אולי הרצון לא לקום בבוקר משפיע על החלומות שלי שבלילה.

לא לחלום על כלום זה הרגשה מאוד ריקה, מעציבה. לא רציתי לצאת מהמיטה היום, לא רציתי לעשות שום דבר היום. אני כבר שבועות מסננת אנשים, לא מגיבה. לא מדברת. שיחות יבשות למדי "היי, מה נשמע, יש חדש, אני עייפה". אני באמת עייפה, לא ישנה מספיק, וגם אם אני כן ישנה מספיק אני מרגישה עייפה

עייפה נפשית.

נמאס לי לקום בבוקר, נמאס לי ללכת לעבודה שלפעמים נראת לי כל כך מצילה חיים ומיוחדת, נמאס לי מאנשים. נמאס לי מעצמי

יש לי עדיין צלקות על שתי הידיים, חלק מהעבודה עצמה, חלק מעצמי. אמרתי כבר שאני עייפה? שאני מעשנת הרבה, ושאני רק רוצה לשתות ולשתות.

האקס מנסה ליצור קשר, כי אז שדיברנו על אולי להיות בסטוץ אחר כך סיננתי אותו לגמרי, הוא ניסה נואשות ליצור איתי קשר, להצטער על הכול, רק כדי שאדע שאני לא פגועה והוא לא פגע בי. זה גרם לי להרגיש חמימות כלשהי והבטחתי שמתישהו נדבר ונסגור את המעגל המזורגג הזה, והוא מתעקש להפגש, אבל לא לוחץ. ברור לי שלשנינו זה יהיה חשוב לסגור את זה, ובכלל, הוא רוצה להמשיך הלאה בדיוק כמוני.

הבעיה היא כרגע בי, אני לא רוצה לצאת מהבית כל עוד אני לא צריכה, לא רוצה להרים את הטלפון ולהתקשר לאנשים, ובטח שלא לדבר איתם. עם כל אחד והסיבה שלו על "למה לא לחזור אלייך" חלק פגעו בי, חלק עצבנו אותי, וחלק פשוט אני לא מצליחה להרים את עצמי ולעשות משהו עם זה.

מסתכלת על השיחה שלא נענתה או על אסמס שבדיוק קיבלתי , קוראת את התוכן או את המספר מעיפה את הפלאפון לעזאזל.

"זה לא שבאמת אכפת להם".

זה לא שלמישהו באמת אכפת. לפעמים בא לי להגיד לאמא שתקרא לאמבולנס כי נמאס לי להיות בבית הזה ובעבודה הזאתי ובחיים האלה ופשוט בא לי לעוף מפה הרחק הרחק ולא להתקיים יותר

אני נגעלת מעצמי, ולפעמים אני חושבת שוואלה אם לא הייתי קיימת זה היה יותר טוב לכולנו. אני כל כך שונאת את המראה ואת הריח ואת הבגדים ואת הגוף שלי. אני שונאת את כל כולי ואת כמה שאני דפוקה ומעצבנת ומציקה ושלא חושבת על על אף אחד ודופקת לכולם את החיים ופוגעת בהם

נמאס לי שאנשים קרובים אלי נפגעים ועוד יותר נמאס לי מעצמי

אני לא רוצה לדבר עם אף אחד

תפסיקו להתקשר

תפסיקו להראות שאכפת לכם

אני לא רוצה

קשר

עם אף אחד

יותר

כולם אומרים עד כמה שאכפת להם וברגע האמת הם לא שם.

כולם יודעים מה המצב שלך אבל לא מוכנים להודות עד כמה הוא חמור.

כולם רואים את הצלקות ולא אומרים דבר

באמת אכפת לכם? או שאתם מקווים שהצלקות יעלמו עם הזמן

בדיוק כמוכם?.