לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי:  .May.

בת: 22

MSN: 



מצב רוח כרגע:


קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2017

כאבים


אני כבר לא כותבת או מציירת, הכל נשאר אצלי קטוע-מתחילה דבר אחד, מפסיקה באמצע ושוכחת לחזור. לפעמים יש ברכה בעפיפוניות הזאת, בשאר הזמן זה מרגיש יותר כמו קללה. 

אז החלטתי לנסות לכתוב בלי שיהיה לי איכפת מה יחשבו ומה יגידו, כי זאת הבעיה הכי גדולה שלי-המחשבה התמידית של "מה יגידו" והתחושה שאני נשמעת מטומטמת או ילדותית. אני צריכה להתגבר על זה, וגם צריכה לפרוק ככה שזה מסתדר טוב כרגע. 

 

אני לא זוכרת יותר מדי ממה שקרה בשבועות האחרונים. אני לא זוכרת שיחות, לא רגשות, הכל נמצא במערבולת מטושטשת של דברים שאני יודעת שקרו אבל לא בטוחה איך ולמה. פישלתי המון ואני מרגישה שמי שסביבי לא מבין עד הסוף את המצב, וזה לגיטימי והגיוני כי גם אני בעצמי לא מבינה לגמרי את המצב ככה שאני לא יכולה לצפות ליותר מדי. יותר מזה, אני כלכך מתביישת להגיד שמשהו לא בסדר אפילו כשזה כלכך שקוף עלי, אבל לפני כמה ימים (או שזה היה שבועות) מישהי יקרה לי היתה כלכך גאה בי על ההתמודדות שלי עם דברים ואמרה לי את הדבר הכי יפה ומרגש שאמרו לי בחיי-זמן קצר אחרי זה ניסיתי להסתיר את העובדה שרע לי שוב, ניסיתי להוכיח שלא סתם אמרו לי דברים טובים, שיש סיבה טובה לזה ושאני באמת באמת בסדר-אבל אני לא. 

 

אני צריכה לפרק את זה כדי להבין בעצמי מה קורה-אני חושבת שזה התחיל כשהבנתי שעוד מעט האזכרה של ה-11 חודש של אבא שלי. זאת היתה הפעם הראשונה שבכיתי בגלל זה בחודשים האחרונים, באותו זמן גם הבנתי שסבתא שלי תגיע בקרוב לארץ ומאותו יום שעות השינה שלי הצטמצמו ל-3 שעות ומטה בלילה.

באותם ימים גם אמא שלי נכנסה למן סטרס מוזר ולא הייתי מסוגלת להיות בבית כמעט בכלל-אז הוספתי משמרות בעבודה, נשארתי שעות נוספות, השתדלתי כמה שיותר לפגוש חברים ואנשים-העיקר לא להיות בבית. העיקר לא לחשוב, לא לזכור, לא לשקוע. 

גם שתיתי יותר בזמן הזה-גם בעבודה (חלק מהבנפיטס של המלון) וגם אחרי. בדיעבד הבנתי שאמא שלי הבינה שאנחנו בלתי נסבלות אחת לשניה כרגע, אבל גם זה לא עזר ממש. 

השבוע נשברתי לגמרי, ברגע שסבתא שלי הגיעה לארץ התאבון שלי נעלם, מצאתי את עצמי מכריחה את עצמי לאכול, מקבלת בחילה מלשתות מים, מבריזה לפגישות עם אנשים, כועסת ומתעצבנת על כל מי שסביבי. כשפגשתי אותה קיבלתי ספר זיכרון שהיא הכינה לאבא שלי ונחנקתי. תוך כדי שהסתכלתי בספר הם אמרו שהאזכרה תהיה בסוף בתאריך של המוות ולא בתאריך של הקבורה-כאן נשברתי לגמרי. 

אני לא יודעת למה אפילו, זה לא שלא ידעתי שהוא מת ביום ההולדת שלי, אבל משהו בי קיווה שהאזכרה תהיה בתאריך הקבורה ותוריד ממני את ההרגשה הנוראית הזאת של "לחגוג" יום הולדת בקבר של אבא שלי. יותר מזה, כשניסיתי להגיד שבשנה הראשונה האזכרה היא לפי תאריך הקבורה ביטלו אותי באמירה של "גם ככה לא יהיה מניין, הולכים להיות 3 גברים באזכרה."-אני לא יודעת לתאר עד כמה זה כואב בכלל. אני לא דתיה במיוחד (לא דתיה בכלל), אולי זה החינוך המסורתי מאמא שלי שבכל זאת חלחל, אבל לדעת שבאזכרה של השנה של אבא שלי לא בטוח שאפילו יהיה קדיש שובר אותי, מפרק לחתיכות. אני באמת לא יודעת איך להתמודד עם זה. 

אני לא רקובה כמו שסבתא שלי אומרת, אני לא בן אדם רע ולא חברה רעה אפילו שהוכחתי לגמרי אחרת בזמן האחרון, אני נמצאת במצב שקשה לי להבין. 

 

היום העירו לי כלכך הרבה על זה שאני נראית כאילו אני בכלל לא כאן, מישהי בעבודה לקחה אותי למטבח בזמן הסרוויס במסעדה ונתנה לי חיבוק חזק בטירוף. אני צריכה לאפשר לעצמי להיות עצובה.

נכתב על ידי .May. , 20/3/2017 19:17  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נשמה תוהה ב-21/3/2017 22:08



147,237
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , האופטימיים , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.May. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .May. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ