אני רוצה למחוק את הפוסט הקודם שלי.
כתבתי אותו אתמול,
כשהייתי מבולבלת.
היום ב9 בבוקר השתנתי.
קיבלתי הודעה ששברה לי את הלב.
נחשפתי,
הייתי אני,
אבל אני כנראה דפוקה כל כך,
שאנשים פשוט בורחים.
אני רוצה לכתוב:
הפסד שלו,
יותר טוב לי ככה...
אבל אני כרגע רק מרגישה צורך לבכות,
לשתוק ולברוח.
אני יודעת שאני אמשיך הלאה.
אני שורדת,
תמיד הייתי כזו.
אני רק עייפה.
פעם שנייה ברציפות שאני נותנת למישהו את הלב שלי,
ואני מקבלת אותו חזרה פצוע.
ידעתי.
בתוך תוכי ידעתי שהוא מקולקל,
אבל כל כך רציתי להרגיש משהו,
כל כך רציתי לטעום את מה שהסביבה שלי מקבלת...
אבל כנראה שזה לא הזמן שלי.
אני בוכה עכשיו.
הדמעות מטשטשות את הראייה שלי.
אני עוצרת לטישו תוך כדי.
אני שומעת את סיה ברקע.
אבל תמיד כתיבה משחררת בי משהו שאף שיחה,
מילים חסרות ערך יכולו לתת לי.
אני מבינה פתאום שכיף לי.
כן רע לי עכשיו מאוד.
אבל אני מודה שהכל לטובה.
אני באמת מאמינה שיהיה יותר טוב.
לא,
אני רוצה להאמין שיהיה טוב.
אני קטנת אמונה.
כשזה יהיה זה,
אני ארגיש, נכון?
על אף שאני פגועה,
מסובבת בחומות,
אני אדע נכון?
בינתיים רק מעט שקט,
חופש.
אולי אפילו לבד.
אני מרגישה מטומטמת.
נתתי לו להיכנס.
חשפתי את הבלוג הזה,
את הכתיבה שלי,
את הדבר שהכי יקר לי בעולם.
הדבר שהוא שלי!
אני.
וקיבלתי כאפה.
פעם שנייה.
מטומטמת לא?
לא לומדת.
ככה מתחיל רומן חסר רגשות,
ככה הופכים לאנשים קרים.
החומות גדלות.
ואני נעלמת.
כואב לי בפנים.
ממש כואב.
ולא בגללו.
בגללי.
אני נתתי מעצמי.
אני נתתי לו להכאיב לי.
אני המפגרת.
אני רק רוצה להחזיר את הזמן אחורה.
אחותי טוענת שלמדתי הרבה מהדבר הזה.
קיבלתי המון,
ככה היא טוענת.
גיסי רוצה שננתח את הדברים כדי שאדע להבא...
אמא שלי טוענת שהוא לא היה מספיק בשבילי,
היא אומרת שידעה,
שהרגישה שהוא לא טוב ולא אמרה דבר כדי לתת לי להחליט.
אבא רוצה שאמשיך הלאה בלי להניד עפעף.
והשאר...
לא סיפרתי.
לא רוצה תנחומים.
אין לי כל לשיחות האלה.
המקום שבאתי לשפוך,
זה כאן. הבלוג שלי, הכתיבה שלי.
הכי טוב והכי משחרר.
אני אסיים.
אני התנתק,
אשטוף פנים ואמשיך ביום שלי....
כמו שתמיד אני עושה.
רק היום אהיה קצת פחות מכל יום.
מגיע לי, לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
the secret angel