לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בית קברות למחשבות




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2013

צילום לאחר המוות (כולל תמונות!) - לא לבעלי לב חלש.


 

*לא לבעלי לב חלש* 

אזהרה: פוסט זה יכלול תמונות (לפעמים מטרידות) של מבוגרים וילדים לאחר מותם כחלק מטרנד מוזר לחלוטין

שהתחיל בתקופה הויקטוריאנית. למרות סקרנותי מהטרנד הספציפי הזה נושא המוות הוא נושא מאוד רגיש ועצוב

לרובנו ואנשים שיודעים שיש להם בעיה עם כך ואינם מעוניינים לראות – בבקשה אל תמשיכו מכאן.

 

אנשים מתייחסים לנושא המוות בדרכים שונות - אני מתייחסת אליו בסקרנות.

 

טוב אז זה יהיה פוסט שונה לחלוטין מהקודמים כי מלבד החפירות על החיים הלא מעניינים שלי אני מאוד מתעניינת

בסגנונות שונים של צילום. אני מזהירה כבר מעכשיו, בפוסט הזה ערבבתי את נושא הצילום עם נושא המוות – נושא

שמאוד מסקרן אותי בפני עצמו. הפוסט יכלול תמונות (לפעמים מטרידות) של אנשים שכבר אינם בין החיים אז אם

אינכם מעוניינים לראות – תסגרו את הדף.

 

אני מציגה בפניכם את אחד הטראנדים המוזרים ביותר של התקופה הויקטוריאנית:


צילום לאחר המוות 

Post-mortem photography 

 

אולי תוכלו להסתכל על תמונות הפוסט מורטום בצורה שונה במעט לאחר הפוסט הזה, ואולי גם לא.

אני ראיתי המון תמונות כשעברתי על הנושא אך לכאן השתדלתי לעלות את הפחות מפחידות/מטרידות.

 

 

 


 

תמונה מספר 1: מה מוזר בתמונה זו?

 

 

ובכן, התמונה נעשתה לאחר שהנערה האמצעית איבדה את חייה.

כן, היא אינה עוד בין החיים בזמן צילום זה. 

אנא שימו לב שהדמות שלה מאוד ברורה לעומת דמותם המטושטשת של שני הוריה הנמצאים לצידה.

זמן החשיפה הארוך הנדרש לצילום זה לא הצליח לתפוס בבירור את דמותם הנעה והנושמת של הוריה -

דבר שלא היה תקף עוד לביתם הצעירה ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות כפי שתתפוס כל דבר דומם אחר.

ההורים לא יכלו להיפרד מבלי להנציח את נוכחותה של הבת האהובה לצידם,  גם אם ליבה כבר אינו פועם.

 

 

 

 

תמונה מספר 2: התמונה הזו היא על סמך אותו העיקרון וגם כאן החשיפה למצלמה גורמת לילדים החיים

להיות מטושטשים בעוד אחותם הקטנה והמנוחה שמאחוריהם ברורה מאוד בדומה לדיוקנים הדוממים בחדר. 

 

 

 

 

 

לכידת פניהם של האנשים האהובים עלינו כמו בני משפחה וחברים שנפטרו ולא נשוב עוד לראותם הייתה

אחד היעדים הראשונים להם שימשה המצלמה מאז שהומצאה. זהו טרנד מאוד מוזר ואולי אף חולני

עבור חלקנו אך הכוונות האמיתיות שלו אינן היו לזעזע אלא להשאיר זיכרון של אדם אהוב שכבר לא ישוב. 

 

 

צילום המנוחים לאחר המוות (פעמים רבות גם לצד קרוביהם החיים) נחשב לטרנד מקובל בתקופה הויקטוריאנית

והחל כמעט מיד לאחר המצאת הצילום. עד אותה התקופה נושא המוות תועד רק ע"י מכחול וצבעים על דף

לבן ונשמר בתור דיוקן אותו האומנים נהגו ליצור עבור המשפחה האבלה, חלק מהאומנים אף התפרנסו מסוג זה

בלבד של אומנות שנחשב מאוד יקר ואותו יכלו להרשות לעצמם רק משפחות מהמעמד הגבוה.

 

דוגמא לדיוקן כזה:

 

 

 

 

 


הבעיה המרכזית איתו הוא שהדיוקנים הללו היו מאוד יקרים ונחשבו למותרות – לכן נוצלו רק ע"י אנשי

המעמד הגבוה, שהותיר מאחוריהם את המעמד הבינוני שלא לדבר על הנמוך מחוץ לתמונה.

כמובן שהדבר השתנה כאשר הומצא הצילום ותמונות פוסט-מורטם נהפכו לדבר אפשרי ונגיש לא רק

למעמד הגבוה אלא גם למעמד הבינוני. התמונות היו זולות יותר, מהירות יותר ואף קרובות יותר למציאות.

 

 

אז איך זה נעשה?

בני המשפחה היו מלבישים את המנוח במיטב בגדיו ומאפרים אותו כך שיראה חי או קרוב לכך עד כמה

שאפשר והיו מכינים עבורו מקום מיוחד לצילום, שלרוב נעשה בבתי המגורים. חלק מהמנוחים צולמו בתוך

ארונות הקבורה שלהם, חלקם על מיטתם או כל מקום אחר כשעיניהם עצומות והם נראים ישנים ושלווים

וחלק בישיבה או אף עמידה משכנעת – אם אפשרי אז גם עם עיניים פקוחות על מנת ליצור רושם שהאדם

המת שבתמונה כלל לא נפטר. בהרבה מהפעמים גם בני המשפחה החיים הצטרפו לצילום על מנת

ליצור תמונה משפחתית אחרונה שתתלה מאוחר יותר על קיר ביתם ותוצג בגאווה כאשר האורחים ישאלו.

גם אלו שמתו כתוצאה מרצח או מוות אכזרי אחר לעומת אלו שמתו ממחלות – הולבשו והוכנו במיוחד

לצילומים אם גופתם לא הייתה מפורקת או פגומה באופן כזה שיגרום לתמונה לצאת יותר זעזעת מאשר

הכוונה עבורה רצו אותה.

 

  

תמונה מספר 3: תמונה זו נלקחה בתחילת דרכה של התופעה הזו וכאן למשל מראים כיצד הצלם הצליח

לגרום לאדם המנוח שעל הכיסא לשבת זקוף עם עיניים פקוחות עבור צילום המאפשר לו להתחזות לאיש

חי בעוד הכיסא המותאם עבור כך מספק משענת בהחזקת ראשו של המנוח.

*זמן החשיפה למצלמה בשנים הראשונות כמו למשל בשנת 1830 ערך בין 15-30 דקות!*

 


 

 

 

 

מלבד השם פוסט-מורטם פוטוגרפי ניתן שם נוסף לתופעה:

Memento Mori

ואם נתרגם אותו מלטינית משמעותו תהיה

"Remember that you will die"

מונח זה הוא תזכיר אומנותי וסמלי שתפקידו לתת לאדם השראה להתחיל לחיות את חייו

מפני שהמוות הוא בלתי נמנע.

 

 

 

תמונה מספר 4: היו שהעדיפו לצלם את יקיריהם בארונות הקבורה שלהם כשפרחים, תכשיטים או כל דבר

אחר המסמל אהבה והוקרה כלפי המנוח יהיה מונח ליד. התמונה הספציפית הזו מראה תינוק שנכנע

למחלת הכולרה בשנת 1880.

לפני שנת 1900 כ-25% מהתינוקות מתו עוד לפני יום הולדתם הראשון וקצת פחות ממחצית לא

הגיעו עד יום הולדתם החמישי.


 

 

 

 

  

 

 

בתקופה הויקטוריאנית שיעורי התמונה היו גבוהים במיוחד בקרב ילדים ובני נוער שלא הספיקו לפתח

מערכת חיסונית חזקה וחיו בערים עם תברואה לקויה ומים מלוכלכים. כמו כן תופעה נוספת של שימוש יתר

בסם האופיום בו השתמשו האימהות על מנת להשקיט תינוקות צורחים תרם  לתמותת התינוקות.

כמובן שאז לא ידעו על ההשלכות שגילתה הרפואה מאוחר יותר וזה היה כמו "מתכון סבתא"

שעבר מפה לפה וקטף בשקט את חייהם של התינוקות.

(במנצ'סטר, אנגליה, חמש מתוך שש אמהות-עקרות-בית השתמשו בסם כאמצעי הרגעה לתינוקות)

 

 

עסק הצילום עצמו לא היה כל כך זול, אומנם היה זול בהרבה יותר מדיוקן אך לרוב המשפחות לא הייתה

הזדמנות להשתמש בצילום על מנת ללכוד את תווי פניהם של ילדיהם הצעירים טרם המוות קטף אותם

(לרוב בפתאומיות) ולכן יש הרבה תמונות של תינוקות וילדים צעירים בתנוחות גוף המנסות לחקות אדם חי.

 

 

 

 

תמונה מספר 4: מרי אן בראון הקטנה שנולדה באפריל 1870 ונפטרה בינואר 1883. למרות ישיבתה היציבה

ועיניה הפקוחות, התמונה נעשתה לאחר מותה.

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 5: הילדה מצד שמאל נפטרה, אך אחותה אשר עודה בחיים מחזיקה ברוך את ידה וזהו

בעצם אולי תצלום האחיות הראשון והאחרון שלהן יחדיו. 

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 6: תינוק חי על ברכיה של אימו המנוחה. זהו בעצם התצלום היחיד שיהיה לו אי פעם

עם אימו לצידו.

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 7: תופתעו, אך גם כלבים אהובים לא חמקו מהטרנד.

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 8:  תינוק מנוח הנראה כישן ואילו התמונה לא הייתה מופיעה בארכיון תמונות הפוסט-מורטם

לא הייתי אפילו מנחשת שהתמונה נעשתה לאחר מותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרבה מתמונות הפוסט-מורטום מהוות אזכור יחיד לחייו של אדם שמעולם לא צולם גם אם הוא

אדם מבוגר. בתחילה הייתי מזועזעת, תמונות עם מתים? מלבישים מאפרים ומעמידים/מושיבים

על מנת לצלם? תניחו להם לנפשם! תקברו! אבל במחשבה שנייה וקצת עמוקה יותר, לא ניתן

לשפוט אדם בשעת צער כזו במיוחד בתקופה בה הדבר לא היה למוזר ומחליא ובעצם השאיר

הוכחה מסוימת לאדם שמעולם לא צולם – בלי קשר לגילו.

כולנו מאבדים אנשים בחיינו אבל הנורמה שלנו הוא שבתקופה בה נולדנו ובה חיו הורינו – היו

מצלמות (אפילו אם פשוטות) שניתן היה לקנות בסכום לא יקר ולצלם בהן כאוות נפשכם ובמיוחד

כעת כשיש מצלמות בשלוף ומצלמות הטלפונים החכמים מתעדות כל רגע מעניין/לא מעניין בחיים

שלכם אם רק תרצו זאת – ובחינם. אפילו אנשים זרים יכולים לשמור תמונות שלכם או של קרובי

משפחה אחרים מרשתות חברתיות כמו הטוויטר והפייסבוק. העולם מלא תמונות = זיכרונות!

הרי אם נפטר לכם אדם אהוב, קרוב לוודאי יש לכם לפחות מספר תמונות מהתקופה בה היה

חי ומרוצה (או רק חי – בלי המרוצה), והתמונות הללו אולי אפילו יעלו לכם מדי פעם חיוך על הפנים.

אך מה קורה כשכל מה שיש לכם הוא תמונה אחת מאותו היום הנוראי בו נשמתו עזבה את גופו

והתודעה שלכם לא נותנת לכם לשכוח זאת כי תמונה בסגנון פוסט-מורטם תלויה לכם בחדר

וכל מבט קטן שתגניבו לשם יגרום לכם לזכור בדיוק את אותו היום המר במקום את ימיו השמחים

של המנוח? ויחד עם זאת ובשורה התחתונה, התמונות נעשו על מנת להשאיר זיכרון של האהוב

ולא לשכוח לעולם את האדם החשוב הזה שעזב לתמיד, הן לא נועדו לזעזע או להפחיד ולפעמים

הן ההוכחה הוויזואלית היחידה לקיומו של המנוח כי תמונות פשוטות לעומת הפוסט מורטם גם

עלו הרבה כסף באותה התקופה.

 

 

 

 

תמונה מספר 9: היו משפחות שהעדיפו תמונות משפחתיות המערבבות אנשים חיים עם המתים.

תמונה זו מראה את אם עם שני ילדה החיים וילדתה הקטנה שנפטרה.

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 10: אדם המחזיק את אשתו המנוחה בידיו.

 

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 11: תופעה שכונתה "היפיפייה הנרדמת" בה היו משכיבים את המנוחה על מיטה

עם עיניים עצומות כשזרי פרחים מקיפים אותה ונוצרת אשלייה מתוקה שיום יבוא ונשיקה תעיר אותה שוב.

 

  

 

 

 

תמונה מספר 12: "היפיפייה הנרדמת"

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 13: תופעה נוספת. לעיתים לאחר הצילום הצלם היה מוסיף סומק "טבעי" לתמונה

על מנת לתת רשום של אדם חי.

 

 

 

 

 

תמונה מספר 14: אותה תופעה כמו בתמונה הקודמת רק שכאן הצלם לא הוסיף לנער רק סומק, אלא

גם צייר עיניים על עיניו העצומות של הילד על מנת לתת רושם שבזמן לקיחת התמונה הילד היה בחיים.

 



 

 

 

 


תמונה מספר 15: לעיתים הצלם היה פותח את עיניהם של המנוחים כמו בתמונה הזו ואם הדבר

היה בלתי אפשרי – היה מצייר אותן (כמו בתמונה הקודמת שלמעלה)

 

 


תמונה מספר 16: תשימו לב לתמונה הזו שנלקחה בשנת 1850 ונמכרה ב-$2,034.00. הגבר היושב

כאן והתינוק בחיים, אך מאחוריהם מוצבת תמונת דיוקן של אשתו המנוחה שעצמה לא הספיקה להצטלם

ולכן הדיוקן המצויר שנעשה עבורה כשעוד הייתה בחיים מופיע מאחור. האב רצה תמונה משפחתית

שאף פעם לא הספיק לעשות לכן הסתפק בתמונה כזו.

 

 

 

 

תמונה מספר 17: האח השמאלי בחיים, הימני לא. בתמונה נדמה שאחיו פשוט נרדם לו על הכתף.

 

 



תמונה מספר 18: היא בחיים? לא, רק נדמה ככה. הבחורה מוחזקת על מנת לא ליפול וזו עבודה יוצאת מן

הכלל של הצלם. תמונות רגילות עלו המון כסף ותמונות לאחר המוות פחות, לכן הן נחשבו לזיכרון אחד

ויחיד של המנוח והיו שהעדיפו "לביים" את התמונה ולהציג את המת כחי. מאחוריה נמצא מתקן

המחזיק אותה בעמידה מאוד משכנעת ועם עיניים פקוחות.

 


 

 

תמונה מספר 19: נדמה שהגברים בתמונה בחיים, אך הם לא, תתבוננו למטה ותראו ליד רגליהם שהם אינם

עומדים טבעי אלא מתקן הנמצא מאחור מאפשר להם לשמור על עמידה למרות שכבר אינם בין החיים.


 

 

 

 

 

תמונה מספר 20: גם מאחורי הילד המת הזה ממוקם סטנד התומך בו ומאפשר לו לעמוד ולא ליפול.


 

 

 

 

 


תמונה מספר 21: הילדונת הזו הוכרעה על ידי מחלת החזרת והצלם הצליח לעשות עבודה טובה

בלהחיותה אפילו אם רק לצורך צילום זה.


 

 

 


תמונה מספר 22: טוב אני חושבת שבשלב זה אתם יכולים לנחש מי המנוח מבין שני האחים. תתבוננו

למטה ותראו שמאחורי האח השמאלי (זה שעומד) נמצא מתקן המאפשר לו לעשות זאת. הימני בחיים.

 

 

 

 



תמונה מספר 23: הוריהם של שני הילדים היקרים האלו מאוד רצו תמונה משותפת של שניהם לכן

שמו את התינוק החי (שידיו מטושטשות כי הוא מזיז אותן) בזרועותיה של אחותו המנוחה.


 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 24: המשפחה נפרדת מהבעל והאב.

 

 

 

תמונה מספר 25: אני חושבת שאין צורך במילים כאן.


 

 

 

 

 


תמונה מספר 26: אחים שהצטלמו עם אחותם המתה (האמצעית) ולאור זמן חשיפה ארוך במצלמה

התבקשו לעמוד ללא תזוזה החל משלוש עד חמש-עשרה דקות.

 

 

 

 

 

תמונה מספר 27: הכוונה לא הייתה לזעזע. תראו את הפרחים, את הלבוש המקסים

אלו הן תמונות אחרונות של ילדים שמעולם לא צולמו לפני כן.

 

 

 


תמונה מספר 28: הילד אינו מופתע, פשוט עיניו צוירו על ידי הצלם לאחר לקיחת התמונה.

ככל הנראה בתמונה המקורית עיניו היו עצומות.

 

 

 

 

 

 

תמונה מספר 29: אישה שנפטרה מוקפת על ידי בני משפחתה.

 

 


תמונה מספר 30: המנוחה שבתמונה זו נשענת על דוכן מיוחד הנועד להחזיק אותה בתנוחה קבועה.

לעיתים בתמונות אלו יש שימוש במתקנים שנועדו להחזיק את ראש המת ומלחציים שיקבעו את

העמידה/ישיבה עד סיום לקיחת התמונה.

 

 

 

 

 

תמונה מספר 31: תתבוננו טוב ותראו את המחזיק-ראש הנמצא מאחורי ראשה ומשחק בתפקיד משענת.

כמו כן יש בתמונה שימוש נוסף בצבעים ורודים על הלחיים על מנת לתת למנוחה רושם של אדם חי.

 

 

 

 

 

תמונה מספר 32: גם בתמונה זו נעשה שימוש טוב בכיסא מתאים ומקל שמחזיק את המת במקום.

 

 

 

 

טוב אני חושבת שמיצינו. אני רק אחזור לתמונה אחת:

 

 

 

מבין כל התמונות התמונה הזו משאירה עליו את הרושם הגדול ביותר. אני רואה (או מדמיינת)

את העצב בעיניו הבהירות והנוצצות של האב הנדמה שרק סיים לבכות, והדרך בה האם מחזיקה

בעדינות ביד ביתה פשוט שובר לב. קשה לתאר שהיה אסור להם לזוז במשך דקות ארוכות וככה

להחזיק את ביתם המתה בחלקם. טוב, נושא עצוב, מה ציפיתי?



כאן סיימנו ואני מבטיחה לכם שלקחתי את התמונות שנראו לי הכי פחות מפחידות ומטרידות כי אין לכם

מושג אילו תמונות יש בנושא ואולי עדיף שתסתפקו בזה ולא תדעו. לידע כללי, תמונות אלו יקרות ערך

כעת והתמונות המקוריות נמכרות דרך אתרי אינטרנט בסכומים מאוד יפים ונחשבות למאוד קשות

להשגה. תמונה מקורית יכולה להימכר בהרבה כסף ויש אספנים מיוחדים שיהיו מוכנים לקנות אותה.


לסיכום של דבר, כעת אחרי שראיתי הכול וזה לא מרתיע או מפחיד אותי יותר יש לי רק בעיה אחת

ויחידה עם סוג כזה של צילום (לאחר שהשתלטתי על עצמי כשנבהלתי לראשונה והצלחתי לחזור לעצמי

כי אני גם ככה לא חובבת תמונות ישנות בגלל העובדה המאוד פשוטה שאפילו האנשים החיים בהם כבר

לא חיים כיום.) והבעיה היא שעבורי תמונות הפוסט-מורטם הללו מנציחות את המוות ולא את החיים.

הן לא מנציחות רגעים מאושרים אלא רגעים אפלים שבהם לצערי אותם האנשים כנראה נזכרו לא

מעט לאחר מבט אחד על הקיר המשפחתי בביתם.

 

 

עד הפעם הבאה,

הזאבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי בית קברות למחשבות - She Wolf , 23/4/2013 10:23  
157 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי:  בית קברות למחשבות - She Wolf

מין: נקבה




4,994
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבית קברות למחשבות - She Wolf אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בית קברות למחשבות - She Wolf ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ