לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The chronicles of ArkMar


Only after a city is no more fit for humans, can it be a home for Faeries, TRolls and adventures in general. And to search for these, dear Passer, we have come here. Nycticorax Nycticorax Spitz, Rebuilder of Arkmar

Avatarכינוי: 

בן: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2018

פסגה קטנה


כאשר בלוג זה הוקם, בשלהי 2004, סטלה כבר הגיעה לתפקידה בתור הפיה השומרת של הפנתיאון ארקמרי. 

הבלוג המוקדם שלי מלא בהתייחסויות אליה. ציירתי אותה, שילבתי אותה בסיפוריי והרבתי לדבר איתה. היא הייתה בין חבריי בתיכון ולקחה חלק חשוב בקיץ הקסום בין הלימודים לצבא. הקיץ בו למדתי לאהוב את הקיץ. כבר אז היא הייתה בן-אדם מדהים וציירת מוכשרת, תמיד קצת בצד ומעל כולנו. בשבילי, הייתה קסומה.

אבל אתם יודעים, אנשים משתנים, אנשים מתרחקים וכל השטויות ההן. עם הזמן דיברנו פחות ופחות. לבסוף לא דיברנו בכלל.

הפסקנו לתקשר לפני שבע שנים בערך. לא ידעתי אם זה מכוון מצדה. אולי עשיתי משהו, או שהיא החליטה פשוט להשיל את כל האנשים מחייה הקודמים? או שזה סתם קרה. פחדתי לשאול, וככל שהשנים חלפו התביישתי בעצמי יותר ויותר, על כך שהזנחתי את סטלה.


מדיווחי הפייסבוק המעטים שלה למדתי שהיא הלכה ללמוד בפירנצה ושהיא עובדת קשה מאוד. הציורים המעטים שהעלתה לרשת נראו מקצועיים יותר ויותר. גם כשחזרה לארץ, לא יצרתי קשר. זה הרגיש מאוחר מדי. רק התגעגעתי והצטערתי.

ואז, בשבוע שעבר, היא העלתה תמונות מיריד האומנות 'צבע טרי', בתל-אביב, בו היא לא רק הציגה ומכרה תמונות, אלא גם פגשה הרבה אנשים אוהבים. ולא רק זה, אלא היא אמרה שהיריד נמשך - ושהיא תמשיך להיות שם, לסירוגין.

החלטתי לנסות את מזלי.

ביום שני (ביום היריד האחרון) יצאתי מוקדם יחסית מהאוניברסיטה ונסעתי, דרך הפקקים, לתל-אביב. התרגשתי ופחדתי ושקלתי להסתובב וללכת. הגעתי ליריד. גדול, צבעוני, מלא אומנות ואנשים לבושים היטב. הרגשתי כסוטה עלוב. שוטטתי במתחם האומנים, מחפש עבודות בסגנון הטנבריסטי, עד שנתקלתי ב"דע-את עצמך" (בתמונה למטה), שהכרתי מהעמוד של סטלה. הנה היו העבודות שלה - רציניות וקודרות כתמיד, ריאליסטיות וקלאסיות - וכמה חפצים שלה, אבל לא סטלה עצמה. 

זה נתן לי זמן להירגע. שוטטתי. העבודות במתחם היו שונות ואת חלקן אהבתי מאוד. מדי-פעם חזרתי, עד שאחרי כעשרים דקות, ראיתי את סטלה. היא הייתה בדיוק כמו תמיד, אולי מלבד זה שלראשונה הייתה עם צבע השיער הטבעי שלה, כאומרת "נגמרו המשחקים, אני גדולה עכשיו". היא שמחה לראותי (כנראה), ואחרי שהייתה עסוקה עם אנשים אחרים, יצא לי גם לדבר איתה.

נשארתי הרבה זמן, מה שאולי לא היה הוגן. זה היה היום החמישי של היריד וסטלה הייתה מאוד עייפה. אבל לעזאזל - לא דיברנו שבע שנים.

היא סיפרה על הקשיים בפירנצה, על העבודה האינסופית, על הסירובים הנשנים של הגלריות למכור את עבודותיה. על הביקורות הרעות. היא גם סיפרה על ההצלחה המדהימה ביריד, על מפגש עם אומנים מוערצים ועל הסיורים המגיעים לראות את הציורים שלה. עד שהגעתי, התברר לי, היא מכרה את רוב היצירות שהביאה ליריד. 

סטלה עבדה קשה - קשה יותר משאני יכול לדמיין - וזאת הייתה אחת מהפעמים הראשונות בהן הכירו בה כחלק מעולם האומנות הגבוהה. ולפתע, העולם הזה אהב אותה.

זה היה כמו חלום.


היא עמדה שם, מחייכת וחצי-מאמינה, בעוד אנשים בוחנים את ציורי השמן שלה (שהיו יכולים להיות רמברנט או קרבאג'יו, לולא החתימה), מתפעלים, ולפעמים גם קונים. 

היא הייתה "אומן אמיתי" כמו בסרטים. כמו במוזיאונים. כמו שהיא נועדה להיות. כמו שאמרו, שם בכיתה ט', שהיא בטח תהיה יום אחד. אז בבקשה, עברו 15 שנה והנה היא! מכל האסטרונאוטים, המיליונרים ושאר החלומות בקטגוריית "כשאהיה גדול", היא זאת שהגיעה. בשן ועין, אבל הגיעה.

זו פסגה קטנה של החיים שלה, ואחריה יהיו הרבה מדרונות, אבל זאת פסגה אותה סטלה כבשה. אני מאמין בכך שיהיו עוד פסגות.


זה היה מרגש. אולי הדבר הראשון שבאמת ריגש אותי כל השנה. 

בימים שאחרי התערוכה התאמצתי למצוא מילים למה שהרגשתי באותו ערב. הייתי נורא גאה בה, כמובן. מאושר, כאילו היה לי חלק בהצלחתה (לא שהיה). לרוב, אמנם, כשאני פוגש אומן טוב ממני אני מקנא בו, אולי אף עד שנאה. אבל לא קינאתי בסטלה. כל מה שהיה בידה באותו רגע, היא הרוויחה ביושר ודרך חיים קשים. אם כבר משהו, אז מגיעים לה הרבה יותר שבחים והכרה (ואני מקווה שאכן תקבל). לבסוף הבנתי: סטלה נותנת לי השראה. היא נותנת השראה לעבוד קשה, לנסות, לשאוף, לא לוותר, וכמובן, להמשיך ליצור אומנות.

המילה שחיפשתי הייתה השראה. 

אבל למעשה, זה לא מה שהיא תמיד עשתה?



זהו להיום.

תחי ארקמר,

ובפרט,

סטלה, פיית הביצה.

בלומפ!

נכתב על ידי , 4/5/2018 01:08  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





70,296
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJozh אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jozh ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ