז שימותו כל הסרסורים, הזונות רחוב וההומלסים שקיבלו סירוב בכל אודישן מזוין לכן הם מראים את ההצגה שלהם לכל העיר.
ואני כל כך ניטרלית שזה מדהים שזה לקח עד לפרק הזה במטרה לבטא את השנאה שלי לאנושות.
וזה כל כך מדהים שבפנים אני צוחקת מרוב הקלה.
צוחקת או ואוו. זה מדהים שכמעט כל אחד צריך לנסות את זה.
אבל אז בדרך הבייתה, אני עוצרת ליד גן החובה ומפתחת דיאלוג עם ילד בלונדיני בשם לוקאס.
הוא אפילו איית לי את שמו. ודקה אחר כך יושבים מולי כל הילדים ומדברים איתי.
רובם בנים, ילדה אחת. הבנים תמיד אהבו אותי יותר.
רק תשאלו את ג'וני. הוא יודע. יותר אמא מהאמא שלו.
כל כך אמא שהוא יחזיק לי את היד עד שהוא נרדם.
ושלאמו בחדר השינה מילימטר ליד, אין מספיק זמן בשבילו כתוצואה מלחץ בעבודה.
עד כדי כך אמא.
ואם מדברים כבר על אמא...
באיזה קטע, אמא?
באיזה פאקינג קטע את אומרת את הדברים שאת אומרת?
פלטת את כל הרעל הרגיל שלך.
רוע ושנאה יצאו ממך. מפיך.
מהלב הזועם שלך.
שונאת ונוטרת טינה לאנשים.
לכל מי שאמר לך לא.
ולמדת את ילדייך שכל מי שתקע לנו סכין בגב ועשה רע - אז גם יעשה שוב.
ושאנשים לא משתנים. 
ושכולם דפוקים.
ושיש תאריך לחתונה.
אפילו אמרת שתעשי את סיימון.
כי הוא בדיוק הטעם שלך אז היית עושה אותו.
אז היית מזיינת לו את הצורה אם הייתה לך את האופציה.
ואני רק מחכה ליום בו תזדייני מהחיים שלי לנצח.
מחכה לרגע בו תעופי לי מהעין ולא תחזרי.
הדברים שאת אמרת בצחוק, יש להם משמעות אחרת מאחוריהם.
כמו העובדה שכל אחד שיפגע בבת שלך, יהיה לך על הזין. ותמיד היה לך.
העניין הוא שאני רגילה לזה כל כך שאני ניטרלית.
אך ברקע העובדה שאף פעם לא היית שם בשבילי, שביישת אותי והתעללת בי כל השנים, תמיד תהיה שם.
משתמשת בטקטיקות מניפולטיביות במטרה לגרום לי להיכנע לרצונות החולניים שלך.
כל דבר שאת יכולה את רק משתמשת בו נגדי.
אוכל, כסף, הדירה הזו.
פאקינג הכל.
"אם בחור יביא אותך לראות את החברים שלו, הם לא יחשיבו אותך יפה"
ואוו.
עוד היא משתמשת בחתונה בתור תירוץ להעיף אותי מהדירה.
שאני אעוף לה מהדרך.
"את רוצה למות בתולה זקנה?"
ואוו.
טפו עלייך.
טפו עלייך.
כלבה.
טפו עלייך.
.DEVOURING MOTHER
אני צריכה לבכות בבית מרקחת חצי נטוש באחר צהריים של יום שישי
ולהתפלל שדייזי מחבבת אותי מספיק בשביל להעניק לי טיפות מזמנה.
בגלל שאני ענייה בלי חשבון בנק, בלי עבודה ובלי משפחה או חברים.
אני כל כך נואשת לחיבור כלשהוא עם בן אדם. כל כך שאני מתאפקת לא להזיל עוד דמעות כדי שלא תימרח לי המסקרה.
מסתתרת מתחת למשקפי קרולינה למקה.
שאף אחד לא יראה.
אני חייבת בן אדם להתחבר אליו משום שהאנושות בי הולכת ודוהה עם הזמן.
עוד מעט פג לה התוקף. וזה לא טוב מפני שאז רק החשכה תישאר ותאכל אותי.
ולמרות שאני אוהבת את החשכה, אני לא רוצה אותה בתור הדבר היחיד.
מפני שהיא רק גורמת לי לרצות להשמיד.
להשמיד את האנושות הזו.
כמו שהם השמידו אותי.
וכשאני נכנסת למיינד סטייט הזה, זה מפחיד אותי מעט.
ואולי אם תהיה לי חברות אמת, זה יקל על הצורך הזה להשמיד ולהרוג את האויבים.
ואולי אז יהיה לי עוד מקום אהוב חוץ מבתי קברות.
אבל אני צריכה תשומת לב קבועה והוכחה שרוצים להיות איתי.
אחרת אני רק אמשך למקומות בהם האנושות נכחדת.
אשתמש באומנות במטרה להעניש ולהשמיד.
את כל מי שאמר לא.
כל מי שסירב.
כל מי שאנס.
כל מי שלקח בלי לשאול.
את כל האנושות.
עד הסוף המר.
חוץ מילדים, אותם אני אוהבת.
הם רק מזכירים לי כל הזמן את מה שנלקח ממני.
הילדות.
הטוהר.
השמחה.
עד מתי?
נכתב על ידי , 14/7/2018 06:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חברות


כל פעם שאני רואה ניצוץ של חברות אמת באופק, תוקף אותי חשש שזה עוד דבר בחיי שילך לעולמו.

אני מאבדת כל מה שאני אוהבת.

כל מי שאני...אוהבת.

סבתא

יאחתי

דני

ג'וני

 

הם כבר לא באופק.

בחצי השני של העולם.


בבקשה דייזי תשארי.

ונוכל להיות החברות הכי טובות.

במיוחד שיש לי חיבור עם בן אדם.

ולא סתם מבדידות.

המתכון לחברות אמת.

הבדידות מחזקת את החברות.

החיבור שומר אותה לתווך הארוך.

אצלי.

נכתב על ידי , 12/7/2018 06:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הכוכבים הצילו אותי


האם אני יכולה לעשות את זה?

האם אני יכולה לא לכתוב את כל התמונות שרצות בראשי?

אבל אז הכתיבה פה היא הדבר האחרון שנותר לי.

יש תקופות שהכתיבה באה רק מתוך השראה.

תקופות אחרות מתוך כאב.

 

חוץ מהתסריט.

במקום הזה אני לא חייבת את האלמנה שלי בשביל זה.

אני לא חייבת דמויות.

לא זקוקה לפרסום.

רק את עצמי.

והלב שלי.

 

~

 

"אני לא מתה בכביש סואן".

מחליטה לחצות באורות אדומים.

ואז הם החליפו לשורה ירוקה.

פאק.

אני לא מספיקה.

לכן אני עומדת בנקודה בין המכוניות שנוסעות במהירות האור.

לבין אלו שתקועות בגללי, צופות בי עומדת לעבור.

ומחליטות לנסוע בכל מקרה.

כל צעד קירב אותי לאבדון.

וזה הרגיש כל כך משחרר.

האדרנלין עצום.

תחושה קסומה.

הרגשתי חיה.

ולחשוב שלפני זה השלמתי עם קולות הזדון שהפחידו אותי.

נרגעתי מעט לפני שחציתי לכביש המוות.

אבל לא רגועה כמו בהתקרבות לסוף.

אני לא רוצה למות.

זו הסכנה שמאכילה את נשמתי פה.

באותו הרגע בכביש המוות הסואן, לא הרגשתי כלום מלבד ריגוש האדרנלין.

אין קולות, אין אשמה, אין בולשיט.

זה פשוט חופשיות מוחלטת.

שהתחשק לי פשוט לחייך.

אז חייכתי.

ולאחר מכן הגעתי למקום שהזכיר לי את החניונים הגדולים 

ברחובות הלילה בהם הייתי בוכה בטקסס.

תחושת רוגע מכושפת הכתה בי.

לכן נשכבתי על הדשא מול האגם והגשר עם השפיץ הלבן.

נשכבתי על הדשא והתפנטתי ממרום הכוכבים.

הלילה שומר עליי.

קורא לי.

רוב הזמן זה ההליכות שאני כל כך זקוקה להם.

בריחות מהבית כמו אוויר לנשימה.

אבל הלילה הייתי צריכה משהו גדול יותר.

הייתי צריכה לשכב.

ולו לרגע.

שקט לעצמי.

מהסוג הזה.

אני עייפה.

אז נשכבתי לכמה רגעים.

רק אני והכוכבים.

 

בלי חזרה לעבר או מעבר לעתיד בכדי להתכונן להווה.

בלי שעונים מתקתקים.

רק מערכת הכוכבים.

זרם האגם.

 

ולחשוב ששנאתי את הבדידות שלי.

או שאולי אני נוטה לשנוא מדי פעם?

אני אוהבת את הבידוד שלי.

אמנם לעיתים נואשת למגע אנושי.

אבל הבדידות תמיד תהיה חלק ממני.

תמיד יהיה בי חלק שיאהב ויצטרך להיות לבד.

זו הדרך שאני מטעינה את עצמי מחדש.

כמו שינה.

 

אני האישה הבודדה של אלוהים.

נכתב על ידי , 9/7/2018 05:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

13,577
הבלוג משוייך לקטגוריות: שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמלאכית הלוחמת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המלאכית הלוחמת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ