לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2015

המסע לפולין


לפני כשבוע חזרתי ממסע לפולין.

במסע עצמו, לפחות 5 פעמים ביום מישהו אמר "אתם קולטים שאנחנו בפולין?!?!?!" לא, לא קלטנו.

מסע שכולם שמעו עליו מאז היסודי והשתוקקו לצאת אליו והנה אחרי הכנות רבות ונישול עצמי מהירושה(או קריעת תחת בעבודה) אנחנו שם וזה פשוט לא נקלט. במסע עצמו עמדנו והיינו עדים לסיפורים מזוויעים ולא בכיתי, באף אחד מהם. אמא שלי אמרה לי שלא בכיתי כי אני חזקה אבל אני לא מסכימה איתה. כי אני בן אדם שבוכה הרבה, כשאני קוראת ספרים אני בוכה, כשאני רואה סרטים אני בוכה וכשמשגעים אותי ומטריפים אותי אני מתחילה לבכות. אבל שם, פשוט לא בכיתי. זיעזע אותי והטריף אותי אבל זה פשוט לא חדר אליי.


מיידנק

 

בכיתי רק פעם אחת כשהיינו במוזיאון אשוויץ. הגענו לתחנה הסופית, ליד ספר השמות העצום היה מקום לשבת ועשינו שם טקס שבו כל אחד הדליק נר לזכר בן משפחה שנספה. ואז המדריכה התחילה לדבר על זה שהיום, אחרי כל ההשמדות האובססיביות והרדיפות הבלתי פוסקות הקימו מדינה שקיימת כבר 67 שנים שיש לה צבא חזק ואנחנו חיים בה מוגנים עם המשפחה שלנו. זה היה אחרי סיור שהכניס אותי לדכאון אמיתי וזה ריגש אותי כל כך אז התחלתי לבכות. 



אשוויץ

 

אבל כששמעתי סיפורים על רציחות קרות לב ועקובות מדם בזמן שעמדנו ביערות מול בורות ירי וכשעמדתי בתוך תאי גזים והסתכלתי על משרפות פשוט לא בכיתי. הזדעזעתי? כן. נדהמתי? כן. רציתי להקיא? רציתי לעקור את העיינים מרוב שלא האמנתי? כן כן כן כן כן ושוב פעם כן אבל לא בכיתי.

אני יודעת שלבכות לא אומר כלום אבל יש אנשים שלא בוכים ביום יום שלהם, אבל אני כן אז זה היה בשבילי קצת מוזר.

אבל לא בכיתי כי לא משנה כמה נבכה וכמה נזדעזע וכמה נופתע, אנחנו לעולם לא נבין.

לא נבין את האכזריות חסרת הגבולות שהובילה לפשעים אלו ובעיקר לא נבין את הסבל הזה.



משרפות במיידנק 

 

 

כי אחרי שפערנו פה מול בורות הירי בלופוחובה, התלוננו על זה שקפוא בעודנו לובשים בגדיים טרמיים ומעליהם עוד כמה שכבות טובות. אחרי שמיררנו בבכי במיידנק, הרגשנו את הקרקורים הלא נעימים כי עברו כבר 3 שעות מאז האוכל, אז מיד שאלנו מתי נגיע לארוחת ערב. ואחרי שנתקלנו במראות מזעזעים במוזיאון אשוויץ שאלנו מתי נגיע לאוטובוס עם הוויאפיי כי כבר לא דיברנו כמה שעות עם אמא. וזה ממשיך הלאה והלאה. אנחנו עצובים באמת ובתמים כי אין לנו מספיק כסף לבלנדסטון כאילו שחסר לנו עוד נעליים, כי אין לנו מספיק כסף לצאת לשתות. אנחנו חשים פגועים כשאנחנו מגלים כשאנשים שהם לכאורה חברים שלנו הפיצו עלינו שמועות שלאף אחד לא אכפת מהם. אין מה להאשים אותנו, התרגלנו לשפע מסוים וכשחסר ממנו אפילו במעט אנחנו מרגישים מסכנים, קצת עלובים, כאילו שצריך לרחם עלינו. כל אחד עם השפע האישי שלו, השפע הכלכלי והחברתי. לאחד יש יותר ולשני יש פחות אבל לכל אחד יש מכסה מסוימת שהוא רגיל אליה.

אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היא דלות, עוני או רעב.

כמו שאף אחד מאיתנו לא יודע מה הם בדידות, ניתוק או בגידה.

 

למושגים האלה בשואה יש הגדרה אחרת ובגלל זה צריך להמציא מושגים אחרים במיוחד בשביל זה. כי אף אחד מאיתנו לא חווה את זה, אף אחד מאיתנו לא יבין את זה. אנחנו מגדירים את מושגים אלה אחרת, יש לנו מכסה אחרת, אנחנו חיים בעולם אחר.

אז בגלל זה אני לא מבינה את כל אלו שאומרים "כשתהיו שם, תבינו" כל מי שלא היה בפולין קורא את המשפט הזה וקצת מתבאס, כי הוא רוצה להבין. אז אני אגלה לכם סוד. כל מה שמבינים שם, הוא שלא מבינים כלום. מבינים שאת השואה אי אפשר להבין.



אשוויץ-בירקנאו

 

אז עכשיו אתם בטח חשים הקלה, כי אתם חושבים שלא פיספסתם כלום, אבל בהחלט כן פיספסתם דברים אחרים.

שום בהייה בבורות ירי, קברים, משרפות, אפר וכיוצא בזה לא יסביר לכם את השואה. גם ניצול שואה לא יסביר לכם את השואה. לשואה אין ולא יהיה הסבר הגיוני. המוח שלנו לא מצליח להתמודד עם חוסר ההבנה הזאת, אז אנחנו נתחיל לבכות או לחילופין, להמציא בדיחות שואה.

 

אבל המסע הזה הקנה לי ערכים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. הדברים לא צנחו אליי בבת אחת, וזה עדיין ממשיך לחלחל. אני מקבלת את זה לאט לאט, נותנת לזה לעבור דרכי וביינתים לא משחררת מכל מה שלמדתי, ראיתי וחוויתי שם.

 

ערכים של חברות, אחווה ואהבה. עזרה וערבות הדדית לזולת. למדתי להעריך את המשפחה שלי בהרבה יותר. גם זה חילחל אליי אחרי וזה עדיין ממשיך לחלחל. וגם כשהם מעצבנים, ומטריפים את השכל, צריך להמשיך להעריך ולהמשיך לאהוב. לא הבנתי מהי שואה ומה עבר במוחם המעוות של הנאצים אבל הבנתי שמסביבי יש בני אדם שבסה"כ רוצים לחיות ולממש את עצמם בדיוק כמוני. אז אין מה להתבייש, אין מה לפחד. אין צורך לפחד לאהוב ולהראות אהבה, אין צורך לפחד להגיד מה אתה חושב ולעשות את מה שאתה רוצה ברגע נתון, כי הכל חולף הכל זז הכל רץ ואין זמן לכלום. מה שהיה, היה, אי אפשר לשנות את העבר אבל ניתן לתקן את המעוות.כולנו בסה"כ אנשים שאוהבים לאהוב ואוהבים לשמוח. זהו זה, הכל פשוט.

אז צריך לצחוק, לבכות, לחייך ובעיקר לרוץ, לחבק ו ל א ה ו ב.




מול הר האפר במיידנק


נשמע מוזר ואלה דברים שידעתי מקודם. אבל ההבדל בין ידיעה להבנה הוא עצום. וההבדל בין הבנה ליישום הוא עצום עוד יותר. ועכשיו, אני בשלב היישום, וכאן בדיוק אני פורחת.


"...רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים, שתנקמו את נקמתו, רוצה אני שתקימו יד לנו ומצבה שתגיע עד השמיים, ציון שיראה אותו העולם כולו- פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי אני מאמינה באמונה שלמה שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר" (מיומנה של דוניה רוזן)

 

 

נכתב על ידי Me, Myself& I , 20/3/2015 15:01  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נעליים


אלפי נעליים, כמות אין סופית של נעליים.
נעליים שבהן היו רגליים שצעדו על מדרכות.
שהילכו בין בתים וחומות.
שנבחרו בקפידה או ברישול.
שצוחצחו והוברשו או אף פעם לא קיבלו יחס או טיפול.
ואם שם בין הר הנעליים תמצא את הנעל שלי, תזכור אותי.
תזכור שהלכתי בה לבית ספר או לגן, לאוניברסיטה או לעבודה.
למכולת או לפארק השכונתי. 
אולי בנעל זו התארסתי עם אהובת ליבי ואולי בנעל זו בכיתי את נשמתי.
אך לאחר שנלקחה ממני הנעל נלקחה ממני גם זהותי.
מאותו רגע הפכתי להיות מספר, קומבנציית מספרים בין אלפי קומבינציות.
מספר שהוכה, מספר שהורעב, מספר שנתלה, מספר שהומת בגז.
מספר שהושפל בכל דקה ללא רחמים.
חסר אישיות, חסר וודאות, חסר מקום, לא יותר ממספר.
ומה שנשאר ממני, הוא רק נעל שעכשיו שוכבת בערמת נעליים ששייכות למספרים אחרים בדיוק כמוני.
אז אם תראה את הנעל שלי, תזכור אותי, ואת כל עם ישראל.


נכתב על ידי Me, Myself& I , 10/3/2015 19:09  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ