לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חוכמת החיים של המפורסמים

כינוי: 

בן: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2013

יצאתי לחפש אהבה,תכף אשוב


היה זה יום שמשי ונעים,הציפורים צייצו והרוח נשבה בין עלי העצים,לפעמים שורקת ולפעמים עוברת,

החלטתי לצאת לחפש אהבה.

לקחתי איתי את כוכבי,כוכבי חבר באיזה כנופייה ומהסיפורים שהוא מספר לי המומחיות שלו היא למצוא אנשים.

"שמע,אנחנו צריכים למצוא את קופידון,לשכנע אותו שעדיף לו לירות בשבילך חץ לאיזה כוסית בלונדינית וזהו",קריצה,"אתה מסודר",לכוכבי תמיד יש תוכנית.

כוכבי לקח את מזוודת העבודה שלו למטבח ודחף כמה דברים,כשחזר סימן עם שתי אצבעות לכיוון הדלת,זזנו.

הלכנו ברחובות תל אביב ועל כל כוסית שעברנו,גם לא בלונדיניות,התלוננתי שאם היינו מוצאים את קופידון אז הוא כבר היה יכול לסדר לי את זאתי.

"עזוב אותך,סתם פרחה"

עברנו ליד איזו גינה עם אגם גדול באמצע,היה שם זוג שישב על ספסל והאכיל ברווזים.

"אחי,לא מגניב בכלל לחשוב ככה על חברה שלו",צודק,כוכבי תמיד צודק.

"שמע אחי אני מתחיל להתייאש,איפה כל הסיפורים שלך על החלאות שמצאת תוך שתי דקות"

"תן לגיסנו שנייה,קופידון לא רוצה שכל אחד ימצא אותו",שוב צודק.

בסוף ישבנו על ספסל בפארק וכוכבי הלך לקנות פלאפל,הוא השאיר לידי את המזוודה שלו,אף פעם לא ראיתי מה הוא בתוכה ולא יכולתי לעמוד בפיתוי,פתחתי אותה ובפנים שכב רובה עם קנה ארוך,וחצים עם קצה בצורת לב.

בן זונה.

כשהוא חזר הוא קלט את המבט הזועם שלי והמזוודה הפתוחה,"וואלה".

"וואלה,בוגד מסריח,רצית עכשיו לגרור אותי כל היום עכשיו בתל אביב סתם !?" כמעט צעקתי עליו.

"שמע אחי,באמת כל הפרחות שראינו היו פארש,מגיע לך הרבה יותר",כוכבי תמיד יודע מה לומר.

נרגעתי לאט לאט והוא ישב שחשב שהמצב בטוח.

"אז אחי,אתה קופידון כאילו ?" הבנתי פתאום מה ראיתי עכשיו כשנרגעתי מעט..

"גבר,אין כזה דבר קופידון" הוא אומר אחרי אנחה כבדה.

"אז מה זה החצים האלה ?"

"שמע,העסק שלנו הבין את הקטע,הוא יוצר ביקוש ומספק היצע,בשושו אנחנו גורמים לאנשים להתאהב ובפתוח אנחנו מנהלים את כל החנויות לשטויות האלה שגברים קונים לחברות שלהם ביום האהבה"

"אז אתה יכול לגרום לכל זוג להתאהב ?" שאלתי קצת מופתע מהתחכום של העסק.

"לא בדיוק,תראה," הוא עצר לרגע והוציא חץ אחד מהמזוודה,"העסק עובד כבר הרבה מאוד זמן,עוד מלפני נפילת רומא,מתישהו אחד המנהיגים היותר גאונים,עלה על הרעיון של קופידון והחצים האלה."

כוכבי פירק את הראש של החץ וקילל קצת כשאיזה פקק לא יצא,בסוף הראה לי נורה קטנטנה מהבהבת.

"אחרי שקופידון הופץ מספיק רחוק ועמוק,יצאו אנשים שירו חצים כאלה ליד אנשים,והמטרות היו בטוחים שעכשיו הם ימצאו את אהבת חייהם,התחילו עם איזה צ'וצ'ה עם חזה יפה,וואלה,התאהבו," הוא הצביע שוב על הנורה,

"אז היו שולחים איזה טמבל שירוץ לקחת מהר את החץ שהמטרה לא מסתכלת,היום הטכנולוגיה יצרה את זה,החץ הזה נעלם תוך חצי שנייה מהרגע שהמטרה רואה אותו,מה שגורם לו לפקפק שזה באמת קרה,אבל הספק הזה דווקא גורם לרעיון שהוא הולך למצוא אהבת אמת להקבר הרבה יותר עמוק בתת מודע שלו."

היה לו איזה חיוך קטן,שסופסוף יכל לספר למישהו את האמת על מה הוא עושה.

ישבתי לידו עם פה טיפה פתוח,מנסה לעקל את הכול.

"אז בעצם,מסחרתם את האהבה ?",כוכבי הנהן והרים את ידיו בתנועה של "אין מה לעשות".

"וזה הכול חירטוט בשביל להרוויח כסף ?",הוא רק הנהן וטיפה הרים את הגבות.

"וואלה",ישבנו שותקים הרבה זמן,שני גברים ומזוודה עם רובה ומלא חצים בצורת לב.

"לירות בבלונדה עם העקבים שם ?"

"כן אחי"

הוא דחף חץ אחד לתוך הקנה והסתכל בכוונת,"תן לה דקה וחצי להתבשל ואז תשאל מה השעה,תמיד עובד".

לחץ על ההדק,בום,פגע עשר סנטימטר ממנה,כוכבי תמיד פוגע.

נכתב על ידי , 15/3/2013 15:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האפילוג שלי


אפילוג הוא חלק המסיים יצירה

התחלתי את מסעי עומד מול הר עטוף בשלג וקור,השמש עמדה מאחורי קצה ההר,ורק קרניים בודדות הגיעו אל הצד שלי,כך שהשלג זהר באור כסוף עמום.

כל צעד היה קרב,כל הנפת זרוע ותקיעת מסמר מלחמה,מאמץ אין סופי לעבר הפסגה,לעבר

השמש שתחכה לי שם.

כשהאוויר התחיל להדלל והרגשתי שאני מתקרב הפחדים שלי הופיעו ומנעו ממני להמשיך,בדידות וכעס עטו על עצמם תחפושות זאבים כסופים.

הזאבים רדפו אחרי במעלה ההר,וכשנשימתי נעצרה התחבאתי בתוך השלג בתקווה שהריח שלי ינדוף והם לא ימצאו אותי,המקלט שלי היה קר,אבל תחושת ההגנה הייתה כחיבוק חם ואוהב..

לבסוף היללות וקולות הרחרוח פסקו והעזתי להציץ החוצה,הזאבים נעלמו ובלי להסס רצתי במעלה ההר,מאמצו של צעד נשכח עכשיו כשהקרב הוא על השרדות,מטרים ספורים מהפסגה חיכה לי הזאב הגדול  מכולם,

כישלון,פיו היה מלא בניבים חדים ונוטפים ריר,עיניו אדומות ורעבות והשמש החזקה שהאירה מאחוריו נתנה לו מראה עצום ושחור.

נאבקנו במשך מה שנראה כשעות,ניצחתי,הוא נעלם.

עליתי לפסגת ההר ושאפתי את ניחוח הפרס שלי,קרני השמש שליטפו אותי בחמימות,האור שהרגשתי כאילו לא ראיתי מימי.

חיפשתי מקום נוח לשבת ולהנות מההרגשה,אבל אז שלושת הזאבים הופיעו שנית בפסגה,הפעם כשעיני רגילות לאור השמש נראה כל זאב שחור כלילה ומפחיד כסיוט.

רצתי למטה בזמן שהם רדפו אחרי באיטיות,כאילו לא באמת מנסים.

נפלתי כמה פעמים והדרדרתי למטה כל פעם,קמתי כואב ומלא חבלות,אבל המשכתי לרוץ כדי להמנע מגורל גרוע הרבה יותר.

ברגלי ההר העזתי להסתכל אחורה,שלושתם עמדו שם וצפו בי,מאתגרים ומאיימים עלי לנסות לעלות שוב,ידעתי שלפסגת ההר לא אגיע עוד.

וכך מסעי המשיך.

לאחר ימים של הליכה רצופה,חסרת שינה או עצירות,ראיתי באופק צללית של מבנה,ככל שהתקרבתי התגלו עוד פרטים,כיפה עגולה וסגולה,עמודי תמיכה מוזהבים,דלתיים עצומות וחומות,עם טבעת זהובה שמטרתה לדפוק על הדלת.

הטבעת הייתה תקועה במקומה,אבל הדלת נפתחה כשעזבתי אותה.

בפנים הצבעים השולטים היה סגול בהיר וזהב,החלל הפנימי היה קטן בהרבה ממה שנראה מבחוץ,ונראה כאילו הדמיון מתעתע בי,על הקירות היו ציורים של דרקונים מוזהבים,וציפורים כסופות.

באמצע החדר היה על הרצפה ציור שיש של כדורים צבועים בצבעים שונים,כשבמרכז כדור גדול וצהוב.

השמש שלי.

על הציור ישב איש זקן וחום עור,בעל זקן ארוך ולבן שלבש מכנסיים לבנות,האיש ישב בדממה כשעיניו סגורות וזמזום קל שנוצר ממנו נשמע בהד גדול בחלל החדר.

התיישבתי לידו הוא פתח את עיניו,הצגתי את עצמי,הוא הציג את עצמו.

הוא היה גורו המקדש,ניתנו לו חיי נצח,בתמורה לתפקיד גדול,הגורו זוכר את שמו וסיפורו של כל אדם עלי אדמות.

משה אוחיון,רייצ'ל פלטצ'ר,פינאס הואן,לא רק האנשים בספרי ההיסטוריה.

הגורו הוא גם השופט הגדול מכולם,והמעניש הנורא מכול,כשבן אדם מגיע למצב שמעשיו כל כך נוראיים שכל מחשבה שהוא מופיע בה היא מחשבה רעה,הגורו שוכח את אותו אדם.

הוא הסביר לי שהעונש הוא גם ברכה,כי הנמחקים מזכרונו לא יכולים להופיע במחשבות,רעות או טובות כאחד,

וכשישכח מהעולם,כדי שלא יוכל להשפיע יותר על שום דבר,הוא גם לא יסבול ממחשבות אחרים.

כאילו לא קיים יותר.

 

הוא סיפר לי שכאשר נעשה ניסיון לעצור חייו של בן אדם כשעוד ברחם אימו,שמו לא יזכר אצל הגורו,גם אם אותו אדם הצליח להוולד למרות כל הסיכויים

והם נשכחים כמו שהיו אמורים להיות.

החלטתי שהגיע העת לקום מציור הכוכבים ולהמשיך הלאה,הוא לא אמר לי שלום,רק עצם את עיניו,והבנה עברה בין שנינו.

גם אל המקדש ידעתי שלעולם לא אחזור,שוב בגלל פחדיי.

המבנה נעלם לאט לאט,פרטיו נהיו מעורפלים,עד שנהיה רק צללית,ואני המשכתי בדרכי עד שהגעתי אל העמק הגדול,המקום שידוע כסוף המסע של אנשים כמוני.

ירדתי בזהירות יתרה בכל צעד,בודק טוב כל אבן רופפת וכל מדרגה מטעה,ליבי עצר מכל אבן שהתנתקה והתגלגלה מטה,כל כך עמוק העמק עד שלא שמעתי אותן פוגעות ברצפה,ככל שירדתי מטה אור השמש נגע בי פחות ופחות,עד שלא היה בכלל והקור פגע בי,

רעדתי בכל גופי והצעדים שלי נהיו יותר חפוזים,פחות הגיוניים,ולבסוף דרכתי בכל משקלי על אבן,שהתגלתה כטעות,ונפלתי לתהום הגדול והחשוך.

מצאתי את עצמי בתחתית העמק,חסר אור לחלוטין,וגיששתי במרחב כאילו הייתי עיוור,מצאתי את קיר התקווה,שם אירוני לקיר,שמסופר שמי שמסוגל לטפס עליו ימצא את כל שחיפש,

אגדה שלא אושרה אף פעם,בגלל שלא נשמע על אדם שהצליח.

טיפסתי מעלה מעלה,ונפלתי כשמקום האחיזה שלי התפרק מההר.

התעוררתי שוב בתחתית הבור,אבל הפעם צפו בי עיניים מתוך הקירות,עיניים בודדות פה ושם,זוהרות בחושך,לא ממצמצות ולא משחררות את מבטן בי לרגע.

ניסיתי שוב ושוב לטפס על הקיר,לפעמים הגעתי למקום שבו כבר לא קר,לפעמים נפלתי אחרי שתי קפיצות,

כל נפילה נוספו עוד עיניים מתבוננות,העיניים נהפכו כל פעם לאדומות יותר,האישונים לחייתים יותר,עד שהזכירו לי את עיני הזאבים השחורים.

נרדמתי בתחתית העמק,תחת המבט המאיים,תחת הזוהר האדום העמום.

בספרות,האפילוג הוא הפרק בסוף הסיפור.

 

שאלת מה שלומי,איך אני מרגיש

זאת התשובה הכי טובה שיש לי


נכתב על ידי , 12/3/2013 14:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המרפא


"את שמעת על הבחור ההוא ? המרפא ?" שני שאלה את לין.

השמועה אומרת שהמרפא גר בבית לבן מחוץ לעיר ובמגע אחד יכול לרפא כל מחלה וכל עצבות,

חולים נכנסים כשבקושי עומדים ויוצאים בריצה קלה כמו נערים צעירים,הדיכאוניים מופיעים שוב כאנשים חדשים,מוכנים לחוות כל טיפה מהעולם שכל כך הפחיד אותם רק לפני כמה דקות.

לין הייתה מעורבת בתאונת דרכים לפני שנתיים,היא נפגעה בעמוד השדרה ואיבדה את היכולת להזיז את יד ימין שלה,רופאים ומנתחים ניסו לתקן ולרפא אבל שום נסיון לא הצליח,היא עטפה אותה בגבס לאחר חצי שנה,נמאס לה שנתח הבשר חסר החיים שפעם קראה לו יד מתנודד לצידה בעצלנות,לפעמים הייתה מדמיינת אותו לועג לה.

היא נשענה על השולחן עם היד הכלואה ויצא מפיה פיהוק גדול.

"כן,כן,שמעתי עליו,זה נשמע נורא פיקטיבי"

"את לא מבינה ! זה אמיתי לגמרי,יש לי ידיד שאח של חברה שלו הלכו למרפא כדי שירפא את האסטמה של הילד,הוא רצה לרוץ מרתון ולא היה יכול ככה,ולפני חודש הוא סיים מרתון בפריז תוך ארבע שעות"

"נו זה סתם,בטח הידידה של ידיד של אח של אחותך טחנה לילד שבועות שזה יעזור ואז זה באמת עזר,כל השטויות האלה של הכוח של התת-מודע."

שני תקעה בה מבט מאיים ובכלל לא מרוצה,"לין,את הולכת אליו,אני משכנעת את תום שיכריח אותך וזהו!".

היא כזאת דרמטית לפעמים.

"כאילו שתום יכול להכריח אותי,מילה אחת לגבי מה אנחנו הולכים או לא הולכים לעשות בחודש הקרוב והוא מתקפל".

מסתבר ששני הייתה רצינית לגמרי,היא דיברה עם תום,החבר שלי,והוא אמר שאנחנו נוסעים אליו ביום שבת גם אם יחרב העולם.

כשהוא לא נשבר גם אחרי שאמרתי לו חודשיים בלי,חשבתי שאולי הוא באמת לא הולך לוותר.

מצאתי את עצמי בשבת בבוקר באוטו בדרך לאזור הכפרי מחוץ לעיר,איפה שהבניינים מפסיקים והבתים הפרטיים צצים להם פתאום,בתים עם גגי משולש מרועפים באדום,לפעמים עם ארובה קצרה כזאת שספק שהשתמשו בה בחיים.

העצים התחילו להתרבות עד שנסעו ממש בתוך יער,ציפורים צייצו והענפים מלמעלה הטילו את צילם על המכונית שלנו,תודה לאל,הגבס מסנוור אותי שיש שמש.

"אתה יכול כבר להסתובב וזהו ?"

"לא..." הוא מתח את הל' המון וחיוך שובב עלה על פניו.

"כי?..." גם אני יודעת למתוח מילים של הברה אחת.

"כי את הולכת להבריא היום מותק" הוא אמר והגניב איזה קריצה.

"אל תתלה בזה תקוות,אם מר דוקטור פרופסור קמרון מבלגיה לא הצליח,אני בספק שה"מרפא"",היא עטפה את המילה בכל טיפת לגלוג שהייתה לה,"יכול לעשות משהו ב"נגיעה אחת בלבד",מופתעת שיש לה עוד לגלוג להוציא.

הוא פשוט חייך,החיוך הכי מאושר שלו,הוא לגמרי מאמין שאני עומדת פתאום לקרוע את הגבס ולחזור להיות דו-ידית,טמבל,טמבל מתוק.

מצאנו את הכתובת שאח של חברה של ידידה של אחות של שני נתן לנו,עצרנו עם האוטו מול בית לבן,גג משולש עם רעפים אדומים וארובה שהוציא עשן,גדר כחולה הקיפה את הבית וגינה קטנה לידו,שביל אבנים צר הוביל מדלת הבית לשער הגדר.

הייתי כותבת באיזה צבע היה השביל,אבל לא ראיתי,היו עליו המון רגליים.

המון.

מליון אנשים לפחות עמדו בתור לדלת,בינם היו חולים עם שקית אינפוזיה על גלגלים שהתקדמה איתם בתור,מרבית האנשים באו עם משפחות,כל משפחה התקבצה בעיגול כשהאדם שעומד להכנס בדלת החומה עומד באמצע,מוגן מהכול.

התקרבתי לתום ולחצתי בלי לשים לב על היד שלו.

"אני איתך פה" הוא אמר לי,התקרבתי עוד קצת.

היה ברור לגמרי מי בתור עומד להכנס ומי המלווה,המלווים חייכו בחיוך מלא תקווה,לנכנסים היה חצי חיוך,חיוך סובל,אבל ניצוץ בעיניים שמאמין לחלוטין שזה עומד להגמר.

האנשים שנכנסו נכנסו לבד,כאילו חוק לא כתוב שכולם יודעים,והמלווים שלהם חיכו בחוץ,והניצוץ בעיניים של לין זרח עוד ועוד כשכל אדם שיצא בכה בהתרגשות וחיבק את משפחתו,כאילו כל מה שרע בעולם נעלם.

בסוף היה תורי להכנס,תום חיבק אותי וחייך את חיוך ההכול יהיה טוב שלו,נכנסתי לפני שאתחיל לדמוע וסגרתי את הדלת בעדינות מאחורי,"תנסי לא להיות סקפטית,זה עושה אולקוס",טמבל.

מבפנים הבית היה חשוך למדי,על כל קיר צוייר ציור אחר,יער צבעוני ואגם כחול וגדול,ציפורים ופרפרים,בודהה זהוב יושב ומחייך.

"אני פה" נשמע הד של קול מאחד החדרים,עקבתי אחריו ובתוך החדר חיכה איש שרכן על שולחן,איש מקריח והשיער בצד ראשו לבן ובוהק,פניו מלאות קמטים וגופו נראה רזה וחלש.

בחדר הזה לא היו ציורים,קירות לבנים וחלון לבחוץ שהוסתר בוילון,שני נרות עמדו בתוך פמוטים על השולחן והלהבה יצרה אור חלש שנתן לחדר צבע מעט אדמומי ואווירה מסתורית.

היא התיישבה על כסא שחיכה לה ליד השולחן וחיכתה שידבר ראשון,המבוכה שברה אותה לבסוף.

"שלום,אני לין",היא אמרה ושלחה את ידה הבריאה ללחוץ את שלו,"חברה שלי אמרה לי שאתה מסוגל-"

הוא קטע אותה באמצע,הסתכל אל פניה, ולא התייחס לידה המושטת,קולו היה חד והוא דיבר מהר.

"כן,אני יכול לרפא הכול,מה הבעיה אצלך ?"

לין החזירה את ידה השלוחה ובעזרתה הרימה אל השולחן את הכלואה,מופתעת קצת מקשיחות קולו.

"לפני שנתיים נפגעתי בתאונת דרכים,ומאז אני לא יכולה להזיז את היד,אתה תוכל לרפא אותה ?"

עד רגע זה היא שמרה עמוק את כל התקוות שלה,כי ידעה שאם יאמר לה לא,לא תוכל להתמודד עם התשובה,אבל עכשיו שבריר תקווה חמק בערמומיות לתוך קולה.

הוא לא ענה,הוא נגע בגבס עם אצבע אחת,לשנייה,והחזיר את ידו.

לין הסתכלה עליו בעיניים רחבות ואדומות,שולטת בקושי על עצמה כדי שלא תבכה,זה כל מה שהמרפא הגדול עושה?

ובדיוק אז,כשהמעצור כמעט ונפרץ והייתה מאבדת את עצמה בתוך ים הסבל,הגבס קפץ.

אצבעותיה רקדו ותופפו על השולחן,התחושה חזרה במהירות ועוצמה לידה,הכלוב שלה עכשיו מחניק ומגביל,

היא לא יכלה עוד לשלוט בדמעות.

היא פתחה את פיה וניסתה לומר לו כמה היא מודה לו,כמה ניסו לפניו ולא הצליחו,כמה הוא שינה את חייה כרגע.

"אשמח אם תצאי,ראית איזה תור יש בחוץ",גוש קרח היה יכול לומר את זה ביותר חמימות ממנו.

היא הייתה מודהמת מדי כדי לענות,ופשוט קמה ולחשה בשקט תודה כשהסתובבה ויצאה.

כשהלכה הרשה לפניו להתעוות כפי שכל כך נלחמו בו שיתן להם,פיו נפער לצרחה חסרת קול ועיניו דמעו,

היד שלו נדקרה שוב ושוב על ידי אלפי מחטים,נשרפה באש הגיהנום ואז קפאה במי הקרח.

הכאב עבר באיטיות רבה,אבל היה המרפא כבר רגיל והצליח לחזור לשליטה בפניו ורגשותיו,הבעתו חזרה להבעת הקרח שלו שהסתירה את המתחולל בתוך גופו והוא חזר לאפלה שבחר לחיות בה.

"שלום,אני מתן",קול חסר צורה אמר ממולו,הוא הרים את עיניו כאילו מסתכל אל פניו של הקול,"שמעתי שאתה יכול לרפא גם סרטן?".








נכתב על ידי , 7/3/2013 18:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

224
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לseni אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על seni ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ