לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אלוהים כל כך נעלבה מאיתנו שהיא לא מדברת איתנו כבר 2000 שנה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     




הוסף מסר

9/2019

10 ימים במדבר - יומן מהאשרם


יום 0: הפסקה

ב5 בצהריים נפרדתי מהפוטנציאלית להיות אהבתי הבאה, זאת נישקה את שיני הקדמיות תוך כדי ריצה לרכבת האחרונה. נשיקה שנייה (יאאסס מאדאפאקר@!)

 

חתכתי את המדינה ב5 רכבים שונים ולא חיכיתי יותר מכמה דקות לטרמפ, אני חושב שזה הטרמפים הכי טובים שהיה לי בחיי.

הגעתי לאשרם.

 

בכניסה כבר שמעתי את הטראנסים מהמטבח. נכנסתי בנימוס ''אתה יכול להכנס רק אם אתה שוטף כלים'' אמרה המארחת באיום.. אז התחלתי לשטוף כלים. שעתיים רוקדים ושוטפים. היפיות בתחתוני חוטיני וסינרים, אין כלום מתחת.

 

התיישבתי עם כולם, נשאלתי תוך כדי שיחה אם אני צריך משהו. בקשתי אוכל וסירבתי בנימוס לחטיפים ופירות.. שוב ושוב הועלתה הבעיה שאי אפשר והחדר אוכל סגור. המארחת ביקשה מדור שיקח אותי אל חדרי, אך מה לעשות עם היפים.. זה שכח ממני ונשארתי ללא חדר. ואז פגשתי את ג'יני. ג'יני הציע לי 3 משאלות למלא. אז בקשתי: 1.אוכל: פתח את המקררים ומילא לי צלחת מלאה בכל טוב. 2.מקום לישון, לקחו אותי לחדר שלי סוף סוף. 3.מגבת, קל (הייתי בטוח שזה יהיה קשה!)

 

בזמן המועט שהייתי פה כל המקומיים כבר דיברו עלי והחמיאו לי (כי שטפתי כלים), בשיחות איתם עפו עלי ואמרו שאני גאון ואושו הבא.

סך הכל מצחיק פה.. חבורת הזויים והזויות במיטבם.. הכוכבים המדהימים יחכו למחר

לילה טוב

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 1: עבודה בשמש

בלילה הלכתי לישון מאוחר.. לא נרדמתי, יצור לילה.

 

קמנו ב6 וחצי למדיטצית בוקר. למדנו לנשום מהבטן whatever that means. המנחה הסבירה שבבטן אנו שומרים רגשות ולנשום מהבטן עוזר לפרק משקעי רגשות. כל הסאשן נשימות הזה רק הפעיל לי את המערכת ונהייתי רעב. שזה גם סבבה אני מניח.

 

א' בוקר ואחרייה התחיל היום עבודה. עבודה מדיטיבית הם קוראים לזה, להפיק הנאת זן מעבודה: ללכת למדבר עם מריצה ולאסוף אבנים גדולות לבנות ועגולות, לקשת את הגינה שמסביב לפסל בודהה -_-..

 

ב10 דקות ראשונות ממש נהנתי.. מדבר נהדר נפרס לפני ובאמת שהתגעגעתי אליו.. אבל חם.. מאוד!(בחיאת, אוגוסט בנגב) והאבנים כבדות, אבק מציק בידיים ואני מעמיס מריצות, סוחב מאות מטרים מעומק המדבר.. שנאתי כל רגע. לא הבנתי, עם מצריים סיימנו לפני 3000 שנה! למה אני סוחב אבנים במדבר? מה הקטע של עבודה מדיטיבית?.. כאילו אני אמור לסבול ולנסות להפיק מזה אושר על ידי שינוי תודעה כי אני עושה את זה מרצוני?.. מחפש עוד אבנים עגולות וגדולות ומתעצבן.. השמש מרתיחה את ראשי ואני מקלל, עונה בקול רם תשובות אמיתיות שלא אמרתי לאנשים, דברים שמרתי בבטן מנימוס. מקלל ומתעצבן, השמש מכה חזק ומוסיפה לעצבים שלי. בקשתי להפסיק ואמרו לי שזאת העבודה שלי להיום, צריך לעבוד 6 שעות ביום.

 

בכלל כל האשרם הזה עובד עם זמנים מציקים וכולם לחוצים על זמני ברזל כאילו זה הצבא.. אסור לאחר, אי אפשר להחמיץ משבצת בלו'ז סתם בלי סיבה.. לא הבנתי למה אני עושה את זה, לא באתי לסבול.. למה באתי באמת?

 

סוחב לאט מריצה כבדה מלאה באבנים, סוחב לאט כי זה פאקינג כבד! הדלקת בכתף מתעוררת, אומרת שלום ושואלת מה שלומי. אבא עומד על גבעה וצורח עלי ''נו כבבררר!!!'' כי הוא לא מבין למה אני מתמהמה.. הרי מה הבעיה?.. אם הוא יכול לסחוב מריצה מלאה באוכל לכבשים מהר ובלי תלונות.. והוא ב40 שנה מעלי.. אז אסור שאתבכיין בכלל. בחור צעיר וחסון ככה לא מתבייש לתת לאבא שלו לעבוד לבד?.. אתה לא מתבייש?

 

ומה הוא פאקינג קשור עכשיו? כן כי זה אותו חרא.. אני שונא כל רגע ומישהו מכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה עם משפטים עלובים חלולי אידיאולוגיה שלא ממלאים אותי.

המריצה מתפרקת בדיוק כמו בבית ומעבירה ויברציות חזקות לכתף שלי שמתחילה לכאוב. עצרתי, לא באתי להפצע. נושם, מנסה להרגע.. מתחיל לזרוק אבנים מהמריצה.. מקלל ומטיס אותם הכי רחוק שאני יכול, עד שהמריצה מתרוקנת לחצי.. תראה מה נהייה ממך.. מה המקום הזה מוציא ממך. עזוב לך הביתה.

 

''מה נעשה? אני לא רוצה שתסבול אבל'' ''יש לך ג'וינט?'' ''לא כפרה, אסור באשרם, אסור בכל מדינת ישראל'' היא עונה לי בשקר שקוף פוקר פייס לא מצחיק שרק היפית שהמשטרה מציקה לה בלי סוף יכולה להגיד.

 

אני לא יודע מה יש למקום הזה ללמד אותי אבל אני רוצה לדעת.

אני הכי היפי ושונא היפים. מדיטציות הזויות לא מדברות אלי, כמו דוסים הם מזיינים תמוח על דברים שלא קיימים ובעזרת דמיון משלימים חורים בעלילה. אבל יש כאן משהו מיוחד..

 

למרות הגנים המדבריים שלי, השמש גמרה אותי. הידיים שלי מלאות יבלות, נשרפתי מהשמש (פעם שנייה בחיי). אבל נזכרתי שבכל הזמן הזה המציאות שלי לא הטרידה אותי פעם אחת.. הסטארט אפ שנכשל, המשימות שקבלתי, המבחן המזדיין שהשקעתי בו 3 ימים מלאים וכשהגשתי נזכרו להגיד לי שכבר קיבלו מישהו, דמי אבטלה מצחיקים ובירוקרטיה, כסף כסף כסף.. לנקות את הראש לקראת פרק חדש הייתה אחת המטרות.. אז נשארתי. אם מחר יהיה אותו הדבר אני מתחפף בלי להגיד מילה!

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 2: מטבחי המטאל, ריברסינג?

אני בטוב.. work&meditation עובד לי. היום שובצתי במטבח, היה ממש כיף, הטבח השני מטאליסט קשוח ופעם האשונה בחיי שטיבחתי והטבח שלידי שר איתי את השירים האהובים עלי. חותכים וצועקים (מנסים לשיר). מטבח זה איזור הנוחות שלי.. מזמן הפסקתי לטבח כי אין למטבחים כבר מה לפתח אותי. לעבוד מהר, מדוייק, נכון, כמויות גדולות.. את כל אלו למדתי ועוד.. זה התחיל לשעמם, כבר לא עושה לי טוב. והיום נהנתי בטירוף!

 

בהפסקה קראו לי לבריכה. אני בא עם בגד ים ואז.. כולם מתפשטים! אני בשוק.. בנות שמנות, רזות, יפות ומכוערות.. מילא הבנים אבל גם הבנות??? אני לא יודע מה אני חושב על זה.. אבל בהחלט נהנתי להסתכל. ובכלל.. הורג אותי באיזה קלות הן מתפשטות פה, מדיטציה מתחילה בריקודים.. קצת חם ומלא מתפשטים! הכי כיף זה שיש כאן כוסית אחת שממש בטעם שלי.. והיא מתפשטת הכי הרבה חח

מה זה עירום? למה אנחנו מסתירים את הגוף שלנו? האם בסדר ולא בסדר זה רק מה שהעין רגילה, או שיש יותר מזה? אם כולנו נתפשט ביחד ונצית את כל הבגדים במדורה אחת גדולה! תוך שבועיים ירד לכולם העניין מזה?.. עירום זה אופנה? בכל מיקרה.. לא התפשטתי. לא מבושה פשוט.. אני לא יודע מה עמדתי בנושא

 

בערב הייתה סדנאת נשימות.. למדנו לנשום לאזורים שונים בגוף, מלמטה למעלה וחזור.. וככה לפתוח סתימות ריגשיות בגוף. המנחה מסבירה ופתאום אני קולט שאני בסוג של ריברסינג.

ריברסינג זה תרגיל נשימות אינטנסיבי שבו אתה נושם בכוח פי 5 יותר ממה שצריך. היפים יזיינו את המוח על עולם מיסטי שלא קיים, אני חושב שזה מכניס את הגוף למצב של סטרס ואז ''קורים דברים''. יש מטפלים בחדר שאמורים לשמור עלייך.. אבל תכלאס זה היפים שלא למדו פסיכולוגיה והם שם סתם כי זה כיף לדבר על צ'אקרות ולא ללבוש תחתונים מתחת לתחפושת של גורו בחלוק לבן.

 

עשיתי ריברסינג בפסטיבל אשתקד כי חבר רשם אותי וזרמתי איתו.. זה היה נורא. לא ציפיתי שזה יהיה כל כך אינטנסיבי. הגוף שלי נכנס לסטרס, הידיים ננעלו בכאב משוגע, הזעתי המון, כל הגוף כאב ולא יכולתי לזוז, גם לא הצלחתי להפסיק לנשום כמו משוגע. אחרי הסדנא הייתי ג'לי.. מה קרה כאן? חתפתי התקף חרדה?.. אני בפסטיבל עם אלפי אנשים ולא מסוגל לסבול מבטים. אנשים מדברים ואני רגיש מידי בשביל כל הרעש הזה. יותר מידי תנועה, יותר מידי התרחשויות ואני כמו חיה פצועה במנוסה. בקושי ללכת הצלחתי. הלכתי למדבר רחוק רחוק. עד שלא ראיתי את האשרם, לא שמעתי מוסיקה ולא ראיתי איש. שקט מוחלט ואני בהכי לבד ושקט שאי פעם הייתי. ואז הצלחתי לשחרר. התפרקתי ובכיתי בטירוף, עם כל נשימה אני פורק עוד ועוד.. מחושות קשות של בושה ועלבון, כמו ילד שפיצצו אותו מכות והוא מראה כמה שהוא חזק ושזה לא משפיע עליו.. ואז הולך לבכות בפינה (ילדות מאושרת). מעורער כולי התחלתי לאסוף את עצמי.

אני אפילו לא יודע על מה ולמה. זה מרגיש כאילו התעללו בי עכשיו. לקח לי יום יומיים לחזור לעצמי.. אוקי, אז אומרים שריברסינג מציף מלא חרא מהנפש ואז אפשר לטפל בו. אוקיי, חרא צף.. מה עכשיו? חזרתי לסדנא לקבל תשובות. ישבתי לשיחה עם מטפלת. היא קשקשה שטויות ואמרה לי לדמיין ביצה של אנרגיה עוטפת אותי ושומרת עלי.. מדהים.

אתם יודעים מה אני חושב? אני חושב שמה שהרגשתי היה איך שהגוף שלי הגיב למצב הקיצון שהכנסתי אותו. אין פה שום דבר ריגשי או מיסטי והיפים שכל כך רוצים שיהיה בעולם הזה יותר ממה שיש בו ממציאים לעצמם שטויות כדי להאמין שהם חוו חוויה על טבעית.. כדי לספק את הצורך שלהם בריגושים (כמו סמים). לא מזלזל בצורך של אחרים ובתהליך שריברסינג העביר אותם... אני חושב שזה היה התקף חרדה יזום. היה ברור שאין לי מקום שם.

 

והינה אני שוב סדנאת ריברסינג. סדנא קצת שונה עם שם אחר. נבהלתי, אבל החלטתי לדבוק בזרימה שהביאה אותי לשם מלכתחילה.. רק לשמור על מודעות למה שקורה ולא לתת לעצמי ליפול. אז הסדנא מתחילה ואני נושם. אותם תחושות התחילו לטפס שוב, נמלים בכל הגוף, קושי ולחץ אדיר בכל הגוף, הידיים מתחילות לאבד תחושה ולהנעל. עצרתי.

אחרי הסדנא יצאתי מפורק, מעורער.. אבל לא כמו פעם. הפעם זה היה קל ובשליטה יחסית כי הפסקתי בזמן לפני שהתחושות הנוראיות תפסו בי חזק וניערו אותי מצד לצד. זה מסוכן ממש, היפים מכורים לריגושים ואני ביניהם. יצאתי מהסדנא מעורער, רגיש בטירוף לכל צליל או התרחשות, ועצבני על הטמבלים האלו שמשחקים באנשים. לא דיברתי עם איש, הלכתי למדבר ושוטטתי עד ממש מאוחר. חזרתי לאשרם כשכולם כבר הלכו לישון. הרגשתי שאני לא מסוגל לדבר עם אדם באותו הערב.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 3: מקשט ומתחבט

היום התעוררתי לפני השעון, 6 וחצי אני על הרגליים ועירני פחות או יותר.. פעם ראשונה מאז שאני יכול לזכור. קבלתי משימה ממש כיפית: לגזור גלילי נייר טואלט ולקשט לקראת פסטיבל הזורבה שהולך ומתקרב. נהנתי מכל רגע, יום שלם ישבתי בגינה היפה, עובד לאט באופן מאוד מדיטיבי כמו שההיפים אוהבים.. כולם מתרוצצים מסביבי ואני.. ריפוי בעיסוק. המדריך שלי התיישב מולי לשוחח, לאתגר אותי בשאלה מדיטיבית. אחרי שיחה קצרה הוא ניסה לנתח את התהליך שאני עובר פה והביא לי שאלה: ''מהי אחריות אישית מלאה?''

שוחחתי על כך עם אנשים החלפו על פני בעבודותיהם. אני גוזר ומדביק, שואל ומתחבט.. להלן המסקנות:

 

אחריות עצמית ב100%.. מתחיל אצלי בתוכי, מתפשט אל עצמי חיצוני, מתרחב אל התודעה הקולקטיבית, למות זה לא מושלם כי אמנם אינך יכול לקלקל עוד. אבל מת לא יכול לזרוע דברים טובים, לא להזיק זה רק חצי מהדרך. ישות מושלמת תקח 100% אחריות, דמות לשאוף אליה.

ואני לא מושלם.

כמה אחריות אני מסוגל לקחת על עצמי הפנימי? ברמת האופי, מחשבות, שליטה, תקשורת עם הגוף נפש, לשמור על כנות מול עצמי, מיניות, אומץ לצעוד במסלול הנכון, הדואליות השוכנת בתוכי בין הקוף לנסיך.

כמה אחריות אוכל לקחת על עצמי החיצוני? בריאות, כושר, טבעונות, פיתוח תחומים, תקשורת בין אישית, שיגרה וניהול זמנים, מטרות ויעדים, זוגיות..

כמה אחריות אוכל לקחת על הקולקטיב? פיתוח הקהילה, איכות סביבה, חינוך,חינוך ולזרוע לשנים. לקחת רמות אחריות שונות על חברים ומשפחה, אינטראקציה עם הכלל, תהליכים חברתיים, תרבות, אנשי כדור הארץ וכלל הכוכב על איזון הטבע העדין.. האם איכר באוסטרליה צריך לחשוב על מזג האוויר בישראל שמתחמם כתוצאה מהפלוצים של הכבשים שלו?... מה מידת האחריות שלו על זה?

חבר אמר פעם שכל סוד הקסם זה לקחת אחריות על:

הפער בין מה שהולך בראש - למה שיוצא מהפה, הפער בין מה שיוצא מהפה - למתקבל בראש של האחר.

מתוך כל מה שאמרתי, מהי האחריות האישית שלי? על מה אני לוקח אחריות? על מה אני יכול לקחת אחריות? אין לי תשובות, רק יותר שאלות.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 4: מתלבט ללכת/להישאר

היום הזה היה קצת מיותר.. המדיטציות בולשיט מהלך, העבודה משעממת, והחיים פה מתבררים כשגרה מעפנה. אני לא מסוגל לחיות ככה. סתם עבודות כאילו אנחנו בצבא ומשחקים בקקה. היום ניקינו את המקררים.. רמת סיפוק: 0. המדיטציות משעממות ומפגרות, מביאים את הגוף למצבים מוזרים ולא טבעיים על ידי תנועות ונשימות לא טבעיות, אז הגוף מתפגר עלייך או פשוט מגיב איך שהוא מגיב לדבר המוזר שאתה עושה כבר שעתיים.. ההיפים מפרשים את התחושות כאותות של הגוף על המתרחש בעולם הרגש והרוח. זרמים בידיים, כובד בפה, חשמל בכל הגוף, תחושה של תנועה בפנים.. הם יגידו שזה אנרגיה מצ'אקרת המיניות שלך זורמת אל צ'אקרת הכתר וחזור, פותחת כל סתימה ריגשית בדרך.

לא כפרה, הרגע ניערתי את הגוף באינטנסיביות, ברור שאני מרגיש משהו כמו התחושה הזאת של אחרי להסתובב על רגל אחת ולעצור במכה!

 

אנחנו מתחילים להתגבש כל חברי החדר שלי. אפילו זה מעצבן אותי, זה כזה אידיוטי, הרי אנחנו קופים חברתיים, טריק פתטי ליצירת חוויה טובה מהוואמפ כדי שנגיד ''איזה כיף פה אני רוצה להשאר כאן לנצח עם כל החברים האוהבים שלי וואההוו!!'' . מה אני ילד?...

 

האשרם זה סוג של קיבוץ, אנשים חיים פה ואתה בוחר להצטרף אליהם או לא, מינימום 10 ימים. יש פה היפים שמגשימים את החזון שלהם. לחיות ביחד, במדבר ובשקט, מדיטציות וסדנאות, טבעונות ומשק חיי שכולם בו חברים (יש פה תרנגולת שמתיישבת על אנשים מרוב שהיא מרגישה בנוח, חתולים וכלבים חיים ביחד, תוכים חופשיים ונוחתים על הכתף בספונטניות), חדר אוכל, קהילה, עירום חופשי...

אבל לא מראים לך את הצד השני של המטבע, חבורה מבודדת במדבר מעלה מחלות נפשיות. גיהנום הוא לחיות עם קבוצה שלא מסכימה איתך, ריכולים משתוללים פה כאילו זה בית האח הגדול.. למשל, איך שהגעתי נכנסתי לשטוף כלים בהתנדבות. כולם דיברו על זה.. זה הדליק לי נורה אדומה, מצה קורה כשמישהו עושה משהו רע? (וגם, אם התורנות הייתה קשה שאתם מעריכים את העזרה שלי, למה לא עזרתם לחברים שלכם?...) אנשים מאמינים במיניות ועירום חופשי אבל מפתחים קנאה ומורכבות סביב זה. אוסף של אנשים אבודים וקצת מאוד אנשים קסומים. לוח זמנים ברזל והכל מרגיש קצת שילוב של תיכון ומילואים.. מריח כמו כת כל העניין הזה.

מרחוק המקום ניראה הרבה יותר רומנטי… לא אצטרף. להתחייב ללו'ז ההזוי, העבודה צריכה להיות קשורה.. אי אפשר פשוט לשלם שכירות.. אתה צריך להיות ''חלק מהקהילה''

והקהילה לא לרוחי. היפים הזוים, ילדים מבולבלים, דפ'רים מתלהמים ושבטיים, זקנים שמפחדים לצאת מהתחפושת גורו שלהם, לא מתקלחים, כל מיני סטלנים חצי ערסים עצבניים מתנדנדים שמצאו את מקומם בתרבות ההיפית כי הם יותר סטלנים מערסים... אבל.. ביניהם יש גם אנשי רוח מדהים, נעימים, רגישים, יודעים להקשיב, לא מפחדים לגעת ולהכיל, טבעונות, שיחות עומק על נפש האדם ובכללי אנשי שיחה מדהימים ומשכילים. ואני לא מופתע, זה תמיד ככה. בכל קבוצה יש את ''כולם'' וביניהם גם את הנהדרים האותנטים שבעצם על גבם בנוי השם הטוב של הקבוצה.

 

וגם.. קצת ממצא לי כבר. הזמן הפנוי לא מספיק אף פעם, לא מתאים לי לשוחח עם כוכבים בלב מדבר ולהסתכל בשעון. קצת אווירת צה'ל של אנחנו תקועים פה ונעביר את הזמן.

מרגיש לי ששיקרו לי כי הם צריכים את הכוח עבודה. מה זה אומר ''6 שעות עבודה ביום?.. זה לא 6 שעות, זה נטו 6 שעות! קמים ב6, מדיצטיה כמעט שעתיים, א בוקר, מעגל כינוס בוקר, עבודה 3 שעות וגם הפסקה באמצע, א צהריים, עוד 3 שעות עבודה, עוד מדיטציה, א ערב.. ואז יש בערב קצת זמן פנוי כשאני כבר מותש.. ומה.. צריך תכף לישון כי קם בפאקינג 6 בבוקר! בא לי סתם לשוטט במדבר, לקחת שיעור לבריכה ולתהות שעתיים. אין סדנאות מעבר ל2 מדיטציות ביום, אין הקרנות של דברי חוכמה מהפה של אושו, אין הרצאות.. אין שיחות קבוצה, אין פעילויות משותפות.. אין כלום. יש ''בוא להתנסות בחיי קהילה'' זה מזכיר קיבוץ בשנות ה50... וראינו איך הסיפור הזה נגמר

 

וגם.. אהובתי הפוטנציאלית מחכה לי. שאגב להתרחק על מנת להתקרב גם הייתה מטרה, וזה עובד! יש לי תחושה שהיא תסתער עלי כשאחזור, אמן.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 5: מטבחים ומיצוי

מה אני עושה פה? אני יודע מי אני, הבסיס שלי בנוי, אני עם 2 רגליים על הקרקע. אפילו החתיכה האחרונה בפאזל (אולי) כבר נמצאה.

כל היום אנחנו מתעסקים בשאלות על הלב שלנו, המיניות, רגשות וטראמות ששמרנו בבטן, לבחון את עצמנו מחדש, למצוא שקט ולהתבונן על עצמנו, ביטחון עצמי וביטוי הגוף והנפש.

אולי אם הייתי מגיע לפה בגיל 22 המצב היה שונה. לא.. בדוק שהיה שונה.

ובגיל 27.. מה התהליך שאני עובר פה?

המקום מסתמך על תחושת שייכות. וכרגיל, אני לא מרגיש שייך. זה כל מה שיש למקום הזה להציע לי?

שייכות, קהילה, חיים פשוטים, עבודה פיזית, טבע אבסולוטי.

אני מודה לחיים הדינאמים האלו שהעבירו אותי כל כך הרבה מקומות, בתים, תפקידים חברתיים, עבודות, קהילות, אנשים, חברים ותחפושות. כל אלו העבירו אותי את כל השיעורים החשובים באמת. תמיד בזתי לכל המדיטציות האלו, דיי לבזבז לי תזמן בזיוני מוח על אור ואהבה. אבל הסקרנות! הינה צללתי מרצוני לסדנא הכי אינטנסיבית והיפית שהייתי בה בחיי. אני עושה את זה לעצמי בכוונה כדי למרוד במקום שאני נמצא בו?..

כשהגעתי החלטתי לזרום עם זה עד הסוף. בינתיים לא פספסתי אף מדיטציה, עשיתי כל מה שאמרו, ניסיתי להרגיש את מה שהתבקשתי ודמיינתי את מה שאמרו לי לראות. הבנתי מזה משהו.. אנשים הם כמו אצבעות, כל אחד אחרת, ולכל אחד יש בעיות משלו להתמודד איתן. בסדנאות אנו נוגעים בכל מיני בעיות באינטמיות, בפתיחות, בהכלה. יש אנשים שמעולם לא הסתכלו עמוק בעיניים והרגישו בטוחים, יש אנשים ששומרים לחץ אדיר בבטן ביומיום.. אנשים חוו התעללות מינית, נטישה, התמכרות לסמים... יש כאן חברה משוחררים טריים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם והמדיטציות גורמות להם לחשוב על דברים בפעם הראשונה בחייהם, אנשים אחרים סוחבים דברים שנים שמעצבים את ההחלטות, שרשרת אירועים.. המשך החיים. בשבילהם המדיטציות האלו מעולות! מכריחות אנשים לדבר עם עצמם, להתעמת עם עצמם ולפגוש את עצמם בפינות שמהם הם תמחמקים.

 

אבל אני... כזה פתוח ומקשיב לעצמי, אמיץ להתעמת מול המראה, שאין לי צורך בליווי חיצוני. תודה לאבא שלי על הגנים הנהדרים שמכריחים אותי להיות מאושר רוב הזמן, על החינוך שלי שבין אם אני מסכים או לא.. ועם כל הביקורת: אני בנוי ויציב על הקרקע. תודה על החיים המגוונים שחוויתי, על האנשים האהובים בחיי. רוב הפעמים העיסוק הוא בתהליכים ושאלות שכבר נגעתי בהם בעבר, השאר לא רלוונטי אלי.

 

אמרתי שלמדתי בעצמי הרבה כי אני חיי חיים דינאמים. גם השנה האחרונה היא חדשה לגמרי. עבודה חדשה, בית חדש, עיר חדשה, דינאמיקה אחרת, שיגרה חדשה, אנשים חדשים ואותו חתול שכבר כמעט בן שנתיים חח. עכשיו חיי עומדים להשתנות שוב: חוזה דירה עומד להגמר (רבנו עם הבעל דירה והוא לא יחדש את החוזה), החברה שנסגרה ועלי למצוא עבודה חדשה או להיות מובטל, פוטנציאל לזוגיות מרתקת כבר לא באופק אלה על מפתן דלתי. לבטח כל אלו יכניסו הרפתקאות ואנשים חדשים לחיי.

בין החיים האחרונים לבין החיים החדשים הרגשתי צורך במחיצה. והינה אני במדבר ל10 ימים. באתי עם תיק קטן וראש פתוח.

 

אם כך מה כן למדתי?

למדתי שאני שופט את כולם כל הזמן.. בעצם את זה אני כבר יודע אבל זה כרגע במודע. אני מקווה שאשמור על זה שם ושפשוט אפסיק. אני רוצה לחזור מכאן פתוח להקשיב ולקבל אנשים עם ההזיות שלהם. אני יותר הזוי מכולם!

לא עישנתי כבר כמעט שבוע, זה לא קרה מעל לחצי שנה.

אני קם כל בוקר ב6 וחצי מה שלא קרה מאז הצבא.. אני ישן בלילה, ישן חרא אבל ישן בלי מלחמות עם עצמי של 4 שעות ער במיטה.. ואני זוכר את החלומות שלי. למדתי שבני אדם לא נועדו להיות ערים 16 שעות רצוף.. אין בעיה לקום מוקדם אם אפשר לישון 20 דקות פעמיים במהלך היום. ב20 ד'ק האלו ישנתי יותר טוב מלילות שלמים. ביום, ברעש, באור. התנסתי בעירום ציבורי עם כולם.. בנים ובנות כאן מתפשטים חופשי. כמו שאני מוריד חולצה כשחם גם הבנות עושות זאת. נכנסים לבריכה, מורידות גם תחתונים... אני חושב שזה טוב להיות שלם עם הגוף ולא לתת מקום לבושה. אבל אני לא חושב שיש לזה מקום בחברה שלנו. המיניות שלנו זאת מתנה, מתנה שאני רוצה לתת לבת זוג ושהיא תשמור את שלה בשבילי. אברי מין זה סוד, סוד ששניים יכולים לחלוק. זה לא ראוי לדעתי. אבל בהחלט עדיף על היחס שהעירום מקבל בארץ עם כל הדת, בושה וקידוש הבתולים.

מה עוד קבלתי כאן? שקט. באתי לנקות את הראש ובהחלט הוא נקי. היום קצת אינטנסיבי בין מדיטציות לעבודה.. אבל בערב אני לא ישן בתוך מבנה מרובע עם תאורת יום עוצמתית ממנורות ומסכים. כאן אני שומע צרצרים ורוח, התאורה מפנסים צבעוניים ''פה ושם''.. בעיקר מלא כוכבים וגיטרות. באתי לפה כי לא יכולתי לסבול את החיים שלי, עכשיו אני מרגיש בשל ומוכן לחזור אליהם ולהסתער על משימות במלוא העוצמה.

קיבלתי תשובות על העולם ההיפי שאני בהחלט חלק ממנו. אני חושב שסיפקתי את הסקרנות שלי במיסטיקה היפית, אין לי כבר תהיות של ''אולי כן אתחבר ואגלה משהו בסדנא הבאה''.. אנשים שונים וזבל כמו כולם בכל קהילה ומקום בארץ. זאת לא הקהילה ההיפית הראשונה בחיי וכעת אני יודע (בעצם נזכרתי) שטוב לאהוב מרחוק. כולם נחמדים וכיפים מרחוק. וגם שבקהילות יש אינדיווידואלים מקסימים שטוב להכיר, אבל לא כדי לנסות להיות חלק מקבוצה אף פעם.

 

אני לא יודע מה אני לוקח מפה.. בסופו של דבר אני גם יצור אורגני, אין לי יכולת להבטיח לעצמי שאקח איתי את השלווה לעיר הגדולה. כמה זמן אסתכל לאנשים בעיניים כשהם מתחמקים מעיני? כמה איזון אשמור כשצופרים לי בפנים? כמה סבלנות ובהתבוננות אהיה כשאפגוש מאה אלף איש ביום ו0 בערב בתוך קופסא מרובעת ושמה בית? כמה בגרות וחדות אפגין מול אהובתי הטרייה? האם אשמור על מינון ותזמון בריא של קנאביס?.. היום הציעו לי ג'וינט.. סרבתי.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 6: פאק איט

אז הבוקר התחיל במדיטציה מאוד חשובה, שליטה במחשבות. לדעת להתרכז בכאן ועכשיו, להילחם במחשבות הסוחפות אותנו מהכאן. לצערי גם הפעם לא קיבלתי תובנה חדשה. כשהייתי בכיתה ו' קראתי הארי פוטר.. עובר דפים, פרקים שלמים ופתאום מתעורר ''רגע! מה לעזאזל אני קורא עכשיו?.. איפה אני??'' בשוק מעצמי, קורא אחורה.. מדפדף דפים ופרקים שלמים. מגלה שקראתי על אוטומט, לא הקשבתי למילה! אז הייתי מחפש את הנקודה שבה נעלמתי במחשבות ומנתח ''אוקיי, פה קראתי משהו שגרם לי להתחיל לחשוב על א' שהתגלגל לב' שהפך לג' וכו..'' עוקב אחרי השתלשלות מחשבותי, מתבונן. בתיכון כבר נהייתי ממש טוב בלתפוס את הרגע שבה אני מפסיק להקשיב. ממש באותו רגע של ניתוק!

ועל זה היה המדיטציה.. תתרכז בעין השלישית (נקודה בין הגבות) וכשאתה מגלה שאתה לא שם וגולש במחשבות תחזור מיד! תתבונן ותנסה להשאר יותר זמן מרוכז בכאן ועכשיו, בנקודה ההיא שבין הגבות. תתפוס את המחשבות הגולשות יותר מוקדם.

האם אני מיוחד? או שמה כולם עוברים עם עצמם תהליך דומה? כך או כך, עוד מדיטציה שלא נתנה לי דבר.

 

העבודות משעממות אותי. יובל מתיישב בשולחן בזמן הפסקת האוכל ''כיסחתי את הדשא.. איזה כיף היה! בחיים שלי לא כיסחתי דשא.. וזה שלא צריך להספיק משהו מאפשר לי לעשות את זה מושלם.. הדשא סקסי!''

נו, ומה אגיד?.. אני לא זוכר את מספר הפעמים שבהם כיסחתי דשא, או עשבתי קוצים, או שהאכלתי חיות משק.. או שטבחתי, או שצחצחתי מקררים ענקיים.. אפילו לפרוץ שביל כבר עשיתי בעבר! האם למקום הזה אין דבר לחדש לי??..

 

באמת שמיצתי, משעמם לי.. לא כיף בכלל. הגשמתי את המטרות שלשמן באתי וגם עוד כמה מטרות שגיליתי כשהגעתי. אני עדיין פה כי א' התחלתי משהו ודרך החיים שלי זה לסיים, אני מאמין שזה מאוד חשוב לאופי לסיים את מה שהתחלת. ב', נטו בגלל שאם אפסיק את התהליך באמצע אצטרך לשלם על כל יום כמו יום אירוח מלא (230₪) במקום 60₪ ליום... אה כן, אני משלם על להתנדב פה.

גיטה (שם גרמני) שכנעה אותי לדבר על זה עם המדריך שלי.

אז דברנו. הוא הקשיב בסבלנות ושאל ''למה משעמם לך?'' ניתחנו ופרקנו. הגענו לנקודה מעניינת: אני מנסה להשתלב כאן ולא מצליח, נחמד לאנשים ומנומס. משתדל לשמור את עצמי לעצמי כי אני מקבל פידבאק שלילי על כל גילוי אופי שיוצא ממני. בכל זאת אני לא אהוב או מקובל פה. ''לאנשים תמיד יהיה דעה'' ענה המדריך ברוגע וישר בי מבט. כן.. הוא צודק כוסעומו.. שיזדנו עם הדעות שלהם. אני לא יודע מה יהיו ההשלכות של שחרור הקוף אבל גם ככה לא עובד לי פה מבחינה חברתית (גם לא מצאתי מישהו מעניין), מעתה אני משחרר.

 

קורא.ות.ים יקר.ות.ים, את.ם.ן לא מכירים אותי. אולי הבלוג מצייר אותי כאדם מופנם ושקול, ההפך הוא הנכון. אני גם כל זה וגם קוף משוגע. במאבק אין סופי בין 2 דמויות: הנסיף והקוף. והקוף כרגע בכלוב כי אנשים לא מכירים אותי, זה לא טוב לנחות עליהם כבד.. עלי לא להרוס לכולם את היום עם הומור שוטף בזרם שטויות ספונטני בלתי פוסק. אולי לא כיף לי כי אני מסרס את עצמי כל היום? אז פאק איט.. אני משחרר.

וזה עבד.. עשיתי היום אין סוף שטויות, כשאנשים אמרו לי דברים הזויים עניתי דעה ''שפויה'', כשניסו לכבות אותי הזכרתי להם שהם משעממים וזה בעיה שלהם לא שלי... והיה לי ממש כיף לנקש עשבים בשמש.

אבל זה מסוכן.. לא סתם אני בדיכוי מתמיד של הקוף שבפנים. הוא יכול להשתלט בקלות ואז לא אבחין בין סיטואציה מתאימה ללא מתאימה או שאעשה משהו שממש לא סבבה לעשות, קשה להחזיר את הקוף לכלוב, את החוסר בגרות המרהיבה ששוכנת בתוכי. לבטוח בקוף דורש אימון ואני עדיין לא שם.. זה כמו להוציא את הכלב לטיול עם רצועה ולאלף אותו עד היום שבו אוכל לטייל בלי רצועה. כל הסוד הוא מינון ותזמון, שליטה עצמית. ומה אגיד על ההתפתחות שלי?.. כל זה גם לא חדש. אני מכיר את הקוף, מכיר את הנסיך. המאבק ביניהם לא חדש, להצליח לשמור על שליטה או לאבד אותה גם לא חדש. סתם פה.. עוד יום. אמן שאלמד כבר משהו חדש. לפחות יותר קל לי עכשיו והיה לי מצחיק היום.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 7: לשחרר בבוץ

היום התחיל כמו כל הימים, שגרה מציקה, לו'ז חונק, היפים הזויים, מדיטציה משעממת ואני שמבזבז את הזמן שלי. באמצע היום המדריך שלי לקח אותי לשיחה עם המנהל. בשיחה הוא ביקש.. הוא התעקש שאשחרר כבר חח

''יהיה לך את כל הזמן שבעולם לתת לראש לרוץ בבבילון אחר כך, תשחרר כבר!''

הוא הזיז אותי. החלטתי לנסות להיות יותר תקשורתי ולדבר עם אנשים. להקשיב ולהתרכז בעכשיו. כשאני בעבודה להתרכז טוב טוב במה שאני עושה. ושוב דגש על תקשורת.

 

אחר כך החלפתי עבודה, הצטרפתי לצוות שמכין בריכת בוץ. מכוסה בו מכף רגל ועד ראש ומפרק גושי חימר לבוץ. החלטתי להתאמץ על תקשורת כמו ששליטת האש והיקום התעקשה שאעשה. שאלתי שאלות על האנשים שאיתי, שיתפתי אותם במחשבות האמיתיות שלי בצורה לא פוגעת במקום לא להגיד כלום, וגם שיתפתי במה שעובר עלי, הם הקשיבו ודיברנו על התחושות שלי. משם השיחה זרמה והיה ממש כיף איתם. כאילו, זה לא משהו שאני עושה.. אנשים מעייפים אותי. לשאול בנאדם על החיים שלו.. מה אכפת לי?.. עוד 5 דקות לא אראה אותו יותר בחיים. השתדלתי לא לשפוט אותם, להקשיב באמת ולהיות נוכח לרגע.

לאחר מכן היה מדיטציה שבה המנחה אמר ''כמו שאושו אמר, אל תרקוד למוסיקה - תהיה המוסיקה''. וכך עשיתי, שחררתי את הגוף, רקדתי באינטנסיביות במקום ''לרקוד טוב''. לאחר מכן ישבתי בדממה מופתית. זבובים נחתו על פני ולא היה אכפת לי.. התרכזתי בנשימות שלי ובצלילים, נוכח ברגע ככל האפשר.

כשפתחתי את עיני התעוררתי לעולם אחר. לא היה לי אכפת מכלום יותר, מצאתי שלווה.

הלכתי באיטיות מפחידה, חיבקתי את כל מי שראיתי בדרכי למקלחת, מתבונן, נהנה.

אני נמצא בהווה.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 8: שלווה, אהבה

7 ימים ביליתי פה בשאלה, המיינד שלט בי. שאלות, מחשבות, שפיטה, מחשבות שמונעות ממני תקשורת כמו ''בשביל מה להתחבר להיפי לא מעניין שבעוד שבוע כבר לא אראה אותו יותר לעולם?''. אבל זה לא נכון, אנחנו קופים חברתיים ולהכיר אנשים, להתחבר, לדבר, להרגיש, להבין, לשקף, לצמוח.. זה המהות שלנו כאנשים. ברגע זה, לא משנה מה אני עושה, תמיד. המשימות לא עניינו אותי. כעת אני מבין שזה הרעיון! המשימות לא אמורות להיות מעניינות, להפך, המשימות כל כך מפגרות שצריך אליהם 0 שכל. כלום לא חשוב וכל מה שלא כאן - לא קיים. היה לי קשה להתחבר כי אני חמור עבודה, יש משימה? נותן 100% מעצמי ונקרע עלייה עד שמסיים. פה אין לסיים, אין יעדים לעמוד בהם.. רק להתרכז היטב בעכשיו, לשחרר, עלי לפתח את יכולת הריכוז בלשחרר. לתפוס את המחשבה שמסיחה את הדעת ולסלקה. זה פשוט נהדר לזרוק את הזבל כשכל כולי מרוכז בשקית זבל, או לפרק גושי אדמה לבריכת בוץ.. כל היום משחק בבוץ ללא מחשבות מיותרות.

 

לגבי תקשורת.. זה לא משנה אם הבנאדם פה לרגע או לכל החיים, זה לא משנה. אני פה, את.ה פה מולי וזה מה שיש. מכירים או לא, יש הסטוריה או לא, חברים או לא זה לא משנה, יש רק את המפגש של עכשיו.. כל רגע הוא חדש. להתעניין בבנאדם, להקשיב באמת, לנסות להזדהות, להבין ולענות מתוך המילים של הבנאדם.. זה כל סוד התקשורת, לזרום ולהתאמץ על התקשורת. תהיי אדיב ותתחבר, יתחברו אלייך. וגם לשתף במחשבות מאפשר לאנשים לשקף אותם, לשתף באותנטיות ולהקשיב לתשובה באותנטיות יהפוך אותי לאדם שאני רוצה להיות. עוד דבר, למצוא את האומץ לפתוח את הלב ולדבר משם. אין על כנות, זה כל כך יפה ומאפשר לדברים לזוז. גורם לאדם שחלק מילים להתחבר לאדם שהקשיב. נכון שזה א' ב' בתקשורת.. אבל אני לא עושה את זה. נורא קל להסגר ולהרחיק אנשים.

 

אתמול היה כיף, היום היה עונג רצוף.. מה מחכה לי מחר?.. בעצם, זה לא מעניין [=

 

 

 

יום 9: well being

היום ניקיתי חדרים עם החברים החדשים שלי. ניקינו לאט, ניקינו מושלם. באהבה להבאים להתארח. מנקים יסודי ותוך כדי מדברים, אני מקשיב ומזדהה, השיחה קולחת. משתף בלי להתבייש עד לתחתית הלב, מקבל שיקוף מלא. נהנתי מכל רגע.

 

אבל לא ישנתי מספיק בלילה, אחרי הא.צהריים היה לי קשה להיות נוכח, תקשורת פחות טובה והפסקתי להנות. למזלי שחררו אותנו מוקדם כי סיימנו את העבודה מהר, הלכתי לישון שעה. קמתי מחודש עם לב דומם. עירני ומפוקס, שוב פעם משועמם.. בא לי כבר לחזור הביתה, להרגיש שוב את גברת בננה בין זרועותיי. מדיטציית ערב מתחילה, זאת מדיטציה שכבר עשינו.. אותה מדיטציה שהוציאה ממני מכתב געגועים אלייה. עברתי את השיעור הזה כבר, ואני דומם. מוזיקה מתחילה ואנשים רוקדים, אני דומם. היה לי קשה עם כל ההתרחשויות סביבי.. השעמום הפך לתחושה כבדה וההתרחשויות סביבי ממש לא עושה לי נעים, נהייה לי רע.. קמתי והלכתי בלי לומר מילה, פעם ראשונה שאני יוצא ממדיטציה. לאן פני מועדות?.. למדבר.

 

דבר ראשון, התפשטתי. הלכתי עד שהרגשתי שאני לא צריך ללכת יותר, התיישבתי בלב המדבר. אני לא מאמין בזיוני מוח היפים, אבל כן הבנתי את העניין של מרכזי ''אנרגיה'' בגוף: למיניות, לרגשות, לעוצמה, ללב, לגרון, לכוח הרגע ולאלוהות. וההיפים הצביעו על מיקומם המדוייק, צ'אקרות. אני מרגיש מחובר לעצמי, אז החלטתי ליישם את החומר שלמדתי בין אם אני מאמין או לא, בלי ויכוחים. התיישבתי זקוף ושלם, מחכה. התעלמתי מזבובים, פסל. התרכזתי בנשימות שלי היטב, לאט לאט מתחזקות. הרגשתי את המתח באזור הגרון.. נתתי לנשימות להתגבר ולהתגבר עד שהתחלתי לצעוק. אבל לא צרחות קורעות גרון שצריך לאמץ את כל הגוף, צעקות בקול רם שמבטא את המתח שנמצא בגרון. רגשות התחילו לעלות, אז נשמתי מהבטן, דוחף אוויר לחלל הבטן עוד ועוד, כבר לא דומם.. חיי. באיזשהו שלב התחלתי חלום בהקיץ, לפנטז, התחלתי להתחרמן..? אוקי, אז אני זורם בלי שאלות. התחלתי לאונן. מעשה את האיבר ומרגיש את הארגיה מתרכזת בתחתית הגוף, מתבונן בתחושה המינית ונותן לעצמי להסחף בפנטזיה.. אבל אני לא באמת חרמן, זה מה שהרגשתי אז נתתי לזה להתבטא. מהר מאוד הרגשתי את רצונות הגוף שלי מתפזרים מאיבר המין, אז הנחתי לו ובאותו רגע האיבר הניח לי. נהייתי מודע לזה שאני לא מודע, הפנטזיה הייתה כל כך חזקה בראשי שלרגע ראיתי אישה מולי כאילו שהיא פה. הצבתי עצמי כשומר המחשבות, מסלק כל מחשבה המגיעה ומתרכז בנקודה שבין הגבות, פתאום המדבר נגלה לפני, קשת גוונים נהדרים של צהוב, אדום, וורוד, סגול, כחול, ירוק. רוח המדבר הפכה למוסיקה באוזניי. התמלאתי אושר עילאי, כוחו של הרגע. התחלתי לצחוק ודמעות של אושר גועש. מניח את ידי על הקרקע, השקיעה מאחורי והשמיים בוערים מכל כיוון באופק, טבעת אש. הנחתי את ידי על האדמה, מחובר, מרגיש בבית. המדבר שטוח ומתפרס עד האופק, תחום בהרים.. נהייתי מודע לגודל הכוכב ואני חצ'קון על פניו, חלק ממנו. שוב דממה, עיני הבוהות רואות הכל ולא מתרכזות בדבר, מעריך את היופי, ללא מחשבות. אני צוחק מאושר עילאי סורק את המדבר היפייפה סביבי, מרים מבטי והקוזמוס מעליי עצום ואינסופי. נפעמתי מעוצמתו ומעומקו, זוהר הירח מתחיל לבלוט על פני השמיים המתכהים. נשכבתי בדממה, נהנה מהמופע. מרגיש חיי, מצויין, איטי, מעריך כל אבן ואבן.

חזרתי לאשרם, בכניסה פגשתי כמה מחברי משוטטים במדבר, הרגע נגמרה המדיטציה של הקבוצה.. תזמון מדוייק. אני נוכח. כשאני נוכח הכל עובד נכון.

 

ג'וינטים: 0

 

 

יום 10: מסקנות

 

2 בלילה, כולם כבר הלכו לישון מזמן כי האשרם מתעורר ב6 בבוקר. אני סוף סוף ער ולבד בשעות שבהם אני הכי עירני ומפוקס. יושב בפינה יפיפייה בגינה, מפל מים מבריכת הדגים, חתול על הברכיים, אינסוף כוכבים. אשרם במדבר.

 

לקח לי הרבה זמן לשחרר את הבבילון. אבל ברגע ששחררתי עברתי כאן תהליך מעניין ומהיר. מחר בבוקר אצא אל הבבילון האינטנסיבי לרדוף אחר מטרותיי. למדתי הרבה בכמעט שבועיים שביליתי כאן..

 

מדיטציה: אני עדיין לא לגמרי מבין את כל העניין הזה של אנרגיות וצ'אקרות, אבל כבר לא מזלזל. הצלחתי להתחבר למושגים פשוטים כמו אנרגיה מינית, רגשות בבטן, להיות נוכח, התבוננות פנימה ולהתחבר אל האלוהות. זה מעניין הרעיון של להתנתק מדברים לא מעניינים. למשל, יושבים. זבוב נוחת וזה מגרד. הגוף רוצה לגרד אבל.. אנחנו לא חיות, אנחנו יותר מזה. יש לנו את האפשרות לבחור מה לעשות. ואז אפשר להתבונן בגירוד.. מה זה גירוד?.. מה זה הדבר הזה שאני מרגיש עכשיו? אולי יש בי עוד דברים שפועלים לבד שאני יכול לבחור שלא ולהתבונן בהם, לבחון ולפרק אותם, לבחור מתוך זה מה נכון ומה לא. בעזרת מדיטציה אני מסוגל להיות נוכח. וכשאני נוכח אני מאושר, יציב מבחינה נפשית, חד, מפוקס, מדוייק, שקול, אותנטי, מסופק, רגיש ומסוגל להרגיש, אדיב, אוהב, מקשיב, מכיל. מתעלה על עצמי להיות מי שתמיד רציתי להיות. זהו סטייט אוף מיינד מסויים שלפעמים קורה, לא ידעתי שזה יכול לקרות באופן יזום. גיליתי שעשיתי הרבה פעמים מדיטציה בחיי ולא ידעתי שזה זה.. סטייל כל ההתבודדויות שלי בטבע או סתם להתנתק מהעולם החיצון לכמה ימים. למדתי איך לעשות מדיטציה נכון יותר. כלים כמו התבוננות פנימה ולהבין מה אני מרגיש עכשיו, לסלק את המחשבות באופן יזום, להוציא הרבה אנרגיה לפני המדיטציה. אושו מאמין שלאדם המערבי קורה יותר מידי דברים בעולם הרגשי והאינטלקטואלי, הוא לא פשוט יכול לגשת למדיטציה. עליו קודם להוציא מלא אנרגיה, לבטא רגשות עזים, לבלבל את המיינד. זה למה הרבה מהמדיטציות מתחילות בריקודים, ניעור אינטנסיבי של הגוף, סשן צעקות ושאר הזיות מגוונות.

זה הריטלין הכי טוב שאי פעם לקחתי. אני מרגיש שאם אתמיד במדיטציות אוכל לשמר את המצב המנטלי הזה עד שזה יטמע בי ויהפוך להיות חלק ממני, זהו צעד משמעותי בהתבגרות שלי ובצמצום הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות.

 

על תקשורת גם למדתי הרבה.. כתבתי מספיק בפרק 8 כך שאין צורך שאחזור על עצמי. זאת הפעם השנייה בחיי שאני זוכר שאני מנסה להיות חברתי בכוח. הפעם זה היה אמיתי ולא ''fake it ti'll you make it''. הסוד הוא להקשיב בתום ולדעת לענות מתוך הנאמר. לשתף בכנות, להכיל את התשובה ולשקף. אותנטיות, הזדהות, אכפתיות.. ''כל סוד הקסם הוא לדעת לגשר בין המסר שאתה רוצה להעביר למסר שמתקבל'' רכשתי מעט שליטה על זה.

 

עוד דבר.. לא הבאתי איתי וויד כי חשבתי שכולם פה סטלנים, מעשנים כל היום.. ואז אעשן מלא את החומר שלי ועם חברים ובמעגלים וכל היום עישונים?! לא בא לי!.. אבל המשטרה חמה על המקום הזה בגלל הפורענות שהמקום מושך אליו. אסור בתחליט האיסור לעשן כאן בפרסיה. זה חוק ברזל ומי שנתפס מעשן עף על טיל. כמובן שכולם מעשנים בחדרים והמנהלים מעלימים עין (בטח מעשנים בעצמם). בכל אופן.. לא עישנתי כבר שבועיים! אני לא זוכר את הפעם האחרונה שזה קרה

 

עד כה התעסקתי באשרם בעצמי, בפיתוח, חידוד והבנה על עומק הנפש. כעת הגלגלים חזרו להתעסק בחיים שבחוץ. באתי להתנקות, לשים מחצה שהייתה חסרה בין השנה האחרונה לשנה הבאה. זה בהחלט עבד! אני מרגיש מלא תשוקה לחזור למקצוע שלי ולהסתער על היעד הבא. וגם… הדבר שמעסיק אותי עכשיו. לפני שנסעתי למדבר הכרתי בחורה חדשה.. אחת שניראת מבטיחה. אני דיי גרוע בכל המשחקים של בנים בנות אבל דבר אחד הוא ידוע זה שמרחק יוצר מתח ועניין. השבועיים האלו גרמו לנו להתכתב הרבה, לדבר בטלפון שעה שלמה!.. יש אישה בחוץ שמחכה שאחזור, זאת תחושה נהדרת ואני מרגיש בפתח של זוגיות חדשה בחיי אחרי שנתיים של רווקות. איזה כיף [=

 

מחר בבוקר אני יוצא חזרה למרכז, אל הבבילון המבלבל. אבל אני חוזר רענן ועם כלים חדשים להתמודד עם המציאות טוב יותר.

 

wish me luck

 

נכתב על ידי , 24/9/2019 01:43  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בן: 27



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
24,997
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , האופטימיים , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לGod is a Woman אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על God is a Woman ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ