לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The chronicles of ArkMar


Only after a city is no more fit for humans, can it be a home for Faeries, TRolls and adventures in general. And to search for these, dear Passer, we have come here. Nycticorax Nycticorax Spitz, Rebuilder of Arkmar

Avatarכינוי: 

בן: 34

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2018

הדרך


מעולם לא ידעתי לעשות מדיטציה. אני יודע להיכנס לפוזת לוטוס ולעצום עיניים, אבל הקטע הזה של לרוקן את הראש ולהתרכז באיזה דבר אחד - כל זה נראה לי כקסם. אנשים אחרים עושים מדיטציה, או מעמידים פנים שהם עושים, אבל כשאני מתיישב ועושה "הומממ" שום דבר מופלא לא קורה. 

גם בספורט מעולם לא הצלחתי להתמיד. ריצה, הרמת משקולות, כפיפות בטן - אף אחד לא הפך אצלי להרגל.

אבל יש פעילות אחת, מדיטטיבית וספורטיבית, שהיא יקרה מאוד לליבי: הליכת הבוקר.

יש בה מסלול קבוע, עם תחנות או שלבים ברורים, ואני תמיד עושה אותה לבד. רק שם אני יכול להתכנס לתוך עצמי ולהרגיש חופשי ונינוח לחלוטין.


הליכות הבוקר הראשונות שלי היו בכיתה ב', מהבית אל בית-הספר, לאורך רחוב ויניק בראשון-לציון. ראת הייתה דרך של כ-200 מטר, אך כבר אז היה לה ערך רב. בחיי היו לי הרבה דרכים שונות להליכות בוקר, אל בית-הספר, האוניברסיטה והעבודה. חלקן כללו קטעי נסיעה בתחבורה, אך התחבורה הייתה כורח, בעוד ההליכה זכות. 

היו לי את ההליכות לתיכון, קילומטר וחצי, עם דרך ארוכה בין השדות. הייתי שר במהלכן, שירים ומנגינות פרי מוחי.

היו את ההליכות הארוכות-להחריד, בין בית-הג'ונגל למוזיאון באוסטרליה. זה היה רק חודש בו גרתי בבית-הג'ונגל, אבל ההרגל היה חזק. וההרגל היה חשוב. יכולתי לחשוב אז בלי הפרעות.

אולי האהובות ביותר היו הדרכים הארוכות ביותר, כשעבדתי בקדרון, ב-2015. אחרי ההליכה לרכבת והנסיעה הארוכה ברכבת, הייתי מתעורר ברחובות, אולי העיר האהובה עליי ביותר, נוסע במונית שירות לגדרה ומשם הולך ארבעים דקות לקדרון. היופי של המושב הזה שמור בלבי לתמיד. כל בית וכל עץ קידמו את פניי שם, בעודי חופשי מדאגה. 

הרי כשאני הולך, אני כבר עושה עבודה - כך שאני חופשי מאשמה כאשר מחשבותיי נודדות - אל זמנים ומקומות רחוקים, אל תוכניות וזכרונות ומודלים של העולם, אותם אולי (ואולי לא) אשתף עם העולם אחר-כך.

כשעבדתי במפעל האריזה, לא היו לי הליכות בוקר, אבל החלפתי אותן בהליכות ערב. הייתי יורד בכניסה לבאר-יעקב והולך שני קילומטר דרך השדות, הביתה. הייתי מקשיב למוזיקה - כל שיר נפלא ובעל משמעות - והייתי שר בעצמי, על ארדאה ועל בישול חתולים ועוד שטויות. הייתי בעולמות זהובים ומופלאים של אור אחר-צהריים קיצי.


יותר ויותר דרכים עולות לפניי. כשעבדתי בפתח-תקווה, הייתי מטפס מדי-יום על גשר, עובר בשדות, חוצה את נחל שילה ועובר ליד מפעל לקליית גרעינים. אלה הן דרכי הבוקר הללו שהופכות אותי לעצמי.


היום סדר הבוקר שלי מורכב מכמה שלבים: אני יוצא ומתיישב על אוטובוס למסובים. אם יש לי כמה דקות, אני מצלם טבע ל"ארצות החמרה", אך מהר מאוד אני מתיישב על אוטובוס לירושלים (שם אני כותם את פוסט הבוקר של "ארצות החמרה"). בירושלים אני קונה ארוחת בוקר (לחמנייה עם משהו, או לעתים קרובות מדי, קופסת עלי גפן. הם הפכו לנחמה שלי אחרי שהפסקתי לאכול טונה) ואז אני מדליק פודקאסט* והולך את ה-25 אל האוניברסיטה. ההליכה הזאת היא אחד החלקים הטובים ביותר ביום. אני אוכל ומקשיב לפודקאסט בעודי עובר את תחנת החשמלית, המעבר התת-קרקעי עם הקבצנים, החניה הריקה והגדולה של בנייני האומה (שהיא כמו הממלכה שלי), הדרכים הצרות לאורך הבניינים הגנריים, הגבעות ההרוסות, ולבסוף אזור הגישה לבניין הג'וינט והאוניברסיטה. זה טקס, קפדני כמעט כטקס תה יפני, ומספק לא פחות. 

כשאני מגיע לאוניברסיטה, אני מוכן להתחיל את היום. 


לפעמים יש גם דרך חזרה. אז אין פוסקאסט, אלא הרהורים ליליים. אבל לעתים אני מוותר ונוסע באוטובוס נוסף. 

אבל דרך הבוקר? זה לתמיד.


בלומפ!




בתמונה: הדרך שלי לעבודתי בפתח-תקווה, 2012



*- פודקאסטים להם אני מאזין כיום: Our Fake History, 99% Invisible, Oh No Ross and Carrie, Palaeocast

נכתב על ידי , 21/3/2018 22:47  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



71,994
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJozh אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jozh ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ