לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2017

למה בכל זאת לא להתאבד


היום הרגשתי שהגעתי לגמרי לקרשים. היום הרגשתי שהגעתי לתחתית התחתיות שבה לא נגעתי זמן רב.

התחתית הזאת שבגללה אתה לא מצליח להפסיק לבכות יום שלם, המועקה הזאת שרודפת אחרייך בכל מקום, הצורך הזה להתנתק ולרחף במחשבות סוררות.

ואז לכמה רגעים הבנתי, שוב הבנתי למה אנשים מתאבדים.

כולנו יכולים להבין למה אנשים מתאבדים, לפעמים החיים פשוט קשים מנשוא אז קל להרים ידיים.

אבל יש להבין ויש להרגיש. אז היום, 4 שנים אחרי הדכאון הגדול שלי, שוב הרגשתי. הרגשתי מה זה להיות כלום.

לפתע כל הטוב של החיים פשוט התגמד או שימש כעזר נגדי והפסקתי להאמין בו. לכמה רגעים הפסקתי להאמין שהטוב קיים.

דמיינתי עצמי כותבת מכתב התאבדות ארוך ומטפסת על גג של בניין גבוהה, שוכחת מהכל ומזנקת- ואולי מוצאת שלווה.

נמאס לי לחיות בלי שלווה, נמאס לי לחכות לשלווה ולא לקבל אותה.

ולכמה רגעים האלה, הכל נראה הגיוני. להרים ידיים נראה הגיוני, לדפוק לכולם "ויברח" נראה הגיוני, לפגוע בעצמך נראה הגיוני.

זה נראה הגיוני למרות שזה המעשה הכי אנוכי בעולם, כי להתאבד זה בעיקר להשאיר מאחורייך באלגן ולגרום לכאוס גדול יותר. 

זה להראות לאנשים אצבע משולשת בפנים ולהגיד " א ש מ ת כ ם שלא שמתם לב!" זה לדמיין אותם אומרים "איך זה הגיוני???" הרי היא כל כך שמחה, מאושרת ומשוגעת, איך טעינו? זה לתת אגרוף בבטן לכל האנשים שקרובים אלייך כי הם לא שמו לב לסימנים ששלחת להם, זה להוכיח להם שהכל היה אמיתי ולא תקופה שחולפת.

ואז הרגעים האלה עברו, כי זה תמיד עובר בסוף.

ולמרות שאני בתחתית עכשיו, למרות שהשלווה לא מחכה לי ולמרות כל הלמרות אני יודעת שזה פשוט לא שווה את זה.

אני יכולה להסביר שעות במילים למה זה לא שווה את זה אבל בסופו של דבר מה שעזר לי הוא שרוח הלחימה האינסופית שלי התגברה על התבוסתנות הרגעית שלי. קול קטן ועוצמתי בראש פשוט אמר לי, דיי. דיי. דיי דיי ועוד כמה פעמים דיי.

 

אז היום, ובימים האחרונים הרגשתי שאני אפסה ושאני כלום ושלא מקבלים אותי ולא מבינים אותי...בין אם זה נכון ובין אם לא, אלה החיים וכך יחיה.

ובגדול, אז מה? מה כבר קרה?

קצת קשה אז שוברים כלים? 

הלב כבד שלך לא אמור לשבור לך את הגב!

אולי המלחמה מטישה אבל בסוף הקרב נקצור פירות, אני מבטיחה.

גם אם הקירות סביביך מאיימים להתמוטט עלייך, תשארי איתנה, כי זה מה שאת.

 

להשבר זה טוב, התקופה הרעה הזאת היא משהו שהיה צריך להגיע- את עשויה מחומר אנושי, כמה אפשר לספוג?

אי אפשר לחייך בלי סוף כלפי חוץ אבל באמת לשמוח כלפי פנים.

אז לפעמים כל הדברים הטובים עוזבים אותך, אתה נשאר רק עם ההשלכות של החיים שלך, כל מה שפחות טוב צץ פתאום אבל צריך לדעת להתמודד עם זה.

למרות שהדבר שהכי פחות בא לך עכשיו זה סרטי עידוד ומוטיבציה וסיטואציות שיכניסו לפרופרציה, לא תמיד מה שאנחנו רוצים זה מה שאנחנו מקבלים.

 

צריך להמשיך לדהור במירוץ של החיים האלה אבל מה שכן, הפעם, מותר לקחת הפסקות קצרות - פשוט כי מגיע לך.

זה הזמן להסתכל במראה, ולהגיד לעצמך בכנות, מה צריך לשנות.

כי אחרי שבכית כל כך הרבה דמעות והכל נהיה רך יותר, זה בדיוק הזמן לגעת ולעצב את עצמך מחדש.

 

ובסופו של דבר, כנראה כל כולך וכל העולם שלך יעבור תלתלות, אבל מה שחשוב הוא שבסוף, יהיה הרבה יותר מבסדר.

 

נכתב על ידי Me, Myself& I , 14/7/2017 20:33  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מרגישה שאני מאבדת את עצמי


בין יותר מידי אנשים בין יותר מידי דיעות בין יותר מידי סיטואציות חברתיות 

בין יותר מידי צבא, תמיד צבא צבא צבא וכל היום צבא.

היום קראתי כמה מילים של עצמי והבנתי את זה.

הבנתי משהו, איבדתי קצת מהלמה שלי. 

כשהכתפיים שלי קורסות תחת התקרה הכבדה של הרמה הממונה והמערכת ואני מרגישה שאני מאבדת את זה...אני לא מבינה האם זאת אני שלא חזקה מספיק או אולי היחס כלפי היה מתיש כל אחד?

קשה לעבוד כמו חמור בלי הפסקה כשאתה מקבל רק פידבק בכאילו.

שתמיד את לא עד הסוף שתמיד משהו לא מספיק בך.

שאת לא הדבר המושלם שכולם רוצים.

שלוקח זמן להכיר אותך באמת, בהתחלה את אדישה וסגורה ולא מבינים אותך ואז בום- מתאהבים.

אז מה זה עוזר?

אני מאבדת את עצמי.

בין הרצונות התשוקות הדחפים הפחדים התאוות חלומות העבר חלומות הילדות חלומות ההווה הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי אתגרים הצורך להיות מצוינת כל הזמן...בין שלל עקרונות וערכים שבניתי לעצמי והשאלה הגדולה שעומדת כאן למבחן היא-

 

מה אני שווה באמת?

 

כנראה שתכף נגלה.

 

ואם לא תכף, אז עוד שנה(נוב 15 עייפים מתמיד)

נכתב על ידי Me, Myself& I , 11/7/2017 22:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ