לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי:  .May.

בת: 21

MSN: 



מצב רוח כרגע:


קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2017

דברים שרצים לי בראש


אני רוצה שיער ורוד ואסור לי בגלל שלעבודה שלי יש חוקי צבא (ברמה שבודקים שיש לנו לק תקני, כן כן) וזה נורא מתסכל כי אני כבר איזה חצי שנה עם אותו הדבר בשיער ואלוהיי השעמום חוגג אני צריכה משהו מעניין!!!

 

אגב מעניין, לא קורה הרבה שאני מתחילה עם אנשים, אולי פעמיים בחיי התחלתי עם מישהו וגם מזה לא יצא כלום, אבל לפני איזה שבוע היה אורח במלון שברגע שהסתכלתי עליו חשבתי שהוא נראה בדיוק כמו מישהו ממש חמוד שהיה איתי בצבא, אחרי כמה זמן הבנתי שאין להם קשר משפחתי כי הבחור הזה בכלל מניו ג'רזי אבל בכל מקרה, הייתי קצת פלרטטנית והוא השאיר לי את הטלפון שלו, אבל התביישתי להתקשר אז לא עשיתי עם זה כלום-עד שהפייסבוק הציע לי להוסיף אותו לחברים. אז זרמתי, הוספתי אותו לחברים וגיליתי שהוא אשכרה חיכה שאני אתקשר, אופסי.

 

משהו מעצבן שקרה לי-יצאתי לפני כמה חודשים עם אחד הקב"טים של המלון. יצאנו פעמיים והבנתי שהוא לא בשבילי, לא קרה בנינו כלום (אפילו לא נשיקה, בקושי חיבוק) אבל עדיין אני מקבלת מלא הערות ושומעת שמדברים מלא על זה שזרקתי אותו באסמאס (!!!)  ושואלים את חברות שלי למה נפרדתי ממנו ואומרים שהפסדתי בחור זהב. בהתחלה זה היה מעצבן אותי, עכשיו זה ממש מצחיק אותי. כאילו, אני לא ביצ' בכלל, אני סופר נחמדה וממש מפריע לי שחושבים שיצאתי לא בסדר איתו כשבתכלס לא עשיתי שום דבר, יותר מזה מפריע לי שמדברים עלי מאחורי הגב כאילו מינימום היינו שנה ביחד ואז בגדתי בו עם החבר הכי טוב שלו. שני. פאקינג. דייטים. זה הכל! מה נסגר עם העולם סטנדרטי

 

חוץ מזה, ביום ראשון פגשתי שוב את סבתא והפעם היה ממש נחמד, דיברנו ברצינות ואפילו נהנתי. זה שיפור רציני, מקווה שיהיה ככה לעיתים יותר קרובות

 

והנה שיר/ריקוד שנדבקתי אליו לאחרונה, אני לא יודעת למה דונט ג'אדג' מי

נכתב על ידי .May. , 28/3/2017 22:26  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נשמה תוהה ב-29/3/2017 00:57
 



חלום בלהות


כמה שנים שאני משננת את אותן שורות שקראתי מבעד מסך דמעות באותו לילה בפריז. האצת בי לאהוב את עצמי, הכרחת אותי להעריך את מי שאני ומאותו יום עבדתי כלכך קשה ושמתי את כל תשומת הלב שיכולתי בדברים הקטנים, בניתי מחדש את עצמי תוך כדי שמירה כמעט היסטרית על גבולות-לאהוב את עצמי-אבל לא יותר מדי. 

הפחד הכי גדול שלי הוא להשאר לבד. זה לא סוד, לא קשה להבחין בצורך התמידי שלי לרצות את מי שסביבי, גם כשזה בא על חשבוני-העיקר שלא יבוא על חשבון החברים שלי. לפעמים אני באמת מצליחה להרגיש בסדר עם עצמי, להבחין במה שטוב ולהמשיך לעבוד ולנסות בכל כוחי לשפר ולתקן את מה שרע וזה אפילו הולך בסדר ואני חזקה ויציבה עד שבא הדבר היחיד שמטלטל אותי יותר מהכל-חרדת נטישה.

 

כשאבא שלי נהרג הרגשתי שהחזה שלי הוא סכר מתפרץ והסופה שהתחוללה בתוכי לחצה לי על כל האיברים הפנימיים וחנקה אותי עד שכמעט ולא נשאר לי אוויר לנשימה. לא יכולתי לסבול את המחשבה הזאת, זה עדיין בלתי נסבל ורוב הזמן אני משתדלת לחשוב עליו בטיול ארוך, בלי קליטה בטלפון, זה לא קרה לי. הבטיחו שהזמן יעזור ושלאט לאט הנשימה תסתדר והסלעים שמונחים על הכתפיים והלב שלי ירגישו קלים יותר, לפעמים זה באמת מרגיש קל יותר-בשאר הזמן זה לוחץ ומכאיב ולא נותן מנוחה. 

משהו במוות הזה שבר אותי ובימים הראשונים שאחרי התאונה כתבתי לדן "בוא לא ניפרד". הוא נבהל, לא הבין מאיפה זה הגיע. באותו זמן "חגגנו" חצי שנה ביחד ומערכת היחסים שלנו היתה במצב מעולה, מי בכלל חשב על להפרד? אבל ברגע שזה קרה ואבא נהרג זה יצר עוד ועוד סדקים בכל מערכות היחסים שלי ואני לא הייתי מסוגלת לתת לזה לקרות, אז ביקשתי מהקב"ן לחזור לכדורים כי הבנתי שאין סיכוי שמישהו יצליח לסבול אותי במצב הנוכחי של האבל והטראומה. 

 

הכדורים לא עזרו יותר מדי והפכו את הלילות שלי מלילות של בכי וקושי להרדם-ללילות מלאים בסיוטים. כל לילה 5-7 חלומות שהייתי מתעוררת מהם מזיעה, מבועתת, אז עזבתי את הכדורים ובאותו זמן גם דן עזב, הפערים בנינו גדלו כלכך והוא לא היה מוכן לנסות לגשר עליהם, לא הייתי טובה מספיק בעיניו אז אחרי תקופת התאוששות המשכתי לנסות להיות טובה מספיק בעיניי. 

הטבעתי את עצמי בעבודה כדי לעמוד בקצב של תשלומי השכירות והרצון לחיות, 6 משמרות בשבוע בעבודה ומעט מדי שעות שינה עשו את שלהם והבנתי שכדי לא לשקוע בדיכאון שוב אני חייבת להוציא את עצמי מהבית, אז התחלתי לצאת יותר, ליזום יותר, הפכתי לבן אדם חברותי יותר מצד אחד אבל הקדשתי פחות זמן למערכות יחסים אחרות, עשיתי כמה טעויות.

 

כשסבתא באה לארץ היא הנחיתה עלי כמה מכות רציניות, ניסיתי לא להשבר מכל המילים והסיפורים על כל מה שקורה לאחים הקטנים שלי, מההטחות והצחקוקים על זה שהם בכלל לא רוצים להיות איתי בקשר ודברים שגורמים לכל רגע של ערות להיות כואב בטירוף-באותו רגע ניסיתי להאחז במשהו, לזכור שלמרות הכל אני עדיין לא לבד-ואז גם החברה הכי טובה שלי עזבה.

 

אני לא משוגעת, יש לי אישור מפסיכולוג ומפסיכיאטר שאני שפויה (לקח המון זמן לשכנע אותי, אבל היי, זה מעודד) וגם כשהעולם סביבי קורס וכולם עוזבים אני ממשיכה לעמוד על הרגליים, אבל איך אני יכולה לאהוב את עצמי כשאף אחד לא מצליח להשאר בקרבתי? 

 

נכתב על ידי .May. , 25/3/2017 01:39  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של .May. ב-25/3/2017 18:35
 



נוגדי דיכאון


אבל הפעם לא בצורת כדורים ושיט כזה או אחר שנכנס לי לגוף. הפעם נתתי לעצמי משימה חדשה-כל יום לעשות דבר אחר שעושה לי טוב (לא, יין לא נחשב), אז אני מתחילה ב"קל"-לכתוב.

 

היתה לי שיחה עם אחד המנהלים שלי אתמול, קסם חמוד כזה שעלה לארץ לא מזמן וממש קשה להבין את המבטא שלו. הייתי עצובה נורא אז פחות התעמקתי בשיחה אבל הוא אמר לי שהוא ראה את הפתק עם ההכוונות וההוראות שהכנתי למיש, ידיד שלי כשרצו לפטר אותו ושהוא חשב שזה ממש יפה. הוא עשה לי גם שאלון כזה שבו אני צריכה לתת לעצמי ציונים על דברים ואחריי הוא נותן לי גם כן ציון, יצא די דומה. בדיעבד הבנתי שיצאתי סתומה ושהוא רמז לי כמה פעמים על לעשות טריינינג ולעבור למסעדה הבשרית (מסעדה שהטיפים בה מאוד מוצלחים אבל צריך להיות עם תודעת שירות מטורפת ולהבין ביינות, אלכוהול ובשרים-כל הדברים שאני לא באמת מבינה בהם) אבל לא נורא, נראה מה יהיה בהמשך. 

היום היתה לי שיחה עם מנהל אחר ואחריה חזרתי לסרוויס עם דמעות בעיניים, היה בוקר קצת קשה וכשהייתי צריכה להסביר למה אני צריכה חופש בחודש מאי ולמה אני צריכה קצת חופשים בסביבות פסח הרגשתי שהכל מציף אותי-אז האחמ"ש נתן לי כמה דקות של הפסקה כדי להרגע ואחרי זה אכלתי שוקולד לבן והתעודדתי. 

 

יש לי כרטיסי טיסה לצרפת. סופי, לשבוע בחודש מאי. בסוף האזכרה תהיה בתחילת מאי, ט' באייר. יום הולדת 22 בקבר של אבא וזה. אחרי שבכיתי בגלל זה כל השבוע הפכתי לאפאתית בטירוף, ברמה שהסתכלתי מקודם על סרטון שלו דוהר על האופנוע וכל מה שהרגשתי זה ריק אחד שחור וגדול. 

 

הרגשות שלי משתנים במהירות מטרידה בימים האחרונים, מצד אחד טוב שאני מתעדת את זה לעצמי-מצד שני יש לי תחושה שבעוד כמה זמן אני אקרא את זה ואחשוב שאני כלכך טיפשית. אבל למי איכפת בעצם, אני באמת טיפשה לפעמים וחרא של בן אדם אבל יש לי פטור עד שאחזור לארץ מהאזכרה. כשתגמר השנה של אבא שלי אני אעבוד על לסלוח לעצמי. עד אז אני אשתדל לכבות כמה שיותר שריפות.

נכתב על ידי .May. , 21/3/2017 22:22  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נשמה תוהה ב-21/3/2017 23:28
 



לדף הבא
דפים:  

141,938
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , האופטימיים , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.May. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .May. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ