SHIRATONIN

If I say who I know it just goes to show
You need me less than I need you
Take it from me
We don't give sympathy
You can trust me trust nobody
But I said you and me
We don't have honesty
The things we don't want to speak
I'll try to get out but I never will
Traffic is perfectly still

Were only taking turns
Holding this world
It's how it's always been
When you're older you will understand

And again maybe you won't

אני לא יודעת מה לעשות

תאכלי

אני אשנא את עצמי 

אז אל תאכלי.

אני לא במצב להטיף לבנות אחרות על אהבה עצמית. 

הייתי רוצה שלשם שינוי היא תעמוד מאחורי המילים שלה. 

שלא תגרש אותי לאבא שלי אלא אם כן היא באמת רוצה את זה. 

כי היא לא. אני יודעת שלא. 

כל הימים האלה, שהבית הזה שתפקד אך ורק כארון בגדים ומקלחת, היא הייתה יושבת בסלון חשוך עם הכוס קפה שלה והסיגרייה השמינית להערב ושואלת בלי לרצות תשובה "מה, גם אותך אבא שלך הרעיל?" 

פשוט ככה. בלי להבין שהאדם היחיד שגרם לי לקחת את הדברים שלי וללכת הייתה היא בעצמה. 

השימוש במילה רעל לא יכול להגדיר אף אחד אחר חוץ ממנה כשהיא מתעצבנת. או כשהיא במצב רוח לא טוב. או שסתם משעמם לה. 

היא מרעילה אותי. היא לא מסכסת, או מטומטמת, היא רק גורמת לי לחשוב שכל יום שאני חיה הוא בזבוז. 

היא מרעילה אותי כבר כל כך מעט זמן במינון כל כך גבוהה עד שאני ממש מתקשה להזכר בימים טובים.

אני לא זוכרת מתי היא הפסיקה להגיד לי שאני יפה. 

אני לא זוכרת את היום שהפסקתי לחבק ולנשק אותה, אני לא זוכרת את הימים שלהעדר מבית ספר לא היה קריאה למלחמה. 

אני לא זוכרת מתי היא הפסיקה להתגאות באחותי והתחילה להשוות אותי אליה כאילו הייתה איזה פגם ייצור. 

אני לא זוכרת.

אני חיה איתך ומדברת איתך, ובאיזשהו מקום עדיין מאוד קשורה אלייך, אבל אני לא זוכרת ממך שום דבר שלא מעלה בי כעס ודמעות. 

לפעמים אני מרגישה שהוא לא שווה אפילו אות אחת מכל המילים שאני רוצה לכתוב עליו.

אז הפסקתי.