לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

היבלת בקצה הקיום

סיור בתוך נפשה הבלתי מודעת של משוררת בלתי מונעת. שני גלגלים ללא דוושה, תנסו להתגלגל עם זה הלאה...

כינוי:  Lady Poet

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2007

איתמר הדוור


 

איתמר הוא דוור בעל אונה שמאלית סבוכה, שלא מאפשרת לו לזכור מספרים, ולכן הוא תמיד מכניס מעטפות לתוך התיבות של האנשים הלא נכונים.

למזלי איתמר הוא הדוור שלי ויש לו נטייה לשים דווקא אצלי את הדואר הכי משובח: קופונים לתוספות ללא תשלום ללקוח קבוע של דומינוז, מכתבי שטנה בין שכנים, מכתבי קבלה לאוניברסיטה של אנשים אחרים.

מהאחרונים ניתן ללמוד הרבה על אדם: הציונים שלו בבגרות, הפסיכומטרי, החוג אותו הוא בחר ללמוד והכי חשוב- החוג בעדיפות השנייה. להרבה אנשים לא תהיה בעיה לספר מה  ממוצע הבגרויות או ציון הפסיכומטרי שלהם, ובוודאי לא את מקצוע הלימודים שלהם, אבל מעטים יספרו לכם מה הם כמעט למדו, מה הם רצו ללמוד באמת אך לא עברו את סף הקבלה. החלום השבור, המציאות האלטרנטיבית שלא תצא אל הפועל והסוד הכמוס מרגשים אותי כל פעם מחדש.

יוני מיכאלי למשל הוא טיפוס מרתק, הבחירה הראשונה שלו הייתה הנדסת מכונות השנייה  סיעוד והשלישית פילוסופיה. יוני במקרה לומד איתי בפקולטה לפילוסופיה. יוני הוא אידיוט. לפעמים כשהוא מוציא משפט ממש מטומטם מהפה, אני מתה לצעוק לו " לך תשפר את הפסיכומטרי ותפסיק להעליב את האינטליגנציה של כל האנשים ברדיוס שלך". בפסיכומטרי רדיוס היה מושג חזק. הוא בטוח נכשל בשאלות האלו.

לפעמים אני שוקלת להקים עמותה כזו שתעזור לכל אלו שלא הצליחו להתקבל למה שרצו. הם יהיו יותר מאושרים ויפסיקו לטנף את מסדרונות מדעי הרוח בקליפות מחשבתם הנבובה.

מאחר ואין לי משאבים להקים עמותה החלטתי להפוך את יוני מיכאלי לפרויקט.

בשלב הראשון החלטתי לגלות איפה הוא גר, מאחר ולאיתמר יש רדיוס רחובות קטן (ברשות הדואר הבינו שהאונה השמאלית הלא מפותחת שלו לא יכולה לזכר כתובות מפרישמן וצפונה) התחלתי לעקוב אחריו בזמן החלוקה בזמן שאני נשארת תמיד בצד שמאל שלו, אחרי שהבחנתי כי הוא בכלל לא זוכר פרצופים אחרי שהוא רואה אותם, הבנתי שאני יכולה להפסיק עם אמצעי הזהירות ופשוט ללכת אחריו. בכל זאת הוא הסתכל עליי במבט מוזר, אולי מעיל הבלשים, הכובע הגברי ומשקפי השמש הותירו אותו מבולבל מעט. לאחר שלושה רחובות מצאתי את דירתו, על תיבת הדואר שלו היה רשום מיכאלי טוביה ושנברג, למרבה הפתעתי השכן שלו היה מזמין הפיצה הקבוע שקיבלתי את כל ההטבות שלו.

פעולתי הראשונה בתוכנית הייתה לקנות פחית זיתים ולהציב אותה ליד דלתו של מר פיצה, רגשות המצפון על זיתי החינם שגנבתי הציקו לי. לאחר מכן שמתי בתיבתו של יוני מיכאלי עלון מודפס בו מוצע קורס פסיכומטרי ניסיוני בהתכתבות תמורת תשלום  סמלי המבטיח תוצאות מיידיות, ליתר ביטחון הכנסתי בשורה התחתונה  "בין הנרשמים יוגרל קופון 30% אחוז הנחה על פן ראשון במספרה השכונתית" (חווה רוזנבאום מרחוב זמנהוף קיבלה אותו לפני כחודש). גם אם לא ילך לו עם הפסיכומטרי לפחות הוא יעשה משהו עם השיער הארוך המקורזל והשמנוני שהשתרך על כתפיו, קופץ מהם והלאה כאילו גם הוא נרתע ממגע ישיר עם בעליו.

כל מה שנותר לי עכשיו הוא רק לחכות לצלצול ממספר לא מוכר, חזרתי הביתה וחפרתי עמוק בארון ספרי הלימוד שלי, ספרי הפסיכומטרי שלי נשמרו שם, הוצאתי אותם ועלה מהם אבק מלווה בריח ייאוש שאפף אותי במשך שלושת חודשי הקורס. אני זוכרת שהדבר היחיד שהחזיק אותי שם היה המדריך החמוד, כשהיה לי ממש משעמם הייתי מדמיינת איך הוא במיטה. מזל שהשיעורים שלי עכשיו מעניינים כי בפעם האחרונה שסטודנטית ריירה על אחד המרצים שלי הייתה בשלהי שנות השישים.

ניסיתי לחלץ מנבכי מוחי את התרגילים המטומטמים שהתערבלו להם עם שיערו המתולתל של המדריך, להפתעתי זכרתי משהו.. את ריח האפטר שייב שלו.

אני בטח לא אוכל ללמד אותו, אבל לפחות אראה עד כמה הוא חסר תקנה. הכנתי שאלון הנוגע להרגלי למידה שלו, הקשיים בהם נתקל והציון אותו רצה ואז הטלפון צלצל.

מספר חסום, זה בטח הוא: " פסיכומטרי טיזי מייק איט איזי, שלום, מדברת כרמונית (בדיוק שודר בערוץ המדע ניתוח אנטומי של הערמונית).  "רווית זאת את? מה זה עבודה חדשה?" קולו של האקס צחקק מעבר לקו. "כן, למה אתה מעוניין?" הצחוק הציני שלו התגלגל מבעד לשפופרת... "למה את לא עונה כבר כמה ימים? " כי אתה שמוק ואני לא סובלת אותך. "אני הייתי עסוקה, בעבודה החדשה שלי, למעשה אני עסוקה ממש עכשיו" הפטרתי וניתקתי.

לפני כחודש הגיע אליי בטעות לתיבה מכתב הממוען אליו, הוא גר בקצה השני של העיר מה שעורר את חשדי שהזנזונת השאירה את זה אצלי בכוונה.

"אורי, מתוק אתה לגמרי נעלמת, נפל לי אצלך עגיל זהב מתחת למיטה , אתה לא חייב להתקשר אבל לפחות תחזיר לי אותו, אני חושבת שאחרי מה שעברנו לפחות זה מגיע לי. תתקשר או אפילו תשלח ס.מס.

שירן"

את העגיל שלה באמת מצאתי מתחת למיטה שלו והוא  נזרק מעבר לחלון בתנופה שגם הודף כדור ברזל  היה מתגאה בה.

אבל אין לי זמן לחשוב על החרא הבוגדני, יש לי משימה, שליחות: להעיף את מיכאלי מהפקולטה שלי לצמיתות.

הטלפון צלצל רק למחרת. "פסיכומטרי איזי טייק איט טיזי מדברת שירן" "היי שירן אני יוני  מה שלומך? את נשמעת טוב...

"שלומי מצוין אתה מתקשר בקשר למודעה?"

כן, כמה זה יעלה לי?

מספיק כדי שתרגיש בנוח להוציא על זה, זה יעלה מאתיים שקלים  אבל אתה משלם רק אם קיבלת מעל ל-700"  " את צוחקת עליי נכון? אני מעולם לא עברתי את ה- 450"

"אני רצינית לחלוטין מדובר במועד הקרוב" " אבל הקרוב בעוד חודשיים" "אמרתי לך שזו שיטה חדשנית". טוב אני מניח שאין לי מה להפסיד, איפה נרשמים?"

לקחתי ממנו פרטים ושלחתי לו את השאלון המפורט בדואר, הזהרתי אותו שגם אם חלק מהשאלות יראו לא שגרתיות זה הכל חלק מהמחקר".

כעבור יום קבלתי בפקס את התשובות. הבן אדם היה חסר תקנה, הוא ניגש לפסיכומטרי ארבע פעמים, בכל פעם למד בממוצע 3 שעות ביום, 457 היה הציון הכי גבוה שהצליח לקבל, הוא התקשה במיוחד באנגלית מתמטיקה ועברית, והתנוחה האהובה עליו היא דוגי סטייל (בטח כדי שלא יצטרכו להסתכל על המתווים העקומים להם הוא קורא פנים). הסיבה בגללה הוא חושב שלא הצליח היא כי המדריך איבחן אותו כ"בעל מוח לא פסיכומטרי". אני דווקא תמיד חשבתי עליו כבעל מוח לא קוהורנטי.

ללמד אותו אני בטח לא אצליח, אז מי כן? החלטתי שלא אתן לזוטות כאלו להפריע לי. אני בחורה עם מטרה, ואני יודעת שאמצא דרך לגרום לזה לעבוד.

הפתרון הגיע תוך כמה ימים בתוך תיבת הדואר, בדמות מעטפה לבנה ירוקה שהיתה מיועדת לדוור שלי, אני יודעת שזה נראה מוזר שגם הדואר שלו עצמו יגיע אליי וזה לא מה שקרה. הרבה יותר הגיוני שזה ייפול לו מהכיס ברחוב ואני אמצא את זה אבל זה גם לא מה שקרה.

באותו יום הגעתי לביתי, שלפתי חשבון חשמל של משפחת ליבוביץ מהתיבה שלי ופתאום נחה עיני על קצה מעטפה לבנבנה, מעטפה מאד מוכרת, עליה הסמל של "המרכז הארצי לבחינות והערכה". היה לי קשה להתאפק, זה לא הגיע לתיבה שלי, והפך את קריאת הדואר המיועד לאחר להרבה פחות לגיטימית. אבל זה היה מסוג הדואר שהכי אהבתי. מצפוני גרם לי להסס, הנמען המסכן שמחכה לציון שלו...

אני אקרא ואז אחזיר לתיבה החלטתי, שלפתי את המעטפה ועליתי בריצה הביתה.

על דופן המעטפה לתדהמתי התנוסס שמו של איתמר הדוור, את שמו הלא הכרתי מהתג עליו נשא את שמו כדי שלא ישכח אותו.

איתמר הדוור ניגש לפסיכומטרי,  זה היה מפתיע, אבל דבר לא הכין אותי למה שראיתי כשהמעטפה נפתחה-איתמר קיבל 798!  ראיתי שקיבל את מלוא הציון בכל אחד מהתחומים מה שאומר שירדו לו שתי נקודות כי לא זכר את שמו.

איתמר הדוור, הוא גאון פסיכומטרי?. הייתי חייבת להבין את העניין זה לעומק. ירדתי לתיבות הדואר ובאמת שם המשפחה עליה היה שלו. הוא שכן שלי? מעולם לא ראיתי אותו במדרגות, מצד שני לא ראיתי  אף אחד מהשכנים שלי, לפעמים אני תוהה אם הבניין הזה מאוכלס.. התקשורת היחידה שיש לי עם דיירי הבית  הם פתקים נזעמים מתחת לדלתי שמבקשים ממני להנמיך את המוזיקה בלילה. אני אוספת אותם לקולאז' על לוח המודעות בסלוני.

ישבתי על החומה מחוץ לביתי וחיכיתי שהוא יגיע, סיבוב חלוקת הדואר שלו עמד להסתיים בכל רגע.

כעבור 3 סיגריות וחתול תועה אחד שכיוונתי לחלון של השכנה הוא הגיע, כשראה אותי נעמד לרגע מבולבל ואז ניגש לתיבת הדואר שלו. כשלא ראה את המעטפה החל לחפש אותה על הרצפה בתוך ערימת הפלאיירים ששכבה שם תמיד.

"מה שאתה מחפש נמצא אצלי" אמרתי לו

הוא הסתובב אליי בהפתעה "המעטפה מהמרכז?"

כן, ציון הפסיכומטרי שלך... בוא, תעלה אליי, אנחנו צריכים לדבר" איתמר נראה יותר מבולבל מרגע לרגע אבל הלך אחרי בהכנעה.

נכנסנו לביתי והוא התיישב על הספה בסלון.

התבוננתי בו, הוא דווקא היה מאד חמוד " קיבלת 798 בפסיכומטרי, עכשיו אני רוצה שתסביר לי איך עשית את זה עם האונה השמאלית שלך?"

"גם את שמעת על זה, הוא שאל ונבוך... לא ידעתי שאת יודעת."

"כן, זה לא נורא אני דווקא חושבת שזה נורא מעניין."

באמת? טוב כי יש לא רק אונה שמאלית קטנה, האונה הימנית שלי לעומתה מפותחת יותר, יותר מהאדם הממוצע אפילו, מסתבר שהחלק שאחראי על החשיבה הפסיכומטרית נמצא דווקא באונה הימנית."

התקשיתי להאמין לו אך ציון הפסיכומטרי שלו דיבר בעד עצמו. במוחי בעל האונות המאוזנות כבר נרקמה תוכנית, אבל תחילה עליי למצוא דרך לשכנע את איתמר לשתף פעולה.

מזגתי לשנינו כוס יין והתחלתי לדובב אותו, אחרי כמה כוסות האווירה הלכה והשתחררה ואיתמר החל לספר סיפורים מדהימים, הסתבר שיחד עם אובדן הזיכרון למספרים יש לו יכולת נדירה לזכור סיפורים ולספר אותם, הוא דיבר על העבודה שלו כדוור, על תיבות הדואר השונות והמשונות שהוא פוגש בעבודה. על המכתבים הצבאיים שהוא הכי שונא לחלק, על הפעם בה מישהו גידל פרחי מריחואנה בתוך תיבת הדואר שלו ואז גילה שהם בכלל סרפדים.

"איך זה שהשאירו אותך בעבודה למרות שאתה כל הזמן מתבלבל בין התיבות?"

"אני לא מתבלבל בין התיבות, יש לי יכולת ויזואלית לקשר בין שם משפחה לתיבה עצמה. למשל לך יש שני לבבות סגולים על התיבה וככה אני יודע לאן להכניס את הדואר שלך"

אבל אני כל הזמן מוצאת דואר של אחרים בתיבה שלי"

"איתמר חייך חיוך שובב, לחייו היו סמוקות מהיין, "דווקא חשבתי שאת נהנית מהדואר שלך..."

עברו מספר דקות עד שהבנתי, אבל למה? שאלתי

"אני לא יודע, הייתי מביט בך מהחלון לוקחת את הדואר שלך ואף פעם לא היה שם משהו שגרם לך לחייך"

הסתכלתי עליו ואז נישקתי לו את הלחי,  תג השם שלו דקר אותי אבל לי לא היה אכפת, אף אחד מעולם לא עשה מחווה כל כך רומנטית בשבילי.

 

ביקשתי ממיכאל שישלח לי את תעודת הזהות שלו בדואר, ושלחתי לו מבחן דמוי פסיכומטרי ברמה המותאמת לילדים בני חמש. למזלי כבר בגיל 16 למדתי איך לשנות תעודת זהות כדי להיכנס לברים. ביקשתי מאיתמר שיטעה בכמה שאלות כדי שיקבל 760.

שלחתי למיכאל מכתב שהוא הצליח מאד בבחינה ויקבל תוך חודש את ציונו הרשמי מהמרכז והודיתי לו שהשתתף בניסוי. את הצ'ק אמרתי שישלח לתא דואר.

את הצ'ק איתמר כבר לא הצליח לאסוף כי פיטרו אותו, שכנעתי אותו ללכת ללמוד מחזאות והולך לו בכלל לא רע, הוא עדיין גר בקומה מעליי ואנחנו משאירים אחד לשני מכתבי אהבה בדואר, אני עברתי ללימודי משפטים כי בכל זאת ממחזאות אי אפשר להתפרנס..

ויוני, נשר אחרי סמסטר אחד בפקולטה להנדסה   ולדעתי עד היום הוא ממשיך לטנף את מדעי הרוח בהגיגיו הבלתי נדלים ובשיערו השמנוני.

 

http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=175225&blogcode=6948263

 

נכתב על ידי Lady Poet , 15/7/2007 18:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





1,298
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 18 עד 21 , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLady Poet אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lady Poet ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ