לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עירוני מושבע מלידה שהחליט לעבור לישוב קטן בגליל התחתון ולעשות שם ילדים ושקט. האם המהלך הדרמטי הצליח? לא כל כך בטוח. ההיסטוריה תשפוט.

כינוי: 

בן: 47

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2016

גבס


שברתי את יד ימין. למזלי אני שמאלי ברוב המקרים, חוץ מכמה פעולות של מוטוריקה עדינה.

זה קרה בעבודה. החלטתי להתאבד על יד ימין בזמן נפילה מאוד לא סימפטית במדרון עם סלעים, כדי להציל את הראש ואת ציוד המדידה המאוד יקר שהחזקתי ביד שמאל. לאות תודה הבוס שלי כמעט לא פיטר אותי, כי הרופא אמר לי לא לעבוד חודש.

 

קצת אחר כך ישבתי במיון האורטופדי של בית החולים וחיכיתי שמישהו יבוא לבדוק אותי.

האחות שמה אותי בכורסא נוחה מאחורי פרגוד, כדי שהרופא לא ישים לב אלי כי הוא ממילא עסוק נורא.

החלטתי שזה לא מתאים לי ועברתי לכסא מאוד לא נוח, אבל ממש מול הפרצוף שלו.

זה לא עזר כי הוא הלך לאכול, תוך התעלמות מהגניחות של שלושה עשר הפצועים האחרים בחדר.

"כמה זמן את כבר פה?" שאלתי את הגברת שנראה שהלך לה הגב במיטה מימיני.

"שעתיים ועוד לא ניגשו אלי." היא ענתה והחליפה את הבעת הכאב על פניה בהבעת תיעוב. גם להבעת הכאב נראה שכבר כואב והיא צריכה לנוח.

"הרופא הזה אנטיפת," המשיכה, "וגם רוסי."

היות ובאותו רגע לא התאים לי דיון על תחלואי החברה הישראלית לא עניתי לה. האחות ניגשה אלי באותו רגע ושאלה בקול אמפאתי: "כואב לך?"

לא אחותי, שברתי יד לפני שעה אבל עכשיו הכול בסדר. לא כואב בכלל.

בפועל לא עניתי לה. אפילו עם יד שבורה אני סה"כ בנאדם מנומס.

"אני יכולה לתת לך משהו נגד הכאבים."

"מה האפשרויות?"

"יש אופטלגין," היא ענתה, "ויש טרגידופאזאפם, שזה יותר חזק."

בדרך כלל אופטלגין לא מזיז אפילו לכאבי ראש אצלי, אז החלטתי להתעניין באפשרות ב'.

"כמה זה חזק?" שאלתי.

"אה, לא רציני. תישען פה עכשיו על הקיר חצי שעה עד שהכדור יתפוס ואז יבוא סניטר לקחת אותך בכסא גלגלים לרנטגן."

למרות שאני בחור בריא בגופי בד"כ (על הנפש יש מחלוקות), כבר הייתי בבית חולים פעם או פעמיים בימי חיי. לכן היה לי ברור שאם אני רוצה להגיע היום הביתה ולא לאשפוז בפנימית אאלץ לסרב למרות הפוטנציאל לתפוס ראש טוב ועוד בלי לעבור על החוק.

"לא תודה," אמרתי, "הרגליים שלי עובדות ואני אלך לרנטגן בעצמי."

היא הרימה גבה ואז ניגשה לחולה הגונח מאוד מאחורי אחד הפרגודים. קמתי והלכתי לרנטגן.

אני כותב "הלכתי לרנטגן" ככה בקלילות, אבל בפועל זה לא היה כזה פשוט.

בהתחלה ניסיתי לעקוב אחרי השילוט, אבל אחרי שני סיבובים באותן שתי קומות מישהו נחמד הסביר לי שעשו לא מזמן שיפוץ והשלטים לא רלוונטיים.

"אתה צריך לעלות קומה, ללכת ישר, ימינה, שמאלה, לעבור את הסי.טי ואז להמשיך עם הסיבוב."

הוא הבהיר לי.

עמדתי קצת בתור למעלית עם סטאז'רית יפה שכנראה לא היה לה אכפת מכאב של אנשים אחרים, ואז החלטתי להשתמש במדרגות.

בסופו של דבר הגעתי לאיזה דלפק, ומשם שלחו אותי להצטלם בחדר ארבע, שמשום היה ממש צמוד לחדר שלושים ושש.

אחרי שסידרו לי את היד בכל מיני תנוחות כואבות עוד יותר וצילמו כל אחת בזמן שאני דואג לכסות את שק האשכים  בשק עופרת, הנחתי שמחכות לי עוד שעתיים המתנה בחוץ עד שהצילומים יהיו מוכנים. הטכנאי הרגיע אותי ואמר שהם שולחים את זה ישירות לרופא במיון דרך המחשב. טכנולוגיה היא דבר נפלא שעובד למענך. יש לא מעט סרטים על מה שקורה כשטכנולוגיה עובדת נגדך.

חזרתי למיון בדרך הארוכה. לא סביר שהיו דרכים קצרות. הרופא עוד היה בהפסקה, או עדיין בדרך חזרה למיון. האחות נתנה בדיוק כדור נגד כאבים לזקן שדפק את הברך, ואז חזרה אליו בזריזות כדי לנסות לדאוג שתופעות הלוואי של הכדור לא יהרגו אותו.

"זה כנראה היה קצת חזק מדי," היא מלמלה לאשתו, "תכף ההשפעות של הכדור תחלופנה."

אבל אז שוב יכאב לו, רציתי להעיר וירדתי מזה.

הרופא חזר באיזה שהוא שלב, והאחות הצליחה בינתיים לשכנע אותי לקחת אופטלגין. לפרוטוקול אציין כאן שהוא באמת לא השפיע.

בפעם הראשונה במהלך הביקור במיון ניסה האורטופד לבטא את השם שלי, והסביר לי בלי להסתכל או לגעת ביד שלי שהיא נשברה. כנראה שהצילום יצא ממש מעולה.

האורטופד השני, דוקטור יבגני, לקח אותי לחדר מיוחד והתחיל לגבס לי את היד, ומשום מה גם הוא ניסה לשנות את התנוחה שלה לאחת כואבת יותר.

פתאום זה תפס אותי. זה תפס אותי כל כך חזק שהתפוצצתי מצחוק.

"אתה יודע," אמרתי לו בעיניים דומעות, "אני בטוח שלמרות שאני זה ששברתי את  היד, בסוף אשתי תכעס עלי בגלל זה."

הוא לא ענה, רק הנהן בעצב.

 

איכשהו הגעתי הביתה. הילדים קצת נלחצו מהדבר הגדול והלבן על היד שלי, אבל ברגע שגילו שכשמקישים על זה עם אגרוף זה כואב לאבא הכול הסתדר.

אשתי לא התרשמה. היא הייתה עייפה מדי.

רק למחרת התחלתי לעכל את השינוי שחל בחיי. קודם כל התגובות. אנשים כנראה לא מגיבים טוב לשינויים.

אחד השכנים שלי שאל אותי אם חזרתי לגיל שמונה, כאילו רק לילדים בגיל הזה מותר לשבור חלקים בגוף.

הייתי שמח להתרפא במהירות של ילד בן שמונה, ואין ספק שהייתי נותן הרבה עבור רמת שעירות של ילד בן שמונה ולא כמו זו שלי.

עוד שכנה מבריקה במיוחד שעוסקת בהוראה עברה לידי באוטו ושאלה:

"באמת שברת יד?"
לא כפרה, זה נקע והגבס הוא רק לרושם. לא באמת אמרתי לה את זה. דקלמתי לה את האבחנה של האורטופד, והחלטתי שהילדים שלי לא ילמדו אצלה.

אחר-כך התחילו הבעיות. דברים כמו להתקלח ולנגב את הטוסיק נהיו לא פשוטים. גם להתלבש כבר לא היה קל כמו בעבר.

לבישת מכנסיים. יש אנשים שאוהבים מכנסי ברמודה. יש כאלה שמסתובבים עם בוקסר. יש כאלה בעניין של שרוואלים. אני נתקעתי על מכנסי דייגים תאילנדים. הם רחבים, נוחים, דקים ובד"כ זו לא בעיה לתפעל כאלה, כי שתי הידיים שלך עובדות. במצבי הנוכחי אשתי כבר התחילה להתעצבן כי זה לוקח לי כל כך הרבה זמן ללבוש מכנסיים. ולחשוב שכשהיינו רווקים היא רק רצתה שאוריד אותם.

אחרי יומיים הלך גיסי הטייס הבלונדיני עם העיניים הכחולות לשחק טניס בקאונטרי קלאב וקרע את שריר השוק, וכך הושבה תשומת הלב החריגה שזכיתי לה בחזרה למקומה הראוי.

השלב הבא היה ההבנה הבלתי מתפשרת שאני הולך לבלות ככה חודש ואין לי כל כך מה לעשות עם עצמי. עברתי שבוע של התחרפנות שקטה ואז סופסוף נפל לי האסימון.

התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב.

נכתב על ידי , 7/2/2016 20:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , עכברי כפר , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל'Nirche אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 'Nirche ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ