לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2019

על כתיבה ושינויים


אני חושבת שאחד הדברים הכי נפלאים והכי נוראיים בו זמנית שקיימים בחיים האלה הוא האופן שבו הם אינם צפויים בשום צורה.

אתה כל חייך חי בדרך מסוימת, מניח הנחות מסוימות, מכתיב לעצמך תורה. לכאורה אתה מודע וער לעובדה שהחיים דינאמים ויכולים להשתנות בכל רגע. אתה חי באשליה, במעין בועה שאתה גמיש ומבין ומקבל את זה. אבל בכל זאת יש לך הנחות ברזל - עקרונות בסיס, רווחת בתוכך מן אמונה שיש דברים שהם שלך לעד, שהנצחיות שוררת עמם.

אתה לא תודה בזה, בדרך כלל זה לא נעשה במודע, זה פשוט קיים ומה שנקרא "לא מדברים על זה".

מצד אחד, אם נכנסים לעומק של זה, זה די נורא. לתהות על זה שכלל התכניות שאתה רוקם לגבי עתידך והפרספקטיבה שלך על המתרחש- כל זה יכול להמחק ולא בהכרח תהיה לך שליטה על זה. הרי לא משנה כמה אתה אקטיבי בנוגע לחייך- יש לנו מעט מאוד שליטה.

אנחנו לא שולטים על אנשים שנתקל בהם ובקשרים שנרקום איתם- במי נתאהב, עם מי נתיידד, מי יהיה חבר הבירה החדש, מי יהיה הקולגה המובחרת וכן הלאה. אנחנו שולטים באיך נגיב לסיטואציות, מה נבחר לומר, איך נבחר להתנהג, האם נבחר לפתוח את הלב ולהתמסר או שנחבא אל הכלים? במי נבטח ונביא מפתח אל הדלת וממי נתעלם? האם נוביל או נבחר להיות מובלים? 

אבל הרבה מאוד דברים הם נסתרים ולא צפויים לנו, יש דברים שלא נדע.

מצד שני, זה נפלא. אפילו הרבה יותר מנפלא. לא משנה כמה מפחיד זה יכול להרגיש, זה משהו שלא נוכל למנוע. אז עדיף לחיות את חיינו בדרך הטובה ביותר, במקום להרהר על זה, לא? זה נפלא כי אחרי כמה שנים, אתה מעיף מבט על חייך, על מה שהספקת להשיג או לעשות. על כמה התפתחת והתגברת, על דפוסי הפעולה שלך, על המחשבות שהנחו אותך, האנשים שהקיפו אותך. 

ואז לפתע - זה מכה בך.

אתה מבין כמה הכל השתנה והתהפך.

זה למה כתיבה זה אולי בין הכלים העוצמתיים ביותר שעוזרים לנו להבין את עצמנו, אולי מה שעוקף אותו אלה האנשים שמקיפים אותנו.

הכל התחיל בגיל 14, שאחרי מאות או אלפי דפים שבהם שפכתי אליהם במגושמות את המחשבות שלי- החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה.

צעד אחד קדימה הפך להרגל, לשגרה, למסורת. לאובססיה מטורפת, לאהבה לאצבעות שמרצדות על מקשי המקלדת. לשעות שבהן ישבתי מול המסך, שורפת את הקרנית אבל מפתחת את התודעה ואת יכולות הניסוח.

חיים שלמים שמתודעים במסכים, מסכים, דפים ממוחשבים או מנייר, גליונות על גבי גליונות, עמודים באתרים שונים, פתקים בטלפונים שונים ומה לא.

מפוסט זועם בעל כמה שורות שהכל קללות, מסיפור בהמשכים מרובה במסקנות, עד שכמה שנים אחרי זה הגיע לבמה- לשירה מדוברת.

 

הכל התחיל שאני, איזה בת נוער מטופשת שהחליטה שהיא מתחילה תהליך שבו היא רוצה לעשות בסה"כ דבר די טריוואלי שכולנו עושים בשלב מסוים- ללמוד ולפתח את עצמה.

באותו יום, לא ידעתי לאן זה יוביל.

במהלך השנים, כל פעם השתדלתי לתפוס את השינויים שלי.

להבחין בשינוי, להכיר בו ובתהליך שנעשה כדי להשיג אותו ולהתגאות בעצמי.

כן זה היה חלק מהישגי חיי- לעוף על ההתפתחות שלי.

אבל תמיד טענתי שאלה שינויים שאותם יחלתי להשיג, שמאז ומתמיד התקדמתי אליהם בצעדי ענק.

הכל התחיל בלעלות על במה. 

תכננתי להכל תכנית. לשיר מול רומי. אחר כך מול עוד אנשים קרובים. אחר כך סרטון לפייסבוק. עוד אחד. ועוד אחד. ועוד כמה. ואז שיעורי פיתוח קול. כמה אודישנים חסרי תכלית. ואז בום- במה בבר עירוני. ואז זה כבר ללכוד כל הזדמנות שיש.

הוספתי עוד תכנונים.

להגדיל את המעגל החברתי שלי. להצליח לחשוף את הרגשות שלי- לעוד אנשים. להשיג ציונים מעולים. להיות טובה בכושר. לתת מעצמי 200% בשירות. ועוד ועוד ועוד.

אז כל פעם שהשגתי משהו, זה הרגיש כמו חלק מהתכנית.

 

אבל היום, לראשונה הסתכלתי לאחור והבנתי שיש בי היום כל כך הרבה דברים שהם לא חלק משום תכנית.

אני לקראת השחרור המיוחל, ואני מנסה למצוא ולהבין את האדם שאני. או שבעיקר אני מנסה לתכנן לעצמי מליון תכניות ולסנכרן את כולן יחד כדי חס וחלילה לא למעוד במירוץ הזה שנקרא החיים שלי.

ופתאום הבנתי, שאני - זו שעד עכשיו תכננה את כל חייה - הגיעה להמון נקודות שבכלל לא תכננה במסלול.

כל חיי חשבתי שאני ורומי נהיה חברות לעד- לא האמנתי שזה יקטע. עד שזה באמת נקטע.

לעולם לא חשבתי שאהפוך לאדם אסרטיבי. הייתי כל כך עסוקה בלפחד מהצל של עצמי ולנסות להתאים למעגל חברתי ואז להתאים לעצמי שלפתח לעצמי עמוד שדרה מינמלי היה קשה מספיק אז אסרטיביות לא הייתה מילה שבלקסיקון. אבל הנה אני היום, משתחררת עם מרפקי פלדה.

לעולם לא תכננתי להיות פאקינג קצינה בצהל! התלהבתי מלשרת בצבא נטו כי רציתי לתת מעצמי קצת יותר למדינה וכי אני אוהבת אתגרים. מעבר לזה אני בחורה מלאת חלומות, לחתום קבע מעולם לא היה בתוכניות שלי. והיום אני מבינה שזה תפקיד שעליו לא הייתי מוותרת בחיים.

אף אחד לא הכין אותי שירדן יהלי ומור יהפכו להיות לסלע שלי בשנים של הצבא. שלא משנה כמה אנשים אכיר בצהל, כמה אתלהב מהצבא למרות שהם לא, אשתבז מהצבא למרות שהם הזהירו אותי- הם תמיד יהיו שם. תמיד בשביל להצחיק, בשביל חוויה מטורפת ולא קשורה, בשביל לבאס לגמרי ובשביל לעצבן. אבל גם בשביל להגיד את האמת בפרצוף ולאהוב, עד הסוף.

אף אחד לא הכין אותי שאני הולכת להכיר את אהבת חיי ממש בסוף השירות שלי. אף אחד לא הכין אותי שאני הולכת להכיר בן אדם שישנה לי את החיים. כזה שמצד אחד הופך לך את כל מה שאת מכירה אבל מצד שני מרגיש כאילו אתם מכירים שנים.

 

הצגתי פה המון דברים טובים. 

את זה שנהיו לי ביצים, על זה שנהנתי מתפקיד בצבא, על החברים הכי טובים שלי ועל אהבה שממלאת לי את החיים.

זה בעיקר כי לאחרונה אני מתרכזת בדברים הפחות טובים.

אולי לאחרונה אני לומדת להתייחס אליהם בגישה נכונה- אני חושבת על איך לפתור אותם ולא מתייסרת מהם.

אבל לפעמים חשוב לזכור על כל הטוב שיש לנו בחיים והגיע מבלי שציפינו לו.

הוא פשוט קרה, תוך כדי היומיום מבלי שנשים לב, מבלי שייחלנו עבורו- הגיע מצבור של דברים ששינה את כל מי שאתה.

 

וזה מביא אותי לשאלה הבלתי נמנעת של מי אני בעצם.

מי אני? אני מכלול החוויות והשינויים שעברתי עד היום? אני מי שאני עכשיו ברגע זה?

אני מין גלעין עם שכבת קליפות שכל פעם מתקלפת ונערמת מחדש? שהקליפות הן מצבי רוח, התנהגות, מראה חיצוני, אמירות מסוימות.

אני התודעה הנוכחית שלי או שאני התת מודע?

 

אני חושבת שזה קצת מבלבל להכנס לזה אבל אני אסיים בזה שאני אסירת תודה למה שיש לי עכשיו.

אני חושבת שאני לקראת התקופה הטובה ביותר בחיי ושאני מפחדת להודות שזה קצת מפחיד אותי.

אני מסתירה את הפחד בנלהבות היסטרית של "לכבוש את העולם".

יש בי רצון לעשות כל כך הרבה ולא להחסיר שום דבר, לעצור אפילו לא נראת לי אופציה.

אני בזה לכל האנשים שהשחרור מפחיד אותם. אני בזה להם ביני לבין עצמי, כי אני לא רוצה לכבות אף אחד.

אבל אולי בתוכי תוכי אני כן מפחדת? אני מתכננת וחולמת על כל כך הרבה תוכניות מבלי לתכנן באופן פרקטי כלום.

אבל אני צריכה להודות לעצמי שלדרוך בעולם האמיתי זה קצת מפחיד. לדרוך בעולם האמיתי אחרי 4 שנים שבהם נלקחת למציאות אחרת לגמרי, זו חתיכת מכה.

אני מנסה להקדים תרופה למכה, אז אני משתדלת ללמוד את עצמי לעומק, לשאול את השאלות הנכונות, לתכנן את הזמנים לפי החודשים שאחרי גזירת החוגר.

מה שאני לא מבינה- שלא משנה כמה "תרופות אקח"- המכה בכל זאת תבוא.

המכה של השחרור תכה חזק והיא תביא איתה הרבה תובנות חדשות, הרבה שאלות חדשות והרבה בלבול.

אבל זה בסדר, זה בסדר וזה מה שהכי חשוב.

אז אני חושבת שאני צריכה להמשיך בדיוק בדרך שבה אני הולכת.

אני צריכה להמשיך לתכנן, להמשיך לחלום, להמשיך לחפש את עצמי מבלי לייסר את עצמי ורק להמשיך ללכת קדימה.

אבל מה שאסור לי לשכוח הוא להנות מהדרך.

כי כרגע הדרך שלי היא בין הדרכים המדהימות שהיו לי לאחרונה.

אני לקראת שחרור, אני לומדת על עצמי דברים חדשים כמעט כל יום.

אני מוקפת בהמון אנשים שקרובים אלי ועושים לי טוב.

ויש לי אהבה בחיים שמעלה לי חיוך, שעוצרת לי את הנשימה, שמלמדת אותי על החיים עצמם.

ואם זה לא סיבה להנאה, אז אני לא יודעת מה כן.

נכתב על ידי Me, Myself& I , 8/9/2019 03:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ