לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זה כבר בקושי קיים.

כינוי:  Harvey





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

10/2018


בשישי האחרון עשיתי קבלת שבת בפעם הראשונה מזה שנים. 

לאורה הצטרפה אליי הפעם. 

זה חצי רעיון שלה אחרי הכל. 

היא לא יהודיה אבל רצתה לחוות משהו ישראלי/יהודי איתי. 

בכל מצב אחר הייתי מתנער ממנה אבל ה"מסע" שיצאתי אליו לפני כמה ימים שינה בי משהו..

לא יודע. 

פשוט שונה.

קניתי כמה מצרכים מהאיזור הפחות או יותר יהודי של העיר. 

בכל אופן, ישבנו ביחד בחדר קטן. 

הרבה יין, קצת חלה.

הרבה פטפטת, קצת מגע. 

הראיתי לה חלק קטן מהוידאו של המסע שלי. 

טוב נו, אלכוהול.. מה הפלא... 

"התפללתי" קצת. אודה שזה היה מאוד מאולתר ולא כנה אבל נו.. מה לעשות.. 


היה נחמד בסך הכל. 

אין לי תלונות. 

מסתבר שישנם כמה אנשים שלא מרוצים ממני ומהאופן שבו נעלמתי בפעם האחרונה. 

אף אחד מהם לא יודע מה באמת גרם לי ללכת. 

גם לא מה קרה בארץ. 

גם לא מדוע חזרתי. 

גם לא מי הייתי לפני שהגעתי לשם לראשונה. 

זו כנות שהם לא הרוויחו ממני. 

אנשים הם כמו ילדים בתיאטרון בובות. 

מוחאים כפיים לבובות..

הם בעצמם בובות. 

כולנו בובות. 


תודה לאורה על ערב נחמד. 

זורם. 

נעים. 

שלא דרש ממני דבר. 


הייתי צריך לומר לה את זה. 

טוב נו.. מה לעשות.. 


נכתב על ידי Harvey , 31/10/2018 20:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



It's not a real defeat


"Can you tell me ten words that you'd use
To describe the world
Tell me ten words that you'd use
To describe the world to people
Though people never seem to know
To people though people never know"
 

בחור שעובד איתי כבר תקופה החליט שהוא מבקר אותי בבית.
ביקור פתע.
מטבע הדברים זה הפתיע אותי.
אני לא רגיל למבקרים.
זו הפעם הראשונה שמישהו נכנס לפינה הנוכחית שלי.
מעולם לא סיפרתי לו איפה אני גר.
משונה למדי.

איגנסיו הוא בחור נינוח.
הכל בסדר מבחינתו.
לא יס מן.
פשוט זורם.
"אני אוויר" הוא אומר.
"אני משהו אחר. אין לי מילה בשבילו." אני משיב.
"לכן אני כאן, בנאדם". החיוך שלו מסקרן אותי למדי..
"אתה צריך לעוף לרגע לפרספקטיבה אחרת"
הכל כל כך מוזר שאין לי הרבה רצון להתנגד.
מה כבר יכול לקרות לי שלא ניסיתי כבר להביא על עצמי...

אני לא יודע מה עישנתי.
לא יודע מי שלח את הבנאדם הזה אליי.
אבל לא אשכח את החוויה הזאת לעולם.

בהתחלה לא הרגשתי כלום.
חשבתי שזה סתם שטויות.
הוא אמר לי שהוא משאיר אותי לבד.
שאנעל את הדלת אחריו כדי ש"אהיה בטוח"..
טוב נו. נעשה ונשמע.
משום מה החלטתי לצלם את עצמי בוידאו.
הנחתי את המצלמה מולי ונשכבתי על הספה.
מחכה למשהו. כל דבר.
אחרי פרק זמן מסוים התחלתי להרגיש(!)..
חסר אונים.
עצמתי את העיניים וכבר לא הייתי כאן.
הייתי בחלל שנמצא בתוך חלל.
גלקסיות הקיפו אותי. הייתי חלק מהן.
דיברתי ללא הרף. תיארתי את החוויה הזאת.
הייתי זקוק לחברה משום מה. קראתי לזה "עדות".
הייתי זקוק לעדה.
למזלי הייתה מולי מצלמה, ומה שהיא קלטה... או מאמא...
שיניתי גבהים משנייה לשנייה, ובכל גובה הייתי אדם אחר.
התחלתי לומר משפט בתור אדם אחד וסיימתי אותו בתור אדם אחר.
אלפי רכבות חלפו מסביבי ולקחו אותי איתן.
הייתי נוסע.
רק נוסע.
ראיתי את ביאטריס.
היא הייתה האם של כל הגלקסיות.
היה לה רחם אדום וענקי.
היא ילדה אהבה ושקט.
הגעתי לה בשד הימני והיא התחילה להטעין אותי ברוגע ועונג.
זה התחיל בקצות אצבעות הרגליים וטיפס לאט לאט במעלה הרגליים.
ממלא לי את החלציים ללא טיפה של גסות.
זו הייתה אמת.
היא מילאה אותי בה.
תפסתי אותה במרפק ו"בדקתי" אותה והאור שלה היה ירוק.
זהה לשלי.
החשמל שלה היה זהה לשלי.
הכוח שלה היה זהה לשלי.
זה היה מדהים.

לבסוף העפתי מבט לתוכי.
היה בי פחות זבל משתמיד חשבתי..
ה"רצון" שמתקיים מתחת ל"חליפה" שלי הוא כזה של טוב.

הכל נשמע כל כך מצחיק כשאני כותב אותו.
אני טיפוס רציונלי למדי ולפתע גיליתי מקום שלא ידעתי על קיומו.
משפט אחד שחזרתי עליו היה "אלה לא הזיות. לא אחסיר להן כבוד עם מילה שכזאת".

לאורך כל החוויה הייתה בי תחושה שאוכל להפסיק הכל ברגע אם ארצה.
אבל לא רציתי. וגם לא יכלתי.
רק רציתי פיצה.
גם זה.
לא הפסקתי לבקש פיצה.
אני גר באיזור של "הפיצה הטובה ביותר במערב".
אבל לא יכלתי אפילו לסדר מחשבה אחת הגיונית כדי לחבר בין רצון למציאות.
הייתי כאן אבל לא.
הייתי אני אבל לא.
היה לי טוב אבל..

יש לי פלאשבקים מדי פעם.
אחד תפס אותי ברגע זה.
אני צריך ללכת לנוח.

נ.ב
אחרי שחזרתי למימד הזה אכלתי את הפיצה שכל כך רציתי.
"הפיצה הטובה ביותר במערב".
נכתב על ידי Harvey , 29/10/2018 20:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדרך תמיד לשום מקום


תסלח לי האם שאת שמה אני לא זוכר

יסלח לי התינוק שאת שמו אני תמיד שוכח

יסלח לי הרחוב שאת שמו שכחתי אבל לא את ריחו

יסלח לי המשפט שאני ממלמל בכל יום מחדש כשאני פוקח את עיניי

יסלח לי האב שאת תוארו לא הרוויח

 

אסלח גם לעצמי.

אולי.

 

בשבוע שעבר עפתי מעל השלולית שוב.

היה קליל ונחמד.

העצים כאן זוכרים אותי.

האקלים הישן והטוב עושה לי טוב.


אני עובד קשה בתקופה האחרונה.

לא רע בכלל ושומר לי על הראש די נקי.

אנשים באים והולכים.

מופיעים ונעלמים. די קסום..

 

דיברתי עם סאו שוב אחרי הרבה זמן של נתק.

הוא "מכיר" אותי די טוב.

ממשיכים מאיפה שהפסקנו.

עם השאר היו כמה שאלות.

חלקן מוצדקות ואחרות פחות.

אני נותן חלק ממני ברצון לייצר מעט צדק.

זה לא מספיק, אבל מה כן?

הם תמיד ירצו עוד.

אני זז הלוך ושוב ממקום למקום ומתחיל לחזור למקום שמוכר לי.

כמו לרכב על אופניים. בלי גלגלים כי מאמץ בונה אופי.


חם בחוץ.

סאו מתחיל ליהנות מקטורת גם כשחם.

פטפטת וספה נוחה מגרים חתלתול מפונק שרוצה קצת שקט.

הפרווה שלי צומחת יפה.

יוצא מהרחם.

לומד ללכת שוב.

נחמד למדי.

 

טיילתי בגאונה ופגשתי כמה פרצופים מוכרים.

למרות הנסיבות זה היה ממש נחמד.

קצת ריק לי פה כשאני יודע שלא אתקל בה יותר בדרך לשום מקום.

מצחיק.

הדרך תמיד לשום מקום.

נכתב על ידי Harvey , 13/10/2018 20:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHarvey אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Harvey ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ