לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2017

איך להתנקות מכל החטאים שלך בכמה צעדים פשוטים! מאוד אובייקטיבי ומתאים לכל איש!


לפני כשבוע רשמתי רשימת חטאים. בדיוק עכשיו, כשכיפור נגמר ואת מקומו תופס סוכות, הגיע הזמן לפרק אותה לגורמים.

במבט ראשוני, היא די מפחידה. במבט מעמיק, היא ממש מבעיטה.

אמנם כל חטא הוא באורך חצי משפט, אבל חצי המשפט הזה מסתיר מאחוריו שלל אירועים ובעיקר הרגלים רעים שקשה לי להפתר מהם.

איך אפשר לטהר בן אדם ביום? בשנה? איך אפשר לפתור בן אדם מהרגלים רעים ומגונים ככל שיהיו, אבל מהווים חלק כל כך גדול ממנו ומהאישיות שלו?

ואחרי שאטהר? מה יהיה? אהפוך למלאך? אוכל להסתובב כקדושה מעונה ברחבי העיר?

לשם מה כל זה?

 

  • לא הייתי בת טובה מספיק

איפוק. סבלנות. הערכה. תזכרי את שלושת מילות המפתח. תהיי מאופקת וסבלנית- תחשבי לפני כל מילה שאת אומרת, עד כמה שאת יכולה לחשוב, וכשיוצא לך- אז יוצא לך. אין מה לעשות, אין לך שליטה על המחשבות שלה, ואם כל התפרצות שלה תתמודדי בהתאם. תנשמי עמוק, תמיד תזכרי שזה לא בכוונה ושאת צריכה להיות חכמה ולא צודקת בעסק הזה. תזכרי שהיא גידלה אותך וחינכה אותך, באש ובמים- נתנה בשבילך מעל ומעבר. תזכרי שאין אמהות כמוהה, שהיא תחצה את המדבר בשבילך, שגם עכשיו כשהיא לא מבינה כלום- היא יודעת הכל ויכולה הכל. ושאולי הגלימה שלה רפויה, אבל היא עדיין אמא שלך.

  • איחרתי וגרמתי לאנשים לחכות לי

תתחילי להבין שאת מבזבזת את הזמן של אנשים אחרים- שאלה בעצם החברים שלך ואנשים שאוהבים אותך וחשובים לך! תפסיקי לזרוק עליהם זין ותביני שאת גורמת להם לעצבים, מתח אבל בעיקר אכזבה ממך. 

תתחילי להתחשב בהם ולא לחשוב על הבר או הזמן שאת תפספסי(כי לא אכפת לך מזה) אלא תחשבי עליהם.

אז כבי את המחשב, קומי מהכסא ולכי למקלחת ש ע ה לפני. ותתלבשי ח צ י שעה לפני.

  • שכחתי שאני צריכה להשתפר

כשהורדנו סטנדרטים - הרגנו את החייל בקצה!

הצבא הוא בסה"כ משל לחיים עצמם, פיקוד הוא לא משחק - אלא דרך חיים. ובדיוק כמו שאנו נוהגים עם החיילים שלנו, ננהג עם עצמנו.

אל תרשי לעצמך להוריד רגל מהגז, אל תרשי לעצמך להשחק, אל תרשי לעצמך לאבד את המטרה, אל תאבדי את התשוקה וההתלהבות!

אם אין בך את הרצון להיות הכי טובה- כנראה שמשהו לא בסדר, תבדקי את זה.

  • לא הייתי אחות טובה מספיק

פשוט דברי איתה, תפני לה זמן. את לא מעליה, היא לא מעלייך. היא לא האויבת שלך, את לא עושה את זה כדי לספק את אמא שלך.

את עושה את זה כי עכשיו זה הזמן, כי היא מתבגרת פתאום, היא מצמצמת פערים אלייך והיא צריכה אחות גדולה.

זו לא פיתוח מערכת יחסים רגילה כי הצבא נתקע באמצע, אבל אין שום זמן אחר. את עושה את זה כי את לא רוצה בגיל 30 ומשהו לדעת שיש לך אחות קטנה אבל לא להיות החברה הכי טובה שלה כי אי שם בגיל ההתבגרות שלה זה פשוט לא יצא. 

משפחה זה לנצח אומרים, אבל את כבר לא בת 12 וקשר צריך לבנות. עכשיו.

קחי אחריות.

  • הפסקתי עם הפסנתר
  • הפסקתי עם השירה
  • הפסקתי עם המוזיקה

אתייחס להכל כמקשה אחת.

פעם באיזה גיל מאוד מאוד צעיר נכנס לך ג'וק לראש, אחד כזה שסירב לצאת.

אחד כזה שגרם לך לאבד את עצמך, לפתוח בלוג, לקנות פסנתר, לגנוב(ברשות) מחברה שלך גיטרה, לאבד את עצמך שוב, לחיות במועקה אדירה, לגדל חלום- כן חלום, ללכת לשיעורי פיתוח קול, למרר את חיי השכנים בשעות אחר הצהריים, להעלות סרטונים לרשת, לקנות כרטיס קול, לעלות שיכורה על במות ולפעמים אפילו פיקחת- בטקס בית ספר, בטקס בצבא, באודישנים אומללים...בקיצור ג'וק המוזיקה.

ואז התגייסת לצבא, סגרת שבתות פה ושם- נכנס לך ג'וק חדש...וזהו? ככה נותנים לג'וק הישן לצאת?

ג'וק הצבא הוא אחלה ג'וק, להוביל ולסחוף אחרייך הם אחלה מיומנויות אבל אפשר להתלהב מהמון דברים בבת אחת!

המוזיקה היא התשוקה שלך! ומאחורי התשוקה יש אהבה ובאהבה, כמו בכל אהבה ישנה, צריך לעבוד.

הורדת רגל מהגז, אבל זה לא אומר שאי אפשר להתחיל לצמצם פערים.

יש לך פסנתר, יש לך גיטרה, יש לך מיקרופון, יש לך את עצמך- יש לך את הכל, קצת חסר לך זמן, אבל את יכולה להסתדר עם מה שיש.

  • שכחתי מהם החלומות שלי

החלומות שלך הם מי שאת. אמנם הצבא מרגיש גדול ובעצם הוא מרגיש הכל. אבל עוד שנתיים כל זה ייגמר, כל השאיפות, החיילים, החוויות- הכל ישאר זכרון או אנשים שאיתם את תשמרי על קשר. החיים מתחילים אחרי, אי שם בגיל 22, אחרי שעיצבת את עצמך בצה"ל והתבגרת מחדש- משם את יוצאת ומתחילה לטרוף את העולם. תבואי מוכנה.

לכתוב ספר, להוציא אלבום, לעשות תואר במדעים- כל זה לא בא ברגל ולא צריך להפסיק לעבוד בשביל זה!

תכתבי תכתבי תכתבי!

אמני את המוח- תשכילי, תמצאי את הזמן לקרוא. 

אל תפסיקי עם המוזיקה!

  • זילזלתי בעצמי

את כמו יורם מאני פחדן אני. את הפחדנית. את זוכרת את כל מה שאת לא טובה בו, את לוקחת את הפרצופים העקומים שעושים לך ועושה מהם סדרת אימה. כאילו למישהו אכפת. למה את צריכה הודעות יום הולדת שבהם מביעים הערכה כלפייך ואומרים לך עד כמה את מיוחדת? למה את צריכה הודעה ממאיה שתגרום לך להבין שהיית מכית טובה? למה את צריכה שיגידו לך ש"אותך אני הכי אוהבת, את הכי אמיתית פה" בשביל באמת להגיש שווה משהו? הגבול בין צניעות לבין חוסר הערכה הוא מפחיד ודק. תהיי צנועה ואפילו קשה עם עצמך - אבל אל תגרמי לעצמך לסבול. 

את יודעת מה את שווה!

אז למה את מורידה את עצמך? למה את נותנת לאחרים להוריד אותך?

המיתוג שלך הוא הכל.

המיתוג שלך הוא הבטחון שלך והאישיות שלך - אלה מה שאת מקרינה כלפי חוץ.

תקריני כלפי חוץ את מה שאת באמת, את מי שאת באמת. 

וההקרנה לבחוץ - מתחילה מבפנים.

אל תהרסי עבודה של שנים בגלל מילה או פרצוף לא במקום, לכי קדימה עם ראש מורם.

  • זילזלתי בסובבים אותי

תמיד תתני צ'אנס לפני שאת מכירה בן אדם לגמרי. 

אנשים הם עם קשה, אבל תבואי בקבלה הבנה והכלה- תמיד מוצאים משהו טוב בסוף. ואם לא, אז סלאמת. אבל עד אז, פשוט תחכי.

כל כך הרבה פעמים נוכחת לגלות שיש אנשים שהם יותר ממה שהם מראים כלפי חוץ. הרי את בדיוק כזו!

אל תשכחי, לבוא תמיד עם ראש פתוח כי רק ככה אנחנו לומדים הכי הרבה.

  • חשבתי שאני יותר ממה שאני באמת

צניעות היא מילת המפתח.

את חכמה יותר מהרבה, מצחיקה יותר, קלילה יותר, פתוחה מחשבתית, יצרתית ועוד הרבה דברים.

אבל את כל זה את יודעת מאמא שלך ואולי כמה חברים. והסקה עצמית שלך ע"פ ההסתכלות שלך על סיטואציות.

בתכלס? את לא יודעת כלום.

אז תרגעי.

  • לא הקרבתי מספיק

לפעמים נדמה שכל מה שאני עושה זה להקריב.

אבל תמיד יש חריגות.

פשוט לשים לב מתי הן קורות והאם הן במקום? האם באמת מותר לי לא להקריב הפעם? 

מה אני מסכנת כשאני לא מקריבה?

  • הרחקתי לכת עם העצבים 

הדברים הטובים שאפיינו אותי פעם- איפוק, רוגע, שליטה- נדמה כי הולכים ונמוגים לי בין האצבעות.

אמנם, הרווחתי סגולות שלא היו לי פעם. לפתוח את הפה, לדבר על מה שמפריע לי ולהרים את הקול.

אבל ההשלכות כבדות יותר מן היתרונות. 

זה משנה אותך כבן אדם. זה מוריד ממך.

זה לא משפר את הסיטואציה, זה לא פותר את הבעיה- זה רק יוצר עוד בעיה- וזה הורס את מצב הרוח שלך.

קחי נשימה עמוקה ותתני למה שתמיד הנחה אותך להנחות אותך- אף אחד לא מת, כולם בחיים, אפשר להרגע ולראות מה עושים עם זה בלי להשתגע. 

  • איבדתי שליטה ופגעתי באנשים שאני אוהבת

בהמשך לסעיף הקודם. אחרי שאת פוגעת בעצמך, זה פוגע באחרים. אם פעם אלו היו רק המשפחה שלך, עכשיו זה החברים שלך מהבית וגם החברים שלך מהצבא. לא הכירו אותך ככזאת. הכירו אותך כמאופקת ורגועה ואחת שלא מתפרצת מכל דבר שאומרים לה.

אז תעשי מאמץ בכדי לחזור לבן אדם שפעם היית.

ואם את מרגישה שאין לך שליטה על עצמך, תשני כיוון וצרי מסלול חדש לגמרי.

  • לא העזתי

מה מתאים פה? משפטי טאמבלר? ציטוטים מTED? אולי משפטים שחברים אמרו לך? אולי קטעים מהבלוג שלך? מילים שאת כתבת???

חיים רק פעם אחת. (טאמבלר)

מה שלא תעשי- יהיה מה שתתחרטי עליו (זה נגיד ממש שלך).

להזדמנויות יש רגליים- גם הן בורחות. (ואת זה ממש הנפצת הרגע)

חבל. פשוט חבל לא לעשות משהו בגלל "פדיחה" בגלל מוסכמות חברתיות טיפשיות, בגלל אמא שלך, בגלל חברים שלך שאומרים לך לא.
או בגלל מה שיגידו עלייך וגם לא בגלל מה שהוא יגיד.
כן הוא, אותו אחד שאת לא מפסיקה לחלום עלייך בלילה אבל במציאות לא קורה בינכם כלום.
הוא מרגיש לך הכל, אבל בעצם הוא ממש כלום. כי בינתיים הוא תופס חלק ממש גדול במחשבות שלך אבל חלק כל כך קטן במציאות שלך.
חבל לא לעשות משהו בגלל פחד.
הפחד- הוא זה שאמור להניע אותך.
שימי לב לחיים שלך עד עכשיו ולאילו מקומות נפלאים הגעת בזכות הרגעים האלו שהעזת?
בזכות הרגעים שיצאת שנייה מאיזור הנוחות?
תזכרי באיך זה גרם לך להרגיש ואיך זה שינה אותך.
אנחנו גודלים שאנחנו עושים את אותם הדברים המפחידים שאנחנו משתוקקים לעשות.
תני לפחד להיות המנוע בעוד שאת מחזיקה את ההגה- וסעי הכי רחוק שאפשר


אז איך נקרא לזה?
התכנית להצלה שלי מעצמי?
המדריך לאני האולטימטיבית?
אני סומכת על היקום ובעיקר על עצמי, שגם אם אצליח לעקוב אחרי התדריך הארוך הזה, ישארו לי כמה פגמים נחוצים, שמשאירים את הכל בסדרחיבוק של הסוררת
נכתב על ידי Me, Myself& I , 3/10/2017 00:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה


כבר כמעט שנתיים שאני בצבא. אז אפשר להגיד ששנתיים. שנתיים שאני במערכת ונותנת את הכל, ללא תנאים וללא סייג. 

בלי לבקש לתמורה, בלי תנאים נוחים ובלי בקשה להקלות, גם כשצריך.

היום הגעתי למעיין נקודת שבירה.

היום, בפעם הראשונה, באמת ביקשתי את העזרה וחוויתי יריקה נחמדה לפרצוף.

דווקא מביקור רופא.

אחרי שהבנתי שאין אף בן אדם שיכול באמת לעזור לי פניתי הביתה, אבל לא לפני שמיררתי קצת בבכי.

מיררתי בבכי כי זה היה מתסכל בפעם המי-יודע-כמה להבין, שגם אם הצבא בשבילך הוא הכל- אם את כלום בשביל גורם רלוונטי, את כלום עד הסוף.

 

זה הרגע שלי לשבור את הכלים, לזעוק זעקת עד מתי, לקרוע מעליי את תגיות בה"ד 1 ולחכות בשילוב ידיים לאזרחות שאמורה לבוא בעוד 8 חודשים.

כי איך זה שאתה נותן הכל ולא מקבל כלום? באיזה עולם זה הגיוני?

הרגעים האלה הם חלק מההשלכות של השירות הזה, שבחרתי בעצמי.

אנחנו חושבים שההשלכות הם הדברים שרואים מבחוץ. 

לדוגמת השבתות, השושים, חוסר השינה, הבריאות הלקויה, חוסר הפנאי...והמון חוסרים גשמיים.

אבל האמת היא שההשלכות הם הרגעים האומללים האלה שבהם אתה רוצה להשליך את כל מה שבנית על הרצפה ואתה פשוט לא מבין מה אתה עושה כאן.

אתה לא מבין מה אתה עושה כאן כי כל חוסר ההגיון מתנקז בנקודה אחת קריטית ואתה רוצה פשוט לברוח.

אתה לא מבין מה אתה עושה כאן כי אתה שקוע בתוך ים של עצבים על דברים טיפשיים במקום להתחיל לבנות את החיים שלך.

אתה לא מבין מה אתה עושה כאן כי אתה מבין שלא משנה עד כמה מיוחד תהיה אתה והאנשים סביבך- אתה בסה"כ עוד כלי משחק.

ואתה פשוט מרגיש כאילו אתה וכל האישיות שבנית לעצמך, מתמוססים לך בין האצבעות.

 

אנחנו כבני אדם אוהבים אתגרים.

אנחנו אומרים שאתגר הוא דבר שמוציא אותנו מהקופסאות, מהריבועים, מהעיגולים- ומשלל הצורות. האתגר הוא מה שדוחף אותנו מעבר לפינות, מוציא אותנו מאיזור הנוחות, מגדל לנו עור של פיל. ועוד המון סיסמאות ששגורות בנו ואנו משתמשים בהן כאילו אנחנו באמת מבינים אותן.

אבל האמת היא שאנחנו סתם חבורה של ילדים פלצנים ומטומטמים.

מאתגרים משתפרים, מאתגרים למדים, אבל מהם אותם אתגרים באמת שהכל מדברים עליהם?

אתגר, הוא להתגבר על אותו רגע אומלל, ולהחליט שאתה לא זורק את כל מה שבנית לפח- וממשיך הלאה.

אתגר, זה להצליח לראות מולך את המטרה, כשכל נסיבות החיים והכשלונות שלך מטשטשים אותה.

 

אז היום, הבנתי שבדיוק הרגשות האלה, הם מה שהובילו אותי לדחף לחולל שינוי.

חוסר האונים, האומללות, חוסר ההערכה - למה שחיילים בצה"ל ירגישו ככה?

אם חייל, אקשר את זה אליי ואומר- לוחם. אם לוחם מקריב את כל כולו למען המטרה, אין סיבה שירגיש לא מוערך.

חייל טוב, הוא חייל שטוב לו.

אני לא שואפת לבנות את הצבא כולו. אני לא שואפת לבנות עם. בחתימת הקבע שלי- אני אפילו לא שואפת לתרום למדינה.

פתאום נשמע טיפשי נכון?

אם הסיבות הגדולות האלה לא מובילות אותך אז למה לך? למה לך להתחייב לשירות מפרך של 4 שנים שבו תמשיכי להרגיש יריקה על הפרצוף מהמערכת...מבלי לרצות לבנות צבא, עם או מדינה?

כי אני ריאליסטית, ולא מתייפייפת.

אני רוצה להיות מ"מ לוחמת. למ"מ- שלל תפקידים והשפעות מגוונות.

הוא בונה מחלקה, הוא מעצב פלוגה, הוא מטביע חותמו בקרב. אם הוא מ"מ טוב, הוא עושה שם גדול בגדוד. אם הוא מ"מ מצויין, הוא אחד ששומעת עליו כל החטיבה.

נמשיך בקו הצלחתו- נניח והוא הוציא מהצבא חיילים שלקחו ממנו ערכים ונורמות לאזרחות. אז הוא בנה כמה עשרות מדור העתיד. הם יצאו לאוויר העולם ופיזרו כמה מחלקיקי האישיות שלו פה ושם. אחלה, מעולה, לא באמת בנה עם שלם. 

מה שאני מנסה להגיד, המ"מ, אגדי ככל שיהיה- הוא טיפה בים.

לכן, אני לא מחפשת משהו גדול, אני לא מחפשת לשנות את המערכת הצבאית האטומה. לא כי אין בי תקווה או חזון. אלא כי יש בי הגיון.

אני מחפשת להשפיע בגזרתי ומעבר לה- עד כמה שאוכל. אני יודעת להציב את המטרות שלי כך שאוכל לפגוע.

אני רוצה לבנות מחלקה של לוחמים שרוצה להלחם למען המדינה, שתצליח לאהוב את הצבא- כמו שאני אוהבת.

לוחמים שיראו לנכון לתת מעצמם למען המולדת, למען המשפחה, למען החברים שלהם.

לוחמים שיפיקו מהשירות הצבאי מהמיטב ויזכרו בו בחיוך.

המטרה העיקרית שלי היא- לשדרג לחייל את החוויה הצבאית שלו.

 

ולמה אני ולא אחר?

כי אחר יכול, כל אחד יכול, אז למה אני ולא אחר?

כי אין הרבה כמוני.

אין הרבה כמוני שרואים את הצבא כמו שאני רואה אותו- ואני רוצה לגרום לאנשים להנות מהשירות שלהם.

אני אאדיר קצת את עצמי ואוסיף- כי אני מצליחה לראות את החייל. אתה רואה את החייל כשאתה מצליח להיות לו אוזן קשבת.

וכשאתה רואה בו פוטנציאל ומכריח אותו לממש אותו- ולא נותן לו לישון בלילה עד שהוא לא רואה את עצמו כמו שאתה רואה אותו.

יש כל כך הרבה דרכים לראות את החייל. ואילו הדרג העליון, אותו דרג שמפיל את כולנו לקרשים כל פעם מחדש, בוחר לישון.

הוא בוחר לישון כי ממילא כל מי שאין לו דרגת כתף- שקוף לחלוטין.

מתי הוא יבין שאותם החיילים הפשוטים, הם הנכס הכי גדול של כולנו? ונכס יש לטפח?

והטיול יחכה, והתואר יחכה וכל ההגשמה העצמית תחכה. אז אני אהיה קצת פחות בריאה, יותר עצבנית, אולי אאבד דברים בדרך- אבל בסוף ארוויח משהו שווה יותר מהכל. 

וגם אם לא ארוויח כלום, מקווה שאגרום לאחרים להרוויח.

וכשאותו אחר ירוויח, זה יהיה שווה את כל הסבל שלי בדרך.

נכתב על ידי Me, Myself& I , 2/10/2017 02:29  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ