לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אני רוצה להיות חתול.

Avatarכינוי:  הלוואי שהייתי חתול אנטיפת.

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2016

אני רוצה להגיד שאני אוהבת את אמא שלי אבל אני אפילו לא מצליחה להסתכל לה בעיניים.


איכשהו תמיד בלילה זה הרבה יותר גרוע. אם אני לא נרדמת עד כזה שתיים מקסימום אני יודעת שזהו, אני ערה עד שש בבוקר ולא עומדת להרדם עד שאני פיזית אקרוס מעייפות.

 

גם בלילה תמיד יש לי מין הבנות על דברים בחיים. כמו נניח - שאני לא מסוגלת להסתכל לאמא שלי בעיניים. אני לא בטוחה מתי זה קרה, אבל שמתי לב שבתקופה האחרונה אני פשוט לא מסוגלת. אני מסתכלת עליה ואני רואה אישה צבועה, שקרים. אני רואה אישה שגורמת למשפחה שלה לכל כך הרבה כאב והיא עיוורת לכל זה לחלוטין. 

 

אני רוצה לדבר איתה, וזה תמיד עומד לי על קצה הלשון, אבל אני פשוט לא מסוגלת. ברגע שאני רוצה להגיד משהו אני מרגישה את הגרון שלי נסתם ושאין לי אוויר ושאני עומדת להקיא. אז אני שותקת והולכת לחדר כדי לשבת בכוך ליד הדלת שלי עם הראש בין הברכיים עד שאני נרגעת.

 

אבל לפחות סיימתי עם העבודה שהרגה אותי מבפנים והפכה הכל ליותר גרוע. מצד שני, זה אומר שעכשיו אני אהיה אשכרה בבית ולא יהיה לי לאן לברוח.

אני רוצה להתמקד בלסדר את החדר שלי, לארגן את הכל מחדש וכמו שצריך. כי הבאלגן אוכל אותי מבפנים וגורם לי להרגיש אפילו יותר חרא עם עצמי.

קבעתי לי גם תור לרופא הילדים שלי. אמנם אני כבר בת 18, אבל אני לא מבינה בזה, והאתר הפנה אותי ישר לרופא הילדים אז אני לא עומדת להתווכח. אני מקווה שהוא באמת יחדש לי את ההפנייה.

 

אני גם רוצה לצבוע את החדר שלי, נמאס לי שהוא כזה לבן. אני רוצה לקנות כתום פסטל או טורקיז פסטל או סגול לילך ולצבוע את הקיר ליד המיטה שלי. כי כשאני מסתכלת על הלבן הוא מדכא אותי, ונמאס לי. אולי אני אצבע אותו עם אקריליק, זה רעיון רע, אבל אין לי באמת את הכסף להשקיע עכשיו בצבע. אולי בעשירי לחודש.

 

שזה עוד קטע. אני קורעת את התחת שלי בשביל שהמשכורת שלי תכסה את כל ההוצאות שלי, ואז ההורים שלי לוקחים לי חצי ממנה. עכשיו, זה סבבה. אני מבינה. אבל אני לא באמת יכולה להגיד להם לא, לא משנה למה זה, והם לא יחזירו לי את זה אף פעם, וזה אנוכי מצידי אבל אני הייתי צריכה את הכסף הזה. ואני לא מדברת על כסף קטן. כל משכורת שאי פעם קיבלתי מהעבודה בבריכה תמיד הלכה חצי אליהם. הם חייבים לי כרגע בערך חמשת אלפים שקל. וזה דיי מעיק. כי יכולתי עם הכסף הזה לקנות פלאפון חדש ונורמלי, ולא לקפוץ בין פלאפונים מקרטעים ולהשאיר בהם פיסות קטנות של זכרונות שיעלמו ברגע שהפלאפון יהרס. כי הוא נדון להרס, הוא ישן ועתיק והייתה סיבה שהפסקנו להשתמש בו. 

 

מה שכן - דבר חיובי! גיליתי תחביב שלי. זה מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא שאני אוהבת לדעת מידע על אנשים. פשוט מערכות היחסים והאינטראקציה ביניהם מרתקת אותי. בגלל זה נגיד אני כל כך מסוקרנת לגבי טיב מערכת היחסים של המחנך שלי והמורה שלי להיסטוריה. או מערכת היחסים של ידיד שלי עם האקס שלו, או של חברה שלי עם החבר שלה, או זוג חברות שלי שמכירות מהגן והן בסטיז כבר נצח. בהתחלה חשבתי שזה רק המחנך שלי מסקרן אותי, ואז הבנתי שלא. באופן כללי אינטראקציה של אנשים אחד עם השני ומערכות היחסים שלהם מרתקות אותי. ואני אוהבת לדעת. אם יתנו לי את האפשרות לשאול אנשים שמסקרנים אותי את כל השאלות שאני רוצה לדעת הם יסבבו בעיקר סביב זה. 

החלק השני הוא, שחוץ מלדעת דברים על קשרים חברתיים של אנשים, אני נורא אוהבת לתת לאנשים דברים. אבל דברים בעלי משמעות. זה לא חייב להיות משהו מגה מיוחד, אבל דברים שאני יודעת שיגרמו לאדם שמקבל אותם לחייך. וזה לא רק חברים טובים שלי, אז נכון, קניתי לדנה מדבקות של דיסני כי נשאר לי כסף בכרטיס הנטען שלא היה לי מה לעשות איתו, וזה נשמע הגיוני כי היא החברה הכי טובה שלי כבר המון זמן, אבל זה גם עם אנשים שאני לא כל כך מכירה או בקשר טוב איתם. לדוגמא - קניתי למישהי בועות סבון של ספיידרמן כי היא פרסמה על זה פוסט באיזה קבוצה ובמקרה כשהייתי בחנות היו ליד הקופה כאלו, אז אמרתי, היי אני רואה אותה בכאמ״י אז למה לא? 

או שהתבדחתי עם מישהי על להדפיס חולצות עם הטקסט של איזה סרטון ביוטיוב. ועכשיו אני באמת הזמנתי חולצות כאלו בהדפסה אישית. ואני והיא אפילו לא מדברות כמעט בכלל. 

הדברים הקטנים האלו עושים לי כל כך טוב בלב, כי לראות את החיוך של מישהו שרואה שחשבת עליו שווה את הכמה שקלים האלו. ולמי אכפת שבקושי דיברנו אם בכלל?

זה כמובן נעשה במידה, ואני לא מרעיפה על אנשים מתנות סתם ככה, אבל כשזה מתאפשר וזה לא יקר מאוד, אז למה לא?

 

בנושא אחר - צהל זונה. למה? כי הוא לא מוכן לתת לי תאריך גיוס ומשאיר אותי תלויה באוויר. הייתי אמורה לעשות שנת שירות, שזה נהדר. אבל אז ויתרתי עליה מסיבותיי שלי, ואיתה גם התבטל לי הדחש, כי אין שום סיבה שאתגייס באוגוסט 17 אם אני לא עושה שנת שירות. סבבה. עבר כמעט חודש וניסיתי לברר מה עם התאריך החדש ולנסות להבין מה קורה איתי מכאן ואף אחד לא יודע. כלום. שום דבר. נאדה. חבורה של חסרי תועלת

 

אני מצליחה לרוב להתעלם מעובדה שיש לי קראש עליה. ושאני רוצה אותה. אבל אז היא שולחת לי הודעה מסלובקיה כשיש לה בקושי חיבור לאינטרנט ואני נמסה. 

 

החיים שלי הם באלגן, אבל לפחות לא סוגרים בסוף את מכון וולקני שזה נחמד

 


 

פרסמתי שלוש פעמים בחודש אחד, אני רוצה לקרוא לזה חזרה לישרא, אבל מצד שני אני פה רק כשחרא לי ויש לי הרבה לפרוק וזו לא מערכת יחסים בריאה. 

נכתב על ידי הלוואי שהייתי חתול אנטיפת. , 30/7/2016 03:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



6,550
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להלוואי שהייתי חתול אנטיפת. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הלוואי שהייתי חתול אנטיפת. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ