לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

The state that I am in


"גאון הוא אפריקני שחולם על שלג" - ולדימיר נבוקוב

Avatarכינוי:  Lisbeth Salander

בת: 24



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2017

שם


במרחק כמה רחובות מהבית שלי ישנו ריבוע אדמה, שטח טרשים קטן. בעבר היה שדה רחב ידיים מיד אחריו. בכיתה ט' התקשרתי למשרד האדריכלים שתכנן לבנות בו וביקשתי שלא יהרסו את השדה. פקידת הקבלה ניתקה את השיחה בפניי. עכשיו רק נמשכת לה שם עוד שכונה; עוד בנייני מגורים ועוד כבישים.

בלילות, כשהייתי מחליטה לפתע שנמאס לי ויוצאת להליכה, הייתי תמיד מגיעה איכשהו לשם, לשטח האדמה הקטן, קרחת יער עלובה בין היערות העבותים האפורים. משם אפשר לראות קצת כוכבים. אולי אפילו להתקל בנחש, בוודאי בקיני נמלים. תושבי השכונה היו לוקחים את כלבם ברצועה במורד הרחוב ומשתהים. היה שם קצת אוויר, בפיסת האדמה החומה הזאת.  

לפני כמה ימים הלכתי לשם שוב בדרך לעבודה ונדהמתי להתקל בקהל טרקטורים שמרדדים ומשטחים אותו. בשלט גדול נאמר, מקימים שם מגרש חניה. 

 

כשדודה שלי ואני קמנו מחדר האוכל, אמרנו שלום לכל הזקנים, שהסתכלו על הרסטות שלה במבט נרעש, יהיה על מה לדבר בארוחת הערב, והלכנו לבריכה, הייתי יחפה, ורגלי בערו ונשרטו על האספלט. היא אמרה שנשמה שבוערת לחופש לא משתהה אלא שורפת ומאכלת את דרכה החוצה מהמקום בו כלאו אותה, בכל תנאי. היא הכעיסה אותי המון פעמים בשהותה, אבל עניתי לה במתינות, בכל פעם וגם בפעם ההיא. אמרתי שנדמה לי שזה דבר שאומרים גם לעניים - שאם הם היו מוכשרים באמת, שאם היו רק רוצים באמת, היו יוצאים ממצבם, למרות שלמעשה השיטה מובנית כך שחלוקת המשאבים לא שווה לעולם, ושבלתי אפשרי כמעט לטפס. "את יודעת כמה פעמים אני קפצתי מעל לגדר וברחתי מבית הספר התיכון?" אמרתי לה. לי לא היו השדות, העמקים והנהר שלך, לי היו בניינים וקניונים. לאן יכולתי לברוח? ברחתי לספרים, ויותר מכך, למרחבים וירטואליים. לחלומות צלולים. לך היה לאן. את יכולת ללכת לשחות ערומה בסחנה, עוד לפני שהקיפו אותו גדר והקימו קיוסק על גדותיו. הלוואי, הלוואי שיכולתי גם אני. 

 

אני מסתכלת על הפוסט האחרון ונדהמת מהתמימות. מהביטחון. מניין אלה?! ידעתי שהאתר רעוע, שאין מספיק כניסות, שהחברה המתחזקת עתיקה ורעועה, ושהמותג התחלף. ניכרת בו, בפוסט, ההבטחה לשוב. כאילו נעלתי את הדלת מאחורי וציפיתי לשוב לסלון נעים ומסודר. האם לא הכרתי מהחיים את הטרקטורים הצובאים על כל חלקה חשופה?? מה גרם לי לחשוב שכאן הדברים יראו אחרת? האם לא ידעתי שבעזיבתי אני מפקירה את המקום שאהבתי? 

אמרתי שאתר הבלוגים הזה לא מספיק כדי לגרום לי להשאר, ובאותה נשימה הבטחתי לשוב אליו.  

וזה יותר גרוע מזה. הרי ידעתי על טליק, הבלוגר שניהל מספר מאבקים לקיומו, ידעתי על מספר הכותבים ההולך ומתמעט. ועדיין חשבתי שיהיה לי לאן לשוב. עכשיו אני רואה אנשים שמגיבים ושואלים אותו ואחרים מה אפשר לעשות, והוא, שבע קרבות, מגיב בלאות. זה קצת מדי, ומאוחר מדי.

 

אפשר להגיד שהחיים שלנו, הנעורים שלנו, יכלו להתרחש בכל מקום, שאין זה הכרחי שנולדנו במקום הזה ובערים הללו. אפשר להגיד שזה אתר בלוגים ככל האתרים. גם אם זה נכון, אין לזה שום משמעות. אין משמעות לכך שזה היה יכול להיות אתר אחר. זה היה האתר הזה, ולכן כאן נמצא הכל, וזהו. ושילמנו עליו בדם. 

נאבד אותו, וזה מגיע לנו, על שהיינו שאננים מכדי להיאבק, על שהאמנו שהעבודה הקשה תיעשה בעבורנו, על הפחדנות לפרסם ולהגיב, על שהתבגרנו ונותרנו אדישים.

ומאידך, זה לא מגיע לנו. זה המקום שלנו. מרחב הוא בדיוק מה שלוקחים כמובן מאליו, אחרת הוא אינו מרחב. לקחנו אותו כמובן מאליו כי הרגשנו נוח. כי זה המקום שלנו.

 

לחיי יבשו לפני כמה שעות, ועדיין אני רוצה להושיט ידיים, לאחוז עיוורת בכל מי שיעמוד ממולי, אני שלכם, חמש השנים האחרונות מחיי שלכם, ואתם שלי, כל מי שקראה אותי, כל מי שניסה לכתוב, כל מי שכתב, גם מי שכתב לי דברים נוראיים עלי, ועל הגוף שלי, ועל האהובים שלי, וגם מי שהגיבה דברים זחוחים על המילים הכי כנות שיכולתי להפיק, כולנו חלקנו משהו, מרחב, פיסת חיים. 

 

 

lisbeth.salander1311@gmail.com

נכתב על ידי Lisbeth Salander , 10/12/2017 01:54  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,403

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLisbeth Salander אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lisbeth Salander ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ