לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014


תיכננתי לכתוב פוסט בעל משמעות, היו לי המון מילים והחלטתי שאכתוב אחרי כמה תרגילים בכימיה ואז סיימתי עם כימיה ואז ההשראה כבתה אבל אני צריכה את הפוסט הזה בשביל ייצוב והשעה כבר 12 וחצי ומחר בית ספר ומחר שיעור נהיגה ומחר ללמוד, למי יש כוח למחר, הא?

בזמן האחרון שמתי לב שפיתחתי איזה הרגל נורא. אם אני נמצאת ביום שבת בבית יותר מידי זמן אני מתחילה לפתח מן דכאון ועצבים וייאוש וחוסר כוחות לקראת השבוע הבא. היום למשל חזרתי הביתה בצהריים אחרי שישנתי אצל חברה שלי והיה כיף בטירוף והייתי מוכנה להתחיל ללמוד.

ואז התחיל איזה ריב של בנות ששיגע לי את הצורה ונתתי לזה להטריף אותי יותר מידי ולא הצלחתי להתרכז וללמוד הרבה.

ואז החלטתי ללמוד קצת ב10 בערב או אפילו אחרי וגיליתי שאני ממש נהנת מזה. ואז הבנתי שמאוחר ושהתאוששתי מאוחר מידי.

אז תמיד יהיו רגעים שינסו לייאש אותי ותמיד אני יקום מאוחר ואסתובב עם פרצוף תחת וחשק מטורף לבכות ולהתעצבן ולהתמרר ולא אצליח לקום מהמחשב ולראות שעפו להן איזה שעתיים וחצי בלי שאתכוון בכלל. אז יהיו לי ימים אפורים כאלה, שמלאים בקצת טוב וקצת רע וקצת כלום. 

ואז יהיו ימים משוגעים שאני אבלה ימים שלמים ברצף ואשתגע ואתחרפן ואתפוגג מכל השמחה הזאת שמסביבי.

היום עלתה לי מטאפורת המשאית, מטאפורה שמקבילה לחיים שלי. בזמנים הכי טובים והכי משוגעים שלי, המשאית מסתובבת סביבי, פשוט נעה במעגלים. ובזמן הזה אני משתגעת רק מלהסתכל עליה, המהירות שלה מסחררת והיא קרובה עליי כל כך ואני מסתחררת יחד איתה מתפעלת מהמהירות האדירה שלה ומהעובדה שהיא כל כך קרובה אליי אבל לא נוגעת בי. החיים שלי נעים בקצב טוב באופן מטורף, או שאני חיה מיום ליום שכל יום יש יום משוגע אחר עם חברים, או שזה ימים אדירים בבית ספר. אני מצליחה גם ללמוד גם לנגן גם לשיר גם ללכת לחדר כושר...פשוט מצליחה ונהנת מזה. ואז פתאום, בבום אחד, בלי להודיע או לתת אפילו רמז המשאית מפסיקה את הסיבובים המדהימים שלה ופשוט דורסת אותי. אני נרמסת על הכביש וכל האיברים שלי מתפוצצים ונמחצים אל תוך האדמה המזדיינת ולוקח המון זמן עד שאני קמה. וביינתים, כשאני שוכבת ומדממת על הרצפה המשאית פשוט קמה מעליי ואז רוכבת לה ונעלמת. היא נעלמת מהאופק, מולי אני רואה שממה, מדבר. גרוע יותר, אפילו לא שממה ולא מדבר, שום דבר, כלום. ריקנות מתמשכת. ואז אחרי הרבה זמן יזע ודמעות, המשאית מופיעה באופק, ניצוץ של תקווה. ככל שהיא מתקרבת יותר ויותר, אני חוזרת לעצמי, לאט לאט (לאט לאט לאט לאט). ואז היא ממש קרובה כבר, ואז היא מתחילה להסתובב סביבי. ואז הכל חוזר חלילה.

הצגתי את המצבים הקיצוניים ביותר, כי אני אדם קיצוני נורא. כן לפעמים המשאית סתם מתרחקת, או סתם עוצרת מלהסתובב או שמסתובבת ממש לאט או שהיא סתם נעצרת בלי לזוז. לפעמים היא סתם מנסה לדרוס אותי ולפעמים היא רודפת אחרי.

אין לי מושג למה דווקא משאית, אני מניחה שזה עלה לי לראש כי משאית יכולה לדרוס.

בכל אופן, אין לי מושג למה חפרתי על זה עכשיו. מה זה קשור לעזאזל.

 

נכתב על ידי Me, Myself& I , 19/10/2014 01:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני שונאת בנות


אני צריכה יותר חברים בנים

בלי שטויות בלי דרמות בלי כאבי ראש בלי זיוני שכל

אני צריכה פשוט להשתחרר מהכל אני צריכה להשתחרר מהמחשבות

וזה קרה החופש הזה, היה לי חופש מדהים

עד שהחברות שלי הרסו לי את היום האחרון עם איזה דרמה של דרמות קוויין אמיתיות שיש להן מחזור שלושה שבועות ברצף כל חודש וזה גרם לי להבין שאני צריכה בנים.

נכתב על ידי Me, Myself& I , 18/10/2014 19:45  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ