לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

(אני)

כִּי רַק יצוּר כְּמוֹ חָתוּל, מֵבִין כֹּל תַּעֲלוּל.

כינוי:  ענבָּים.

בת: 2





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

דוגרי


ובלי לחשוב יתר על המידה, דוגרי. היא מתעוררת באחד הבקרים, ובאחד הבקרים הוא יעלה. היא תרשה לו לעלות, היא תרשה לו לצוף בין כל שאר המחשבות ולערפל אותן. מותר לה בסך הכול. ובסך הכול, זה לא רע, הנשיקות, משהו בהן מרגיש אמיתי, באופן מפתיע, זה לא סתם. הוא מבקש להפיג את הבדידות, והבדידות אינה נובעת מהתבודדות, אלא מובנת מאוד. משהו פה, מתגנב מעליו, אוליי המצאה, או שהוא סתם, משהו פה, משהו יפה לו. משקפיים חדשות?

אין סיבה לדברים, וזה לא כמו שאומרים. היא מתכווצת, נרתעת, מתרפקת, עוד קצת, וחזק, להרשות לעצמה. גם בלי להתפשט זה מרגיש מאוד חשוף. היכרות חדשה, היא קשה ונחמדה יחד. הוא ישאר הוא, והיא תשאר היא. זה לא נורא, מתחת לאוזן, בצוואר, לסדר את השיער. אתמול הייתה חושבת אחרת, ומחר כנראה, אוליי בעצם עוד דקה, אוליי שעתיים, שבוע, שבעה. 

זה לא יותר מדיי, אבל הנה יוצא חיוך. רק לא בעניים, רק לא אחד מול השני. הוא דורש שתסתכל, רק שנייה, מבט חודר, לעניים שלו, בבקשה, לרגע, מבט. השקיות שלו יפות, ובעצם הכול עניין של הרגל. הם לא באמת הולכים להבין אף-פעם. יש משהו באמצע, בטוח, אוליי בפינה, זה ממשיך, זה מרגיש, זה לא סתם, זה באמת, סתם.

 

נכתב על ידי ענבָּים. , 14/4/2014 15:09   בקטגוריות אני יצירתית, אני לא עמוקה, ויזואלי, בצורה של שיר, חיי אהבה, משהו טוב קרה לי, נרקיסיזם, סיפורים קצרים, על ענבלי, שקרים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה נשמע כאילו את מתנשאת


אבל אין לי כוח לאף אחד מהם

רק שייעלמו 

נשכח מזה ושיהיה טוב

זו בקשה מגניבה

אני מנסה לסדר את ההגיון שלי

והוא איננו

והרגש מתהפך

אני לא יודעת אם אני כנועה

או רק מעדיפה להגיד

 

שלא תבינו בכל מקרה

נכתב על ידי ענבָּים. , 12/4/2014 10:24  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשזה מגיע אליי


הכל חוזר לאותם כאבי בטן. בלתי ניראים, בלתי ניתנים לזיהוי, לניתוח מעמיק. כאב חסר פנים - תני לו ציון מ1 עד 10. ואיך אפשר? לרופא היו המון שעונים מתקתקים, והוא זקן והכול הלך לאט. כל שעון מתקתק מעט אחרת, זז מעט שונה. הצלצולים נשמעים בצורות אחרות. גם לך אין צורה. בלתי ניתנת לזיהוי, אבל אפשר להמציא. להגיד כל דבר. להגיד זה רגשי, להגיד זה רציונלי, להגיד הגיוני נכון או שגוי. את חוזרת על אותן הטעויות, ובכול זאת לא צופה אותן מראש. יש בזה משהו מנחם, לא לראות הכל מובן מאליו. לא אנושיות, לא חיים, לא קשרים, ולא אותך. 

אמנות יכולה לבוא בצורה של ריפוי ויכולה לבוא בצורה של הרס. לעקור את הכאב עוד יותר החוצה, להעצים אותו. ומה ההבדל בעצם? זה בדיוק הזמן לבחון את הגבולות העצמיים. לאן את יכולה להגיע עם כל הפונטנציאל המשוגע הזה, ענבל? השלמות המפוארת הזו היא תלויה של עצמך ושל הסביבה גם יחד. לנצח אחרים, לנצח אותך. הכל חוזר לעצמי, והריי אין לך מקום אחר להתעסק בו שאינו ייחשב כבריחה אופציונלית. וגם ההתעסקות הזו בריחה, לא? בריחה מהדבר המומצא הזה שקראת לו ריק. כלום. זו לא תיאוריה, זה מול העניים שלך. ושלך. ושלך. ושלך. אין לך דרך לדעת את המחשבות שלך, שלי, שלו, שלכם. זה עניין מורכב אני מניחה. הכל חוזר לאותם כאבים. בלתי ניתנים לזיהוי, אותם אני הכי שונאת.

 

ועל עצמי לאמר שאני מתיימרת להיות הרבה דברים, דומה לכולם ולעצמי בקושי מזהה את הפרצוף. והוא מכוער, ומתנפח השיער. קשה לי להסתכל בעניים שלו, אבל קל לי לא לעצור אותו מלדחוף. חזק יותר חזק יותר חזק יותר, כל אחד לעצמו. כמה זה נורא, האנושיות המכוערת הזו. לדחוף כדיי להגיע לסיפוק מסויים, אבל תמיד מגיעים רק לכמעט, ואז נמאס לי. גם כשזה ייכנס זה לא ישנה יותר מדיי. כמו הכול. הוא לא מבין מה הקטע, הוא לא תומך! והעניים שלו יפות יותר כשהוא עייף. קל לי להגיד לו שהדימוי העצמי שלי נמוך, או שאני מרגישה אונס. בכל מקום. ומי אמר שזה לא נכון, אבל בכל מקרה אני מעדיפה לא לחשוב על זה יותר מדיי. באופן כללי פחות מתעסקת בדברים, מה שמוציא את הכול פשוט "מורכב" בלי הסבר מעמיק. מוציא את הכל מההקשר, וזה אוליי עוזר.

נכתב על ידי ענבָּים. , 7/4/2014 15:38   בקטגוריות אני יצירתית, ויזואלי, חיי אהבה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצר


אני תשושה אני תשושה אני תשושה פיזית כואבת לי הבטן מהנפש כל פעם שאני נזכרת בעוד פריט קטן מתוך החיים הלא עגומים בכלל שלי אני מתמלאת בכאב בבטן שלא מפסיק ואני אסיים את חבילת השוקולד שפה מולי אני אשתגע אני אשתגע אמא אמרה לי אז שאצא כבר מהבית שמהר כי נמאס לה לשמוע אותי בוכה אבל אני לא בוכה עכשיו רק לפני רגע אני בעיקר כועסת אני כועסת על שאני אוהבת וכמעט ונותת לך לנצל אותי לכם! לכולכם אני נותנת . אמא אמרה שבטח אני אחת שממש לא תהיה עם מישהו שישפיע עליה כול כך, שאני עומדת על שלי כזו. אמרתי לה שזה לא נכון. עכשיו יותר בסדר, היה טלפון. אח שלי מתגייס לחצי מהחיים שלי. אוליי פחות. זה יסדר לו את החיים, ההורים אומרים. אבא אומר שגם אם אני רגישה אני לא אומוציונלית. אבל זה לא נכון, אני בוכה המון. פשוט זה לא ברגעים הרגילים. אני מכוערת בלי איילנר. אחת אמרה לי שאני יפה כשאני בוכה. ואחת אחרת אמרה לי שהחיה הפנימית שלי היא נמר. אני אוהבת את זה. אני אוהבת לחשוב על חיות ואוהבת לחשוב על צבעים. אני לא אוהבת לחשוב על אנשים. עושה לי כאב בטן. כל הזמן. כאבי הבטן שלי מגדירים אותי, מלווים אותי בכל הרגעים האלו בחיים. ארוכים וקצרים. כאבים גדולים וכאבים קטנים. ותמיד תמיד בלתי ניראים. אני לא רוצה להרגיש מנוצלת, אני רוצה לחזור להרגיש עמדתית. לחזור להיות מסמר בקיר בטוחה בדעותיה. אבל בתקופה האחרונה כל מה שאני מצליחה להגיד זה שאני פשוט לא יודעת. לא יודעת, לא יודעת כלום. אוליי כן אוליי לא. כמה משמעות הייתה פה לרגע! כמה אהבה, מוסיקה, משהו יציב כזה, אמיתי. כולם מאמינים בזה, אז זה קיים, לא? ככה פיזיקאים אומרים לפעמים. אבל אני לומדת פילוסופיה ולא מדעים. ומקבלת תמיד מאה! מאה! כל הכבוד לך, תוהה וטועה. ונהנית. סקרנות על נוחיות. הכל יפייפה ומטריד ומורכב כל-כך. באיך פגשתי את אמא אומרים שהדבר הטוב ביותר הוא אהבה. הכל מתעסק באהבה. אהבה. להתמסד בניו-יורק, לבנות עוד בניין. בניינים כל-כך יפים, מתערבבים אחד בשני בקווים ישרים ומעוקלים, מתחברים לקווים וצבעים וצורות נוצרות מהם. עוד ועוד ועוד ועוד. אני אוהבת להסתכל, ושונאת לחשוב. למה את מגיעה למחשבות האלו? היא שואלת, אני ככה כי חוויתי דברים שהובילו אותי לזה אבל מה איתך, מה הבעיה פה, תפסיקי להתפלסף, מפגרת. תביאי חיבוק אמיתי. היא רוצה שנשמור על קשר. ואני רוצה להעלם מכולם, אבל ממך לא, וגם לא מכולכם. לא התעייפתי מכם, אתם יודעים לעשות את הדבר היחידי שטהור. מוסיקה.

ואמנות זה מזוכיזם. ובמזוכיזם ישנה הנאה. הנאה רבה, שממנה סובלים. ואמנות זה סדיזם, לפצוע ככה את אלו שכבר פצועים. אלו שמבינים את מה שמתואר פה, אלו שרואים את הריק הנהדר הזה. מה שלום הריק שלי היום? הוא פחות מעניין. הוא פחות מרכזי. אני מרכזית עכשיו, אני והעולם והאנושיות. מתיימר ככול שיהיה. תני לזה ליפול, תני לזה ליפול. מתחננת לבכות כמו כולם, אבל בוכה לבד. לא בזמנים של כולם, לא באירועים המסודרים. אני אוהבת מוסיקה. ובכל זאת, בחרתי אמנות. אני לא מתחרטת. אבל אוליי כדאי שאתחיל להתמיד בזה קצת יותר. כדאי שמישהו יגיע לכאן מהר, כי הלבד הזה לא טוב לבריאות שלי. לא טוב, לא טוב, והיה נהדר. הכל נהדר בסך הכול. כואבת לי הבטן בסך הכול. אבל המוסיקה שבה את מופיעה מכעיסה אותי, ואני אוהבת אותך. את לא אוהבת אותי מספיק, אז אני לא אוהבת אותך מספיק. שום דבר לא מספיק, הנה, אני שוב אגיד את זה. מוטואים שלי. אני בקושי בטוחה מה הדברים האלו כבר אומרים. ריק. מעגל. ידיעה. התקף. עצב. שמחה. כלום. אני.

אני פותחת עריכה כי זה לא מספיק ארוך. אז אני עורכת. אני רוצה.. סימני קיראה!!! שיראו שאני משוגעת, שיראו שמשהו לא בסדר. אבל עכשיו אני לא מרגישה נכון עם זה, אבל בכל זאת אפרסם. לעצמי, שאזכור, הכל לעצמי. סומכת על זה ש

נכתב על ידי ענבָּים. , 1/4/2014 14:16   בקטגוריות בצורה של פריקה, עצוב, מצב דכאון, קצר  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אחד באפריל היום


היה משמעותי

מלא

 

נכתב על ידי ענבָּים. , 1/4/2014 10:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,390
הבלוג משוייך לקטגוריות: תינוקות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לענבָּים. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ענבָּים. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ