לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כתיבה לנשמה


מילה היא כמו ציפור, ברגע ששחררת אותה, לא תצליח להחזיר אותה בחזרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2017

התרחקנו


קטע ארוך ממש על סיפור שהוא ארוך עוד יותר. 

לא מאמינה שמישהו יקח על עצמו את האתגר, אבל אם כן, אל תשכחו פופקורן.

 

 


 

השנה 2017 החודש הוא מאי. אני כמעט בת 20 ואת ממש עוד מעט בת 19. 

18 שנים של חברות. או 17? או אולי 19? מי בכלל סופר, מי בכלל יודע, ולמי בכלל אכפת כשמדובר בזמן כל כך ארוך?

מיותר לציין שלקראת חגיגת 2 עשורים חווינו הכל מהכל. היינו למטה והיינו גם למעלה והיינו גם באמצע המושלם הזה, בשגרה הנפלאה הזאת, השקט שלא מסתיר מאחוריו שום דבר.

אני ואת לא חברות. אני ואת משפחה, כבר ממזמן. בשביל משפחה לא צריך דם. אני ואת משפחה לא מאתמול ולא משלשום. ולא מלפני שנה או שנתיים אני ואת משפחה מאז ומתמיד.

מאז שישנתי אצלך בפעם הראשונה בגיל 8 והתעוררנו ב5 בבוקר ביום שבת כמו שתי ילדות מעצבנות ואבא שלך נכנס לחדר לנזוף בנו למרות שאבא נועם אף פעם לא כועס. ואז באותו בוקר שפכתי לך חצי מקערת הקורנפלקס על השולחן עם המפה והיינו צריכות לנקות.

מאז שהיית אצלי בבית בפעם ההיא בגיל 12 והחלטת לעשות לי בוק של ממש, הכל בשביל לשפר את הדימוי העצמי הרעוע שלי. היינו עסוקות שעות בשביל לבחור שמלות ולהתאים איפור וכל זה בשביל לעשות 20 תמונות מסכנות בטלפון שהאיכות שלו עולה קצת יותר על איכות של טמגוצ'י.

הילדות שלי שזורה בילדות שלך, אני הפכתי להיות הנערה שהפכתי להיות בזכות החברות הגדולה שלנו שפעם בשבילי הייתה הכל מהכל.

 

בואי נתקע שנייה על גיל 12, גיל טוב לא?

אי שם בגיל ההוא, בגיל שבו הפופולריות לא זרחה לי מהתחת, לא הייתי מהלכת ברחוב וכל אחד היה מביא לי כיף ומתלהב לראות אותי, לא הייתי קומיקאית השנה(באזור שלי ובבועה הקטנה שלי), ולא הייתי כלום בעצם- את היית הכל.

הייתי בטוחה שבלעדייך אני פשוט לא אשרוד את כל הדברים הגדולים שאלוהים מנחית. לא האמנתי שאני אוכל להתמודד בעולם שבו את לא החברה הכי טובה שלי. 

הרגשתי בעצם כלום ושום דבר, בחיים לא הייתי מודה בזה אבל כך היה. כי בן אדם שמעיד על עצמו שבלי מישהו מסוים הוא לא ישרוד- הוא בעצם כלום ושום דבר. לאהוב זה טוב והגיוני לפתח תלות אבל ברגע שאתה מרגיש שעצם הקיום שלך לא שווה בלעדיו...כנראה שיש בעיה.

מאידך, אנשים לא חושבים שזה בעיה. אנשים חושבים שזה רומנטי להגיד "אני כלום בלעדיו". אבל זה לא רומנטי ולא בטיח. זה בעיקר אומר שהגיע הזמן שתבנה את עצמך מחדש. 

מזל שאז הייתי בת 12 ולנסות להבין את המורכבות של זה היה לא מתאים. כי בגיל הזה אני באמת לא חושבת שהיו לי את היכולות לאכול את העולם בלעדייך.

היינו השליטות של הפנטזיות שלנו. היו לנו עולמות משלנו, משחקים משלנו, חלומות משלנו, והיינו בטוחות שהכל יתגשם כי דברים פשוט צריכים לקרות.

היינו בטוחות שיהיה לנו חבר בכיתה ז' או לפחות בח' כי ככה זה בחטיבה, בטוחות שהעיר הזאת משעממת מידי בשביל שתינו. בטוחות ש"בחוץ" מחכה לנו עולם שלם של חברים שמחכים רק לנו. שמחכים רק לרומי ולליסה שיכבשו אותם כבר ויפגשו אותם ושפשוט פה אין כלום.

אבל בכל זאת תמיד היה לנו אחת את השנייה. היו לנו את הסרטונים והתמונות- היינו הבמאיות, התסריטאיות, העורכות, השחקניות- שלטנו ביד רמה על העולם הקסום שלנו. היה לנו את "רומיסה", היה לנו את השופינג שחיכה לנו רק בתל אביב כי אשקלון בנאלית מידי, את העל האש עם ההורים שלי, את המסעדות עם אמא שלך, רמת גן עם אבא שלך, סרט ופיצה רק בבית שלך כי הוא תמיד היה ריק.

את הלבשת אותי לדייט הכי ראשון שלי בעולם, זוכרת? תרתי משמע, ה ל ב ש ת אותי. הוצאנו לי בגדים מהארון, שמנו אודם על המגירה, מדדנו הכל, צילמנו הכל ואפילו פתחתי אלבום במחשב בתיקיית "רומיסה" שנת 2010 ששמו- הדייט הראשון של ליסה.

עברנו כל כך הרבה דברים מביכים ביחד, אבל אני משערת שהזיכרון של שנות ההתבגרות יכול להותיר תחושת מבוכה בלבד ואם לא, אז התבגרת עקום.

אין מישהו שבאמת אוהב את גילאי 12-15. אתה מכוער, אתה מגוחך, אתה פתטי. אבל לנו יש סיבה אמתית לאהוב את הגילאים האלו והיא החברות ביננו.

לא היה לנו חבר, לא היינו הכי מקובלות בכיתה, כן היינו מקבלות ציונים טובים אבל למי באמת אכפת? בגדול לא היה לנו כלום באמת חוץ מאחת את השנייה.

זוכרת שפעם ללכת לים היה ביגדיל ממש? אני הייתי מאוד אוהבת וגם את לכאורה, אבל תמיד ההוצאה לפועל הייתה כושלת.

עם זאת ללכת לים היה מיוחד. או שזה היה אחרי בית ספר או שזה היה אחרי לילה לבן שלם, שבו אנחנו לא הולכות לישון עד שש בבוקר רק כי דיברנו כל הלילה או ראינו סרטים או שיחקנו סימס או עשינו משהו מפגר אחר של ילדות. אשכרה לעשות לילה לבן ביחד היה קטע.

 

עברה שנה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה. ובעצם הרבה שנים והגעתי לכיתה י"ב.

הרבה דברים השתנו מאז, הרבה דברים קרו במהלך השנים האלה.

עדיין חברות הכי טובות, עדיין הנשמות התאומות אחת של השנייה, עדיין הבית שלך הוא הבית השני שלי.

הכל אותו דבר אבל בעצם גם כלום לא אותו הדבר.

אז נחזור שוב אחורה בזמן.

 

כיתה ט' שלי הייתה כיתה של בדידות. לא הייתי בודדה מידי, דווקא הייתי כבר בכיתת מופת והתחלתי להכיר הרבה מאוד חברים שהיום ניכרים בין חברי הילדות שלי.

אם להשוות את כיתה ט' לבית הספר היסודי או לכיתה ז' אפשר להגיד שהייתי מלכת השכבה. לא באמת מלכה ואפילו בכלל לא, פשוט בכיתה ז' הקלמר שלי היה יכול לפתח יותר קשרים חברתיים משאני יכולתי. 

אבל- הייתי בודדה. ואת לא. היו לך מלא חברים, זוכרת? 

כיתה ט' שלי כיתה ח' שלך. השנים בהם כל הדרמות התחילו והו אני הייתי דרמטית.

תמיד לא מרוצה ממשהו, תמיד נעלבת ממשהו, תמיד כואב לה, תמיד רוצה עוד, תמיד בדיכאון, תמיד מפתחת ריב, תמיד מכריחה אותך לדבר ואת רק רוצה שאני אשתוק כבר ואפסיק לדבר על רגשות.

בזמן הזה בדיוק התחילה העבודה שלי.

עבודה שאפילו לא ידעתי שאני עובדת בה עד לא ממזמן. העבודה על האינטליגנציה הרגשית שלך, שהייתה שווה לאפס בזמנו.

את אולי החברה הכי טובה- זו שהרימה אותי מהקרשים כל פעם מחדש ודאגה להגיד לי שאני לא אפסית כמו שאני סבורה שאני.

זו ששרדה את פחדי הבמה שלי ולימדה אותי לשיר מול בני אדם מבלי שיהיה לה מושג קלוש במוסיקה אבל היה לה הרבה מושג בדבר הזה שנקרא "ליסה" אז זה עבד לה.

זו שלימדה אותי לא לפחד להיות יפה ולא לפחד לאהוב את עצמי.

אבל את לא יודעת להרגיש אנשים. את אולי יודעת לבטא אמפתיה אבל את פשוט לא מרגישה את זה.

מזל שאני כן.

אז עבדתי. עבדתי בלי משים. תמיד אמרתי מה שהרגשתי, תמיד ניסיתי להבהיר מה הרגשתי בעיקר כי רציתי שתביני.

לא ידעתי שאני עובדת, לא ידעתי שאני גורמת לתהליך מסוים להתרחש. גרוע מזה, לא חשבתי שמשהו דפוק בך, הייתי בטוחה שמשהו תמיד אבל תמיד דפוק בי, כי אני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי מספיק טוב כדי שתביני מה מבוקשי.

אז פשוט רציתי שהכל יהיה בסדר, רציתי שהכל יחזור לתלם, ומאחר ואני בסה"כ בן אדם לא היה לי יותר מידי מה לעשות חוץ מ-לדבר.

נחזור לכיתה ט' שלי. היה לך מלא חברים, לי לא. היום, אני אפילו לא זוכרת מי היו החברים האלה שלך, אבל פשוט היו לך בשפע. ואני הייתי צריכה פשוט להתחנן- בדרך כלל בעקיפין וכשלא אז ישירות- לעזרה ממך. 

ומה זה עזרה? פשוט פאקינג להצטרף ליציאה מזוינת בפארק שעשועים עלוב.

רציתי חברים, רציתי נואשות שיהיה לי פשוט מעגל. רציתי חבורה, רציתי להרגיש אהובה, רצויה, מקובלת קצת- רציתי להרגיש משהו.

היה כיף שהיה לי את מרכז העולם- ה"רומיסה" כי אתו הרגשתי, הרגשנו - הכי מיוחדות בעולם. אבל בכל זאת רציתי להיות קצת כמו כולם.

ולא היה לי. ולך היה. והרבה פעמים היה לי פשוט כואב לא להיות שם, לא להיות אתך במעגל, ואת פשוט לא הבנת.

מידי פעם היית מצרפת אותי ואז הרגשתי כאילו זכיתי באיזה לוטו, כאילו הכוכבים התהפכו בשבילי, כאילו אלוהים קם עם האנגובר. 

לקח לך שנתיים שלוש לקלוט שחברים הם של כולם. שחברים זה כמו שוקולד, יש אותם בשביל לשתף עם עוד חברים וכך להגדיל את מעגלי החברויות עוד ועוד. לקח לך זמן להבין שזה כל הכיף ואני בעצם לא עד כדי כך ביזארית שביקשתי לחבור אלייך.

פרט נוסף לגבי כיתה ט', התחלתי לכתוב בבלוג הזה. שבאותו הזמן היה הדבר הכי סודי בעולם. אפילו נסתר ממך. הוא היה בגדר מקדש, בגדר המקום האסור, המקום שיותר סודי מהמחשבות שלי. בדיוק בזמן הזה, התחלתי לפתח אהבה עזה מטורפת ובלתי מוסברת לדבר הכי טוב בעולם- כתיבה.

אבל נחזור לזה אחר כך אוקי?

 

הייתי בת 14, עם מוח קצת יותר בוגר כי הוא פעל שעות נוספות. בעלת חלומות גדולים וידיים שלא יודעות לבצע שום דבר. אם היה צריך לשים תמונה בהגדרה המילונית של "חסר בטחון" היו פשוט שמים את התמונה שלי כילדה בת 14. 

הייתי מפחדת מהכל-מאנשים חדשים, מלשיר, מבנים ואפילו מבנות. אבל הפחד הכי גדול שלי היה הצל של עצמי.

לעומת זאת, הייתי בטוחה שאת כריזמטית, חברותית, מלאת בטחון ובעיקר מנהיגה מלידה. היית המודל לחיקוי שלי ושאפתי להיות את לפעמים ואפילו יכול להיות שקינאתי בך.

לקח לי הרבה שנים להפסיק לקנא בתכונות שאני אוהבת אצל חברות שלי אלא פשוט להתחיל להעריץ אותן ולאמץ את מה שאני רוצה.

הייתי ילדה מעצבנת שרצתה הכל אבל אפילו לא חשבה שהיא מסוגלת לעשות חצי צעד בשביל להשיג חצי מטרה אז היא וויתרה על עצמה עוד מראש. אני לא אומרת את זה מזיכרון, פשוט קראתי קטעים קודמים בבלוג. וזה מדהים, לקרוא על הוויתור מראש הזה, על איך שאני בוחרת פשוט לא לנסות- מדהים להחריד.

ואת לעומת זאת, הרגשת לי ככליל השלמות- אף פעם לא בדיכאון, תמיד הכל מסתדר, תמיד קלילה. המודל לחיקוי.

 

בחופש הגדול נסענו לאילת ביחד בפעם הראשונה, עם ההורים שלי. עוד חוויה לאוסף, עוד משהו שהוא רק שלנו, שוב אנחנו נגד כולם.

שוב היינו בטוחות שנשיג בנים, שנכנס לאיזה מעגל חברים, שיקרה לנו משהו מדהים. לא הבנו שבשביל להכיר אנשים צריך אשכרה לצאת מהבועה הנחמדה שלנו וליזום. היינו בטוחות שהחיים הם סרט ודברים פשוט קורים. והם לא. אבל זה היה כל הכיף, לחיות בסרט.

 

אני רוצה להתקדם לכיתה י'. כיתה י' עדיין הייתי בודדה אבל כבר עליתי לתיכון אז זה גיל קצת יותר מגניב.

מיותר להזכיר מה עוד היה בכיתה י'. או שלא מיותר כי מי פאקינג זוכר?!

פרוג'קט 365. חשבון אינסטגרם שזה הוא שמו, כש365 מתאר את מספר הימים בשנה, והמטרה היא להעלות תמונה מכל יום. 

עוד משהו, רק שלי ושלך. למה רק שלנו? עוד משהו שרק אנחנו עושות את זה וכולם עומדים בצד וצופים.

משהו שהתחיל בקטן, אבל "בטעות" נמשך ל3 שנים תמימות. project 1 project 2 project 3. בסה"כ 3 שנים של תיעוד אובססיבי וחולני ביותר. לנו זה נראה כמו הדבר הכי מדהים שתפס אותנו בשנות התיכון. והפרויקט אכן היה בן לוויה לויאלי שידע איך להפוך את החיים להרבה יותר מעניינים ממה שהיו באמת. שוב, אלה רק אנחנו, המלכות של החיים שלנו, המתעדות של החיים שלנו- יחד.

עדיין, הייתי בודדה ממש. בודדה עד כדי כך שהרגשתי שלשדוד מחנויות בגדים ימלא לי את החסר. הרגשתי מלכת הפשע והרשע עד שהכל קרס ועולמי חרב עליי ובקיצור- נכנסתי לדיכאון עמוק.

לא ארחיב בפרטים, כמה גנבתי וכמה סבלתי, כל האנשים שפגעתי בהם וכל הטעויות שעשיתי. זה לא באמת משנה, כי זה לא הסיפור של החברות שלנו.

בכיתה י' הייתי בודדה, את לא, הייתי בדיכאון עמוק, ואת היית שם(כשהיה לך נוח). 

אני בטח רעה כשאני אומרת שהיית כשהיה לך נוח. אבל בדיעבד, אחרי שנים, אני מבינה שאולי זה באמת היה ככה.

להיות בדיכאון זה מספיק קשה. לסבול מישהו דכאוני זה גם לא קל, אני בטוחה. אני יודעת פחות על זה, כי אני רגילה להיות הצד הדיכאוני שרע ומר לו. וגם כי לא באמת אכפת לי לסבול אנשים מתבכיינים, אני יכולה להקשיב שעות לצרות.

אז היית בשבילי שם, והרבה מאוד, אבל לפעמים, פשוט נשבר לך הזין ופשוט הפסקת להיות. וכשהפסקת להיות הרגשתי שמשהו בי הרבה יותר מפגום. לא סתם פג תוקף, הרגשתי כמו מוצר שבכלל פס היצור לא היה צריך להוציא. ואז פשוט לא הייתי מפסיקה להתנצל.

עד היום, קל לגרום לי להרגיש רע עם עצמי. וכשאני מרגישה רע עם עצמי, אני פשוט מחפשת מחילה. או מחפשת לתקוף את כולם. תמיד לחינם.

ואז הגיע החופש הגדול של כיתה י' - וזה נגמר. הדיכאון נגמר.

פרחתי, פרחנו, הכל פרח, זוכרת?

 

החופש הגדול של כיתה י'.

אני מעלה את זה על הדף ומרגישה עננת זיכרון מתוק מרחפת בראש שלי, כמו צמר גפן אוורירי או כמו משקה קיץ מרענן. 

תקופה שבזכותה למדתי להיות נערה מאושרת ומשם רק גדלתי. אבל אני לא יכולה להפיל את כל הקרדיט רק לקיץ ולאווירה- ברור שאת הכל עברנו ביחד.

יום רנדומלי בחופש, אני ישנה אצלך, כרגיל. אוקי לא באמת ישנו, היינו ערות כל הלילה ואז הלכנו לים ב6 בבוקר ביחד עם ירדן. זוכרת איך באותו בוקר מטורף העולם הרגיש לגמרי שלנו? ירדן הלך אחרי איזה שעתיים ואנחנו נשארנו עוד קצת, בעיקר כדי לספוג מעט שמש לעור. וכמה טובות היו אותן הדקות של השמש. דקות לא ארוכות אבל דקות שהרגישו כאילו גם החול, גם הרוח, גם קרני השמש, בעצם הכל- שייך רק לנו. דרור מוחלט, מעוף בלי כנפיים- חופש אמתי. ואיך אפשר לשכוח את המסיבות בריכה באשקלונה? את הלילה שבו נכנסנו לים? את יום ההולדת שלי? 

את היום ההוא שסוף סוף אזרתי אומץ ורק בזכותך- העלתי סרטון שירה לפייסבוק.

היום זה נשמע ממש סתמי. כולה להעלות סרטון שירה לפייסבוק.

אבל באותו יום- הרגיש לי כמו ההצלחה העילאית ביותר של חיי, רגע השיא שלי. החיים שלי הסתכמו שם- ברגע הזה- ברגע שבו העלתי סרטון שירה לפייסבוק. סוף סוף לא הייתי הבלוגרית האנונימית, המסכנה והעלובה שרק כותבת על כמה שבא לה לכבוש במות. אלא הייתי מישהי שמתחילה להגשים את החלומות שלה, גם אם זה מתחיל בלטאטא מהם את אבק הפחד שאפף אותם.

החופש המסכן הזה של הנערה המסכנה הזאת שהפכה להיות בת 16(שהיא אני), פשוט פתח לי את הצ'אקרות.

בתיאור של הפרוג'קט בשנת 2015 רשמתי "שנה מדהימה שמלאה מכל דבר". כמה פשוט, ככה נכון. 

כמו הברווזון המכוער. התחיל רע ומר, נגמר יפה ומדהים.

 

כי אז הגיעה כיתה יא. שנת השגשוג האולטימטיבית.

לא הייתי צריכה "מעגלים" ולא הייתי צריכה ריבועים. הייתי עסוקה מאוד. הייתה לי מטרה אחת בראש והיא הייתה להצליח בכל דבר שנגעתי בו אז לא היה לי אכפת מכלום. הפסקתי לדבר ולזיין את המוח והתחלתי בעיקר לעשות. התחלתי לפתח עוד יותר את הדבר הנפלא הזה שדיברתי עליו בהתחלה, הדבר הזה שמחזיק אותך וגורם לך לא לקרוס כשאנשים עוזבים אותך- אישיות.

למדתי הרבה והשגתי ציונים טובים, ניגנתי ושרתי, התאמנתי. לא היו לי מיליון חברים אבל היו לי מספיק בשביל שאוכל לצאת איתם כשאני רוצה, לא חיפשתי מעבר. הסתפקתי במה שיש לי, הייתי מאושרת. הייתה לי מערכת מפוצצת בשעות בבית הספר אבל להגיע לבית הספר היה פשוט תענוג. אני זוכרת שלמדתי מיום ליום איך להיות יותר מי שאני מול כולם. בלי ששמתי לב, לדבר עם אנשים נהיה פחות מפחיד ופתאום- מפגש עם אנשים חדשים ממש לא מרתיע כמו פעם. אלא להפך - זה נהיה כיף. הפחדים שלי הפכו לתחביבים שלי. מצחיק כמה שזה מדהים.

זה זמן מצוין לחזור לספר על העבודה שלי.

פה כבר חלה השתפרות במצבך. היית קצת פחות אגואיסטית, קצת יותר מבינה וקצת יותר מצליחה לדבר. 

פה הייתי הרבה יותר מרשה לעצמי, לעבוד. זה היה אחרי הדיכאון הגדול, אחרי מפולת השברים שריסקה אותי לאדמה. כבר פחות חששתי, ידעתי שלדבר מרפא. ויותר חשוב- קראת בבלוג שלי וידעת הכל מהכל. שום דבר לא היה נסתר ממך.

והנה מה שעוד יותר נפלא- אפילו לא ידעתי מה אני מחוללת. גם את לא ידעת, אף אחד לא ידע. לא ידעתי שאלה קרדיטים שאני יכולה לתת לעצמי.

באותו הזמן חשבתי שרק אני למדתי ממך, אבל היום אני מבינה כמה טעיתי.

 

זה כבר לא משנה מה הלאה.

הלאה קרו המון דברים.

היו המון התנסויות חדשות, הרבה הצלחות, הרבה כישלונות, הרבה הגשמה עצמית.

הנה זה הגיע- כל החיים האלה שפנטזנו עליהם שנים, הגיעו. אף אחד לא אמר שגיל 17 זה גיל מאוחר מידי, להפך, גיל 17 זה ה-גיל.

אבל זה רק מוכיח נקודה בסיפור הארוך שלנו. הדברים האלה לא קרו כי הם נדבקו אלינו מעצמם.

דברים לא "אמורים" לקרות, החיים הם לא סרט דיסני למתבגרות. לא כל מה שכתוב בספר קורה ואתה יכול למות ערירי וגלמוד בלי עבודה. אתה מחליט על עצמך, אתה גורם לדברים לקרות.

לשבת על זרי הדפנה היה נוח, אבל מתישהו, החלטנו פשוט לשרוף אותם ומשם רק עלינו למעלה.

התפתחנו, גדלנו, התחלנו ליזום, יצאנו מהקונכיות. "ירדנו לעם".

 

נסכם את כל ההמון ממש בקצרה.

כיתה י"ב.שנה של המון וודקה, המון בנים רנדומליים ומגע חדש, התהוללויות אין סופיות, חברויות חדשות, סמים, כתיבה, שירה, דמעות, מלצרות. הטיול הגדול לפולין, תפיסה מחודשת לגמרי של המציאות, הסרטן של אמא.

החופש בין י"ב לצבא.טיסה ראשונה עם חברות לחו"ל- חברות שהן לא את- קפריסין. יותר מידי מסיבות והמון המון חופש בעיקר. חווית דפוקות ומהנות בטירוף שלא תמיד כללו אותך

ואז בום התגייסתי. סיוט של כל אזרח אבל בין ה"סיוטים" הכי טובים שיכלו לקרות לי בחיים.

לא ציינתי פה בכלל, אבל הנה עוד הגשמת חלום שלי. עוד צעד בחיים שלי שהרבה הזהירו אותי ממנו והפצירו בי ללכת בדרך הקלה, אבל אני בחרתי בדרך המלך- הדרך שבה השליט הוא הלב שלי, וזה מאוד השתלם. 

הכשרה מטורפת שבה אכלתי רק בוץ. ואת לא שם. ולא תמיד הבנת. התאהבויות כושלות. טיסה נוספת לחו"ל עם חברה, שהיא לא את. קורס מכים. תפקיד מדהים ומאתגר. עוד טיסה נוספת לחו"ל עם חברים. והם שוב- לא את

איך זה הגיוני? אנחנו, הכובשות הבלתי מעורערות, המלכות של הממלכה המעופפת שנמצאת ממש על המיטה שלי, שומרות האוצר שמאחורי הקיר האדום שלך, הרופאות עם הסטטוסקופ המזויף, מומחיות משחק ה"הגרלות" - בחיים לא טסו לכבוש אדמות יחד??? כשאני, הספקתי לטוס כבר 3 פעמים. 3 פעמים בלי הצלע שחסרה. אז אולי אין צלע שחסרה?

מעבר לכל הפיתוח העצמי והחוויות שהתברכתי בהן, הרווחתי משהו הרבה יותר גדול בצבא- אנשים.

הרבה מאוד חברים חדשים שהתאהבתי בהם ומשהו נוסף- הידע לכיצד לרכוש עוד ועוד חברים.

התעוררתי להבנה המוחלטת שהילדה בת ה14, זו שקלמר עוקף אותה בכישוריה החברתיים, כבר מזמן איננה.

עברה שנה וחצי מאז הגיוס. ובוםםם הגענו להווה.

אבל כשאני מסתכלת יש משהו שאני לא רואה באופק. ויש לי ראייה חדה.

אבל אני פשוט לא רואה את העתיד באופק.

כי משהו השתבש.

 

בחלוף השנים, בין אם זה קרה בשנות התיכון- קצת לפני כיתה יא, קצת אחרי כיתה ט, אלה גילאים שכל כך מחורבשים ולא ברורים לי אז מי בכלל יודע? קרתה תפנית אדירה בעלילה.

"אנחנו" הפסיק להיות מרכז היקום שלי.

הפסקתי להיות כלום, התחלתי להיות מישהי, התחלתי להיות משהו. 

החלום שלי היה שיהיה לי מעגל. זוכרת את המעגל מההתחלה? אז כן אותו מעגל.

החלום היה להיות קצת יותר מקובלת. רציתי קצת כיף, לא יותר מידי. היה לנו הכל אבל רציתי קצת פשטות, כמו שאמרתי. 

מעולם לא כיוונתי להיות הבחורה שכולם נותנים לה כיפים ברחוב, הקומיקאית של השכונה, זו שבאמת מתים עליה ואוהבים להיות איתה- בחיים לא חיפשתי את זה.

אך במפתיע, הגענו להווה ואני מוצאת את עצמי במקום הזה. 

איך זה הגיוני? אני, זו שבלי רומי לא שווה לה לחיות, איך זה הגיוני שפתאום אני, עוברת בפלוגה ושומעת רק את השם שלי מכל עבר? כאילו אני איזה משהו? מסתבר שאני משהו.

אני לא סלב, אני לא מחפשת להיות סלב, לא פופולרית, לא אכפת לי מזה.

מה שקרה הוא שפשוט חלום הילדות הרטוב שלי התגשם ויש באמת אנשים שפשוט אוהבים אותי מאוד. אני "מקובלת".

יותר מזה, הכרתי הרבה מאוד חברים. אבל ממש חברים. אנשים ששווה להחזיק בהם. אנשים ששווה לשמוע את העצה שלהם.

היום, כשיש לי בעיה, אני מרגישה שיש לי יותר מידי אנשים לפנות אליהם. ובן אדם לא צריך יותר ממישהו אחד!

כל חיי הייתי אסירת תודה, מכל הלב, שיש לי חברת אמת אחת- את.

זה ריגש אותי לדעת שרק לי הייתה נפש תאומה בעולם האכזרי הזה, כי ידעתי שיש אנשים שאין להם.

הרגשנו נדירות, חד פעמיות. הרגשנו שאין כמותנו.

והיום, יש לי כמות בלתי מוגבלת של אנשים איכותיים שאני יכולה לבטוח בהם עם סודות. איך זה קרה???

גיליתי שלבן אדם אין נפש תאומה אחת, אפשר שיהיה לו שניים, שלוש ואולי אפילו עשר? הכל תלוי במה שהוא ירצה ובכמה הוא יהיה פתוח להכיל ולקבל אנשים חדשים.

לא סיפרתי את זה בשביל להתלהב. סיפרתי את זה בשביל להגיד שהחיים שלנו הם דינאמיים ממה שזה נראה.

אני כבר לא בת 12 וכבר אין לי לגיטימציה להיות חסרת בטחון.

אני עוד 5 שניות בת 20, ומזמן הפסקנו למלוך ביחד.

כי הבנתי שאדם צריך לאהוב גם את עצמו. הוא עצמו לפני שהוא אוהב את כל העולם ואשתו לפני החברה הכי טובה שלו- הוא צריך למלוך קצת לבד.

 

 

היום אמרתי בקול שאני חושבת שאנחנו לא החברות הכי טובות יותר. 

אבל אז מיד תיקנתי את עצמי ואמרתי. אני החברה הכי טובה שלך, בוודאות. כי אין לך אחרות ממני. אבל לא לחילופין. אני אומרת "לא לחילופין" כי קשה לי להעלות על הכתב מילה במילה את האמת. באמת כואב לי, כואב לי לחשוב על זה כי הבנתי - שאני לא צריכה אותך יותר בתור החברה הכי  טובה שלי.

יש איזה הרגל מגונה לבני אדם להגיד שאהבה מנצחת הכל.

הם לוקחים איזו אהבה מסוימת שהייתה להם בחיים, מדברים עליה, ומהללים עד כמה האהבה הזאת שלהם ניצחה את הכל.

בחיים לא הבנתי מה זה אומר. מה זה אומר אהבה מנצחת את הכל? איך לעזאזל אהבה יכולה לנצח משהו? מי נלחם נגדה בכלל?

זה לא חרב, זה לא רובה, זה לא כסף- זה לא מוחשי, זה לא יכול לגבור על משהו! בקיצור, מה הקטע?

אבל כשאני מסתכלת על החברות שלנו אני מבינה.

החברות שלנו ניצחה הכל. היא הייתה האהבה שניצחה את הכל. כי ביחד, הרגשנו שאנחנו בלתי מנוצחות וידענו שאין מישהו שיכול עלינו.

והרבה אנשים דווקא כן יכלו עלינו, אבל לא שזה משנה, כי אם אתה יודע שאתה יכול- אז אתה יכול. אם אתה חושב שניצחת- אז ניצחת.

וזה בדיוק הקטע המחורבן ב"אהבה שמנצחת את הכל". זאת אהבה שגורמת לכם לא לראות אף אחד ממטר, אהבה שבזכותה שניכם מרגישים לבד, שניכם מרגישים שאתם לא צריכים כלום יותר, שניכם מרגישים שאתם יכולים לכבוש את העולם. ולא בעזרת שינוי חברתי, לא בעזרת פוליטיקה בשקל, לא כי אתם חזקים, חכמים או יפים ממש. אלא כי אתם ביחד. סיבה אחת טיפשית וקטנה- אתם יכולים לכבוש את העולם כי אתם ביחד.

וזהו ניצחון האהבה. הניצחון הוא ההרגשה המטומטמת והקסומה הזו.

 

את גרמת לי להאמין כאילו אין סוף הוא משהו שקיים לא רק בחלל החיצון ובין חלקיקים מולקולריים. גרמת לי להאמין שאשכרה יש תחושות שפשוט יכולות להישאר ולא להתפוגג, נתת לי תקווה כל כך גדולה שהחזקנו בה שנים על גבי שנים.

יצרנו קסמים ביחד.

גרמת לי להאמין בקסמים. והרי קסמים לא קיימים, כולם יודעים את זה.

גרמת לי להאמין בנצח. כי החברות שלנו הרגישה נצחית, עד שהתעוררתי והבנתי שגם נצח לא באמת קיים. 

אפשר להתייחס לזה כתובנה עצובה ואפשר להתייחס אליה כתובנה בוגרת.

הרי יום אחד, כל מה שאי פעם הכרת יכול להעלם ולהיכלות כלא היה. אז חשוב להבין את זה, אבל היה נחמד לחיות באגדה.

 

ניסיתי בנשימה אחת להעלות את סיפור חיינו. והבנתי עד כמה זה בלתי אפשרי. כתבתי קטע מאוד ארוך שנראה כאילו לא הולך להיגמר אבל אני יודעת וגם את יודעת שהחסרתי בהרבה פרטים שיכול להיות שהיו חשובים.

דיברתי הרבה עליי, קצת עלייך, תיארתי אותנו וזה בכל זאת לא מספיק.

אנחנו מאוד שונות. תמיד ידענו את זה.

חשבנו שאנחנו איזה יין ויאנג, חשבנו שאנחנו גורל, כי אם לא היינו מכירות לפני, אבל היינו נתקלות זו בזו בקניון או בבר- הסיפור הזה בחיים לא היה נכתב.

אנחנו גורל של שתי המטפלות שלנו שהיו נפגשות זו עם זו בשכונה עם העגלות, והתעקשו שנבוא לשחק אחת אצל השנייה.

אנחנו גורל כי אחרי עשרות פעמים שהייתי באה אלייך בלי להודיע, אבא שלך החליט להביא לי את המספר של הבית שלך, כדי שאתקשר לפני ולא אבוא סתם.

אנחנו גורל כי אחרי שעברתי דירה לשכונה מאוד מרוחקת ולא נפגשנו שנה כל כיתה א', אבא שלך החליט להביא אותך אליי ומאז זה פשוט לא נגמר.

אנחנו פשוט גורל.

אנחנו קסם, אנחנו אגדה, אנחנו סרט, אנחנו ממלכה, אנחנו נצח, אנחנו אין סוף. אנחנו מה שרצינו שנהיה ומה שנרצה להיות.

 

אבל בזמן האחרון, השוני ביננו רק הולך וגובר. 

אני מאמינה שאנשים מורכבים מאנשים. לא להיבהל יש הסבר פשוט מאוד. 

הנפש של האדם היא כמו פאזל, פאזל שמשלים את עצמו רק כשהוא מת. למה רק כשהוא מת? כי רק כשהוא מת הוא מפסיק להכיר אנשים.

החתיכות של הפאזל אלה פשוט אנשים אחרים, אנשים שהותירו חותם. 

אני לא יודעת כמה חלקים אני מכילה עכשיו ואני גם לא יודעת כמה אכיל, אבל מה שבטוח- יש בי אלף חלקים ממך ולך יש אלף חלקים ממני.

בנינו אחת את השנייה, לטוב ולרע- ואלה חלקים שלעולם יישארו.

את לימדת אותי להיות בטוחה בעצמי. להיות מי שאני ללא גבולות. את לימדת אותי לשים זין אמתי על מה שחושבים, להיצמד לאמת שלי וללכת איתה כמה שיותר רחוק. את לימדת אותי לאהוב מקרוב, לימדת אותי שזה בסדר להראות אהבה ושלא הכל אפל. לימדת אותי קלילות. לימדת אותי שלא תמיד הכל מסובך ושאני סתם אוהבת את זה מסובך.

אני לימדתי אותך להקשיב. לימדתי אותך להכיל. לימדתי אותך להבין. לימדתי אותך לפתוח את הלב- אפילו שזה הדבר הכי כואב בעולם לפעמים. לימדתי אותך שצריך תמיד לחפש מה יש לשפר.

אני גם לימדתי את שתינו. אני הבאתי אותנו עד הלום. בזכותי, אנחנו מה שאנחנו היום. החברות הזו לא הייתה קיימת בלעדיי. תמיד ידענו שאני נתתי קצת יותר ואולי אפילו קצת הרבה יותר. וזה בסדר כי אני אוהבת לתת.

למדנו המון ונמשיך ללמוד לעד ומעבר לכל הזיכרונות והחוויות, החברות הזו רוויות שיעורים שצריך פרק שלם בשביל להעלות הכל על הכתב.

 

אני לא הפסקתי לאהוב אותך ומאמינה שלא אפסיק כי איך אפשר?

אבל אני מרגישה שהגענו לנקודה שבה יש פער שאי אפשר לגשר.

אני לא מבינה אם נהיינו שונות עד כדי כך או שייתכן וזה תמיד היה עתיד לקרות אך פשוט לא צפינו את זה.

זה פשוט שונה מכל הפעמים.

כאילו הגענו לתהום ענקית ואין דרך חזרה.

צריך פשוט להישאר על קצה הצוק, לפתוח פק"ל קפה ולהיתקע בדיוק באותה פוזיציה לנצח. אלא אם אחת מאיתנו תבחר לסגת לאחור.

תמיד כשאני מרגישה שמשהו לא הולך בחיים אני מתחילה לבנות תכנית.

אני אשאל את עצמי מה קרה ומה הם כל האמצעים הדרושים לפתרון הבעיה, את הרי מכירה אותי, אני לא מוותרת על כלום, אני נלחמת בשיניים גם על הדברים שנראים שוליים לכאורה.

אבל אני מרגישה שבמצב הזה הידיים שלי כבולות, אין לי עם מה להילחם. כי לא תמיד הכל חייב להסתיים במלחמה, ובמלחמה הזאת בהכרח יהיו הרוגים.

זה כבר לא הדברים הקטנים. זה מי שאני הפכתי להיות ומי שאת הפכה להיות ואין מה לעשות עם זה.

זה להישאר בפוזיציה של הפק"ל קפה.

זה לא להתקדם יותר מידי, זה לא לפרוח, זה לא לזרוח אל על... זה להסתפק בממוצע ואף אחת מאיתנו מעולם לא אהבה את הממוצע.

איזה מלכות אוהבות ממוצע?

 

קראתי איפשהו משהו שכתבתי עלייך. כתבתי שהדבר הכי חזק ביננו זו ההבנה.

אבל התרחקנו. ולא סתם התרחקנו. לא התרחקנו כי אנחנו בצבא וזה לא כי יש לך חבר.

אלא התרחקנו מנטלית, אותה ההבנה החזקה הזאת, הטלפתיה הנצחית, כבר לא שם בשביל להדהים אותנו כל פעם מחדש.

אני רוצה להגיד שזה בסדר, וזה קורה ושהחיים לא אוהבים להיות צפויים והם בעיקר אוהבים להכאיב. 

אבל יותר מידי עצוב לי מכדי שאגיד "זה בסדר" ופשוט אמשיך. כי זה לא בסדר לי.

 

את כבר לא הבן אדם הראשון, את יודעת?

את לא הבן אדם הראשון שרצתי לספר לו על דין, את כבר לא הבן אדם הראשון שהקראתי לו את השירה שלי.

את לא הבן אדם הראשון שחשבתי על לספר לו שאופיר הזמין אותי לצאת ואת לא הבן אדם הראשון שחשבתי לספר לו שהמ"פ שלי ממש שיבח אותי על התפקיד ואת פשוט כבר לא הבן אדם הראשון יותר שמופיע במחשבות שלי.

והיית.

 

ואני מנסה להסתכל בתמונות ולגלוש לתוך סרטונים ולקרוא קטעים שכתבתי ומצגות שהכנתי בשביל שאתעורר מהחלום ושאבין שכל אלה חששות שווא ותו לא...אולם זה יותר מכאיב לי מאשר עוזר לי.

אז אולי איפשהו התבגרתי. אולי סתם השתגעתי. אולי נשבר לי הזין מלתת אבל אני לא אחת שנשברת בקלות, אז בטוח לא. אולי זה שגעון צבא כזה, אולי ככה אנשים מרגישים לפני שהם מאבדים את זה לגמרי ויוצאים לקצונה. ואולי כל זה לא נכון ואלה סתם בלבולי שכל שנכתבים בין 3 בלילה לבין 7 בבוקר במקום לחלום את החלום העשירי.

אבל את כל התשובות לתהיות האלה רק הזמן צופן לנו.

 

לא יודעת מה איתך, עד אז אני מחכה לך בפק"ל קפה. 

בדיוק

באותה

פוזיציה.

 

 

נכתב על ידי Me, Myself& I , 21/5/2017 07:00  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Me, Myself& I

מין: נקבה

MSN:  רק תבקשו




הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMe, Myself& I אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Me, Myself& I ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ