לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2017

6 שנים


כשאחת הבלוגריות האהובות עליי בכל העולם הזה שלחה לי תמונה של ההודעה לגבי הסגירה..בשנייה הראשונה, מאוד צרם לי. אבל מיד אחר כך נזכרתי שכולנו ידענו שהרגע הזה יגיע, אף אחד לא היה מוכן אליו.

ישראבלוג כבר מזמן לא אותה קהילה של פעם. כל מה שיש באמת להתגעגע אליו, כבר איננו. הסגירה של המקום הזה, הייתה רק עניין של זמן.

אבל בכל זאת להמון אנשים הוא היה לבית, לחדר, למגירה, או ליומן. וכשהפסיק להיות, הפך לעוד פינה חמה בלב.

אז יהיה קשה לכתוב ISRA- בשורת הכתובת מבלי לקבל מיד את הבלוג שלי בשורה, קשה כשאחד המקומות שהיו פעם הSAFE ZONE שלך ימחקו לעד אבל מה שיפה בכל העניין הוא שכשדברים נכנסים לך אל הלב, הם אף פעם לא יצאו משם.

 

אני אחסוך את הבעות הפליאה, את ה"חבל ש" וה"היה אפשר", כי כל זה באמת לא משנה, מה שכן, אני אסתפק בלומר תודה ואפילו תודה ענקית.

 

בתחילת כיתה ט', הגיחה לה ילדה בת 14 שחשבה שידעה לכתוב, שידעה לחלום את כל החלומות הכי גדולים, אבל עוד יותר ידעה לא להאמין בעצמה. חוסר בטחון היה הילקוט שלי ואותו סחבתי לכל מקום שהלכתי(מעבר חד ובלתי צפוי מגוף שלישי לגוף ראשון). כולם ראו אותו, כי יש ילקוטים שקשה לפספס, אבל אף אחד לא ידע עד כמה כבד היה.

אבל באותה תקופה היה משהו שייצב את הקרקע וגרם להכל להראות קצת נורא פחות- וזה בדיוק המקום הזה, אז תודה.

חשבתי שלכתוב על החלומות והפחדים שלי יעזור מעט, אבל אם מישהו היה אומר לי עד כמה, בחיים לא הייתי מאמינה- אז תודה.

 

תודה שלימדת אותי לכתוב, כמו ששום מורה ללשון, עבודה בספרות, בגרות בהיסטוריה, אי פעם היו מצליחים.

תודה על הכשרון להתפסלף.

תודה שגרמת לי להבין עד כמה חשוב לכתוב. מילה היא זכרון, זכרונות הם מי שאנחנו וכשהם נעלמים- חלק מאיתנו נעלם.

תודה שהתבגרת איתי ועשית איתי צעד צעד -מהחטיבה לתיכון ועד לצבא- שבו עזרת לי להשיל עוד ועוד ק"ג מאותו ילקוט מביך.

תודה שעברת איתי מדכאון לטירוף חושים כל פעם מחדש ובעצם חיית איתי בתוך אותה רכבת הרים שאני מכניסה לעצמי לראש כל פעם מחדש.

תודה על המקום להתבטא בלי גבולות, בלי מסיכות, בכל ימות השבוע ובכל שעות היממה.

תודה שלימדת אותי על עצמי כל פעם מחדש.

תודה על הפלטפורמה להכיר כל כך הרבה אנשים ועוד יותר תודה על ההזדמנות להרוויח חלק קטן ונכבד מהם♥

 

אתה וירטואלי, אתה לא אמיתי, אתה לא קיים, אתה "עריכת קטע" לבן ומעפן, אתה תמונת רקע של מדבר ורשימות דפוקות של ילדה בת 16, אבל מכיל בתוך מאות עמודים אינטרנטיים, אלפי חלקיקי אישיות שלי.

אז בין כל החלקיקים האלה, בדו שיח הענק הזה שנמשך 6 שנים, למדתי על הדברים החשובים באמת.

תודה! בפעם האחרונה, על שגרמת לי להבין "עד כמה חשוב". עד כמה חשוב: לפרוץ גבולות, להיות מודע לצעדים שלך ולתכנן קדימה, להיות מרוצה מעצמך ומהחיים שלך, לחתור לשיפור תמידי בלי הפסקה, ללכת עם הלב שלך אבל הכי חשוב, להקיף את עצמך באנשים שאוהבים אותך אבל העיקר שתאהב אותם בחזרה.

 

נשמע כמו מסקנות קיטשיות שהעתקתי מאינסטגרם של ילדה בת 17 עם טעם בינוני במוזיקה, אבל יש כתובות שנשארות באינטרנט ויש כתובות שיש להן משמעות אמיתית בעולם שם בחוץ.

 

נשמע מוזר, מוגזם ומלודרמטי יחסית לאתר מסכן באינטרנט, כל ההתייחסות אליו כאל יישות אמיתית אפילו קצת פטייה. אבל כשאותו דבר מזויף מהווה חלק משמעותי בהתבגרות שלך, אתה תיקח אותו קצת יותר ברצינות.

אם ב6 שנים הצלחתי להרוויח כשרון, בטחון עצמי, את האומץ להגשים את עצמי, חברויות...אז נדמה לי שמספיק ודיי.

ישראבלוג, גמרתי לעשוק אותך, היה שלוםחיבוק של הסוררת

נכתב על ידי Me, Myself& I , 8/12/2017 20:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ