לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חסר הגדרה



Avatarכינוי: 

בן: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2016

אדם אחד היה לי בחיי על מנת שימשוך אותי למטה איתו



דבר אחד אני חייב לעצמי לפחות וזה להודות שכשאחרי שאני מתקפל בתוך עצמי, בורח עם הזנב בין הרגליים

צועק ועושה הרבה רעש בוכה ומתמרמר - תהליך שלוקח במקסימום כמה שעות, אני נעמד איתן על הרגלליים ומוצא את הדרך בחזרה

חזק כפליים ומטוהר. אין מה לעשות שהדרך שלי להתמודד היא להיות דרמתי, תמיד הייתי כזה. יהיו לכך אלפי מחקרים איך הגוף מוציא אנרגיה ואת כל התחושות הלא נעימות

בפשטות, אני חייב להזכיר לעצמי שבסופו של דבר אני יכול ועשיתי זאת בעבר - למצוא את הדרך כשהכל אבוד.

חבל שאני קצת איטי.

 

היה לי רק חבר אמת בחיי, כזה שהכרתי בחטיבה.

היה לי תמיד קשה עם אנשים, עברתי בבית דברים שילד בדרך כלל לא צריך לחוות ותפיסת עולמי תמיד הייתה נורא עקומה. תוסיפו לכך צריכה לא מבוקרת של פנטזיה ומשחקי מחשב והדחקה עצמית, ראש שלא יכול להפסיק לחשוב וילד שתמיד אהב לדבר עם מבוגרים כי הייתה להם חוכמה שכזו והיה חייב להתבגר מהר מידי והתוצאה היא ילד בודד מאוד.

ילד שעם כל הרצון בחיים לא הצליח להרגיש חלק מהחברה בת גילו. אז הוא ברח הצידה, קרא ספרים ושקע בעצמו בשקט. וכשניסו להציק לו הוא הוריד הצליח להבריח אותם באלימות או ע"י לשון.

בכל מקרה, הצבא תיקן את המצב והפכתי לחברתי, אוהב אדם, אבל לא לגמרי אני. כי אני אף פעם לא יכול להיפתח לגמריי. בצבא למרות החברים הטובים שהיו שאני בקשר איתם ואנשים נפלאים שהכרתי, תמיד הייתי האדם המוזר בחדר. או "וואו אתה הבחור הכי מוזכר שהכרתי."

שזה כיף לפעמים, זה קלף טוב להיות מוזר, אבל זה בודד. זה לא כיף.

תמיד שנאתי להסביר את עצמי ואף פעם לא עשיתי זאת, ועל כן פשוט התחמקתי או שיקרתי הרבה על מנת ליצור אדם חדש.

 

היו רק 2 אנשים בחיי שלא הייתי צריך להיות אדם אחר עבורם, אותו חבר מהפתיח של הפסקה הזו והחברה הכי טובה שלו שלימים תהפוך להיות האדם השנואי ביותר על ידו והם יהפכו ליריבים.

אבל פעם הוא היה חבר טוב שלי וטוב יותר שלה. הוא אדם כל כך חכם, בחיים לא הכרתי אדם חכם ממנו. הוא היה יכול להיות מדען טילים ככה תמיד היינו צוחקים, אבל בעל אפס כישורים חברתיים. האחים שלי קראו לו גולם מוחלט.

הוא היה מצטיין בהכל בלי מאמץ רב - חשבון, מדעים, אפילו באומנות במידה סבירה וכל בעיה הוא היה מסוגל לפתור. הוא היה אהוד על ידי החברים שלו בבית הספר הדתי בגלל שהוא היה מצחיק.

אני יודע בתור אדם שהורס אנשים, הרסתי הרבה בחיי. האחים שלי אמרו לי שאני פשוט מבטיח ככה את המעמד שלי ואת זה שאני לא יתחיל ליפול.

אולי.

פגעתי בהרבה אנשים פעם שהגיעו אלי כשהם היו זקוקים לעזרה. אני לא יודע מה עשיתי, אבל כשהכרנו במעגל החנונים שהיינו חלק ממנו נהפכנו לחברים טובים, אבל הבעיה היא שמשכנו אחד את השני למקום החשוך הזה של לוותר.

הוא היה כל כך חכם שלא באמת הבינו אותו, הוא תמיד הרגיש כמו קוף שכולם מסתכלים עליו וצוחקים.

ואני סתם הייתי מתוסבך ודרמתי כהרגלי.

מפה לשם התחברנו ממש טוב ונהפכנו לחברים טובים, לא הייתי צריך להסביר את עצמי והוא גם לא, הבנו אחד את השני די טוב והכל היה בסדר.

הבעיה היא שהמצב אצלו התחיל להדרדר. ההורים שלו מזעזעים, מגיל צעיר הם אמרו לו שהוא דפוק ושהוא צריך למות כבר, הוא עבר התעללות ברמה שלא יהיה פייר לפרט כאן בבית. תמיד חשבתי שהמצב אצלי בעייתי, שאין לאיפה לרדת, אבל אצלו תמיד היה.

הוא השיג פטור נפשי מהצבא, התחיל להתמכר לכדורים לדיכאון שאמא שלו סיפקה לו, טענה לכולם שהילד שלה דפוק וצריך לאשפז אותו, ואני תמיד ידעתי שאין צורך. אבל לא היה למי לפנות ולאט לאט הם רצחו אותו והפכו אותו לגוש מסומם.

הוא לא יוצא מהבית, סגור מול המחשב, משמין ומתבודד.

 

איפה הבחורה נכנסת? ביום שאני והיא נפגשנו יחד איתו ונוצר חיבור. מה שהפתיע אותי, זה שלמרות שאני והיא התחלנו לצאת, והיא נהפכה לאקסית שהיה לי מאוד קשה להתנתק ממנה, זאת שראתה אותי דרך הכל והסיפור בנינו לא ברור, הוא לא האשים אותי. הוא האשים אותה.

אותה הוא מכיר יותר, אליה הוא נפתח יותר ממני, היא מכירה אותו מהילדות ועדיין היא הלכה איתי.

הוא מאשים אותי מן הסתם אבל לא רוצה לוותר עלי. פשוט נושא שאנחנו לא מעלים לעולם.

היא מבחורה דתיה הפכה להיות הבחורה שתסכים ללכת עם כל אחד [מנסה כל כך לחפש תיאור שלא יפגע] בבסיס, מתריסה נגד הדת והצניעות, שולחת לי תמונות שלה בעירום ושל החיילים שהיא הייתה איתם כשהם ישנים.

היא תמיד אמרה לי, שהיא בחיים לא תסלח לי אם אני יוותר כמוהו ולא ילחם, אם אני אהפוך אליו. אם אני אשתחרר מהצבא כל פעם כשקשה לי

היא הבינה אותי יותר מכל בן אדם אחר ואני אף פעם לא הצלחתי להבין אותה, אני תמיד מתאר אותה כגוש של קרח בזמן שאני אש שמנסה לחדור את הקור ולא מצליח.

 

נעלמתי לו במהלך השירות הצבאי, ואז כשהצבא זרק אותי לאותה נקודה שבה התחלתי - הייתי אבוד. פתאום כל ההתחלות, כל החלומות שלי, כל מה שרציתי אפשרי, אני יכול רק להתחיל את המהלך להפוך לאדם עצמאי ואני מפחד. לא, אני לא מסוגל לעשות את זה, התחלתי לזחול בחזרה לעצמי, למשחקי מחשב, בסופו של דבר אליו.

בעבודות כאלה ואחרות לא מצאתי אף אדם שיכלתי להתחבר אליו - גם לא בצבא, גם לא בת הזוג. נואש לדבר נואש להיות אני, בחצי שנה האחרונה מצאתי את עצמי נגרר אל הדיכאון והחוסר אומנה שעוטפות אותו. אני חוזר מהעבודה ואם אני לא ניפגש איתה, רק איתו אני מדבר.

אין לי משפחה באמת, החברים מהצבא גרים רחוק ואין הרבה על מה לדבר פתאום, המחשבות בראש נערמות, במקום להתמודד אני מסמם את עצמי.

 

זרקתי כל מה שהחזיק אותי בעבר, אני צובע לבלונד, אני מתאמן, אני זרקתי את כל הציוד מהחדר, אני ברחתי מהמשפחה, קניתי בגדים חדשים, שיניתי דרכי חשיבה והתנהגות, אני חברותי ואני טוב במה שאני אוהב לעשות ואני יכול להיות משהו

ועדיין, ועדיין, אני לא מצליח להתנהר מהפחד הזה שהורג אותי, כי תמיד יש לי מעין בית לזחול תחתיו שימשיך להגיד לי שכולם דפוקים ואין טעם. ואני לא מבין למה.

מחקתי את המשחקים וחזרתי, העפתי את הטלוויזיה וקניתי חדשה.

והבנתי שכל זה בגלל שיש מישהו שנותן לי ערוץ. כל עוד יש לי אותו אני לא אנסה לחפש משהו אחר.

אני חייב למחוץ כל חברות שיש לי עם האדם שמכיר אותי יותר טוב מאותה אמא שהביאה אותי לעולם הזה, יותר טוב משאני מכיר את עצמי.

להישאר לבד לגמרי, אבל במקום הנמוך ביותר שידרבן אותי להמשיך קדימה, והוא לא יהיה כשלשלאות לרגליי שמושכות אותי למטה.

ואני לא מסוגל. ההבנה הזו כל כך כאבה לי, ההבנה שהדבר היחיד שנשאר לי להוציא מהחיים, את הסם הזה שגורם לי לוותר, ה"תקווה" שלי לזה שאני יכול לשקוע בעצב של עצמי

זה הוא

ואז להישאר לבד ולהתחיל לעבוד קשה.

ואני לא מסוגל

אבל אני חייב, ואני לא יודע איך.

אם אני עושה הפסקת דיבור חד צדדית הוא רק מחכה שאני אחזור. עשיתי לו דברים נוראים כמו שאני עושה לכולם וזה לא מזיז לו, הוא רגיל כבר

לקחתי לו את אהבת חייו והוא עדיין לא היה מסוגל להוציא אותי מחייו.

לפעמים אני מרגיש שהנקמה שלו זה לדרבן אותי ללכת איתו לעזאזל.

ההבדל הוא שלי יש יותר מידי מה להוכיח, ויש בי הרבה אש שרוצה לפרוץ קדימה, אני לא אדם שמוותר, מעולם לא הייתי. כפי שפתחתי את הטקסט הזה, אני זוחל לעצמי ואז קם ורץ בשיא הכוח קדימה.

אבל אני מתחיל להרגיש שהכוח הזה נעלם, ואני מתחיל להבין מי לוקח לי אותו.

אני רק מאחל לעצמי למצוא את הכוח להעיף אותו מהחיים שלי. אני יודע שהוא היה מעיף אותי משלו אם היה לו מעט כוח לחפש אדם אחר.

 

נכתב על ידי , 18/3/2016 03:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המסע אחר השקט הפנימי


לאחרונה חוסר האיזון הנפשי שלי הולך וגובר.

נורא משעשע שמערכת כמו צה"ל הרגשתי מאוד שפוי, סוף סוף לא רחשו קולות לא נראים בראשי אלא במציאות, הרגשתי מיצוי

הגשמה עצמית, תועלת, חברות ואהבה, הקרבה ודברים רבים אנושיים שלא הרגשתי מעולם.

הכי חשוב, קבלה עצמית על ידי ועל ידי הסובבים אותי.

 

מהרגע שהשתחררתי לא קרה שום דבר מיוחד חוץ מהבעיות הרגילות בבית שחזרו ושאמא שלי מנסה לקבור אותי חיי.

אבל זה די רגיל.

זה כאילו אחרי פאוס של 3 שנים נזרקתי בחזרה לילד הפגום שהייתי רק כפול שלוש כי הילד הזה קיבל בינה והבנה של חומרת הדברים שנעשו בחייו.

אני לא ישן כבר שבועות, אני מאוד מאוד חולה כבר שבועיים וזה לא עובר וכרגיל בדיקות ואין שום דבר אבל אני מקיא משתעל מנוזן ללא קול ועוד דברים שאין טעם לפרט.

אני לא רגוע. אני לא מסוגל לעשות כלום. הגוף שלי לא מפסיק לכאוב. אני לא מסוגל לקרוא, ללכת עם הכלב, לדבר עם אנשים - אני מאוד מבודד את עצמי כרגע. אין לי סבלנות לשום דבר.

אני בעיקר מסמם את עצמי ע"י צפייה בטלוויזיה - הרי ידוע שרמת החשיבה שלנו כמעט אפסית במהלך הצפייה או במהלך משחקי מחשב.

אני פשוט מסמם את המחשבה שלי בעזרתם כי כשאני מנסה לישון אני לא יכול, אני רק חושב וחושב וחושב

כל הזמן רעש פנימי כל הזמן קולות כל הזמן פחד

פחד

כל כך הרבה פחד

כל כך הרבה 'אני' מנסה לצאת החוצה שנדרס על ידי הפחד.

אחד הטראומות הגדולות שלי זה מים. אני מאוד פוחד ממים. לא הולך לים, לבריכה, עד גיל מאוחר לא יכלתי להתקלח ללא עזרת מבוגר. היום אני סוג של מאוהב בפחד, יושב בים או בבריכה ומסתכל במים, כל כך לא רוצה את הפחד הספציפי הזה, אני יכול להתגבר עליו. אני רוצה להוריד פחדים מהרשימה שלי.

אני לאחרונה רק מצייר שדות מים, משום מה המוח שלי מלביש על הפחד צורת אישה

אישה נאה, עם גוף מפותח מאוד בלשון המעטה. ידייה תמיד ירחשו תרחיש קסום כזה או אחר. פעם היא תהיה אנושית למידי, פעם היא תהיה שייכת לזנים אשר אוהבים לחיות מתחת למים.

כל פעם, חייב לצייר. חייב לתת לה לצאת החוצה.

רק מחכה שהיא תמשוך אותי למים ואני לא אפחד יותר.

ואז להתחיל לשחות. אני לא יודע להסביר, אבל הגוף שלי דורש את המים, דורש להרגיש מטוהר.

בגלל הצבא התחלתי להתקלח באופן מאוד קבוע - מה שלא יכלתי לעשות פעם בגלל שמים הפריעו לי. היוםפ אני חייב את זה. כל מגע עם הסביבה משגע אותי.

 

אף אחד לא חושד בי שאני במצב גרוע יותר משהייתי אי פעם, הרי זה נורא פשוט לקבוע אם אדם בסדר נכון?? הוא נרשם ללימודים, יש לו חברה כבר כמעט שנתיים, הוא יוצא מהבית יש לו עבודה והוא מחייך. לחלוטין הוכחה שבן אדם חיי וקיים ולא מבין איך החוקים של הסביבה העוטפת אותו פועלים ופועל על פי זה על מנת לקבל את היכולת לסגור את עצמו ולהיקרב עוד קצת מבפנים.

 

אני צריך לעזוב את הארץ. צריך להתנתק מכל מה שהפך אותי למה שנהפכתי להיות. לעבור עיר זה לא מפסיק, זה דורש לעבור מדינה.

חייב לקחת אומץ.

אבא שלי מבין, אבא שלי יודע.

הוא אמר שברגע שיש לי מספיק כסף הוא יעבור איתי לשבוע ויעזור לי, הוא בעל אזרחות ובכללי אבא שלי במעמד גבוה יחסית שיכול לתרום למהלך.

 

רק אל תפחד ותוכל להציל את עצמך מעצמך. אבל כל עוד אני חולה אני לא מצליח לצאת מהחדר שלי בלי לקבל סחרחורת, או שזה תרוץ שיצרתי לעצמי?

 

הלוואי ויכלתי לא לחשוב בלי דברים שייקחו את הזמן שלי לסרק כמו טלוויזיה או מחשב.

נכתב על ידי , 13/3/2016 19:17  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אם אתה בודד בתוך עצמך

והלב שלך השחיר

אתה תהיה בודד יותר בזוגיות

 

הפנטזיה הזו שיש אדם שמשלים אותך לא קיימת.

בתור אחד שתמיד נמצא במערכות יחסים ארוכות, בסופו של דבר אני במערכת יחסים פיזית אבל בתוכי אני כל כך לבד

 

אם אני לא מתקבלת ללימודים אני טס מהמדינה הזו לחו"ל

נמאס לי מהחוסר שייכות שהרגשתי כל חיי. אין בי שוב דבר ישראלי חוץ מהרבה זמן בצה"ל שגם שם המשיכו לחשוב שאני עולה חדש.

הפחד הכי גדול שלי זה לגלות שזה כבר לא קשור למדינה וזה סתם אני, אדם שלא שייך לכלום

 

אבל בחו"ל בכל זאת יהיה יותר קל כי לכסף שלי יהיה ערך

וכל מי שאני לא סובל לא יכול להגיע אלי לעולם. המצב שאני נמצא בו דורש ממני לעבור למדינה אחרת כדאי להיות חופשי מעוגן שגורר אותי למטה

 

אני עובד עכשיו על ציור. חושב מאיפה העוגן הזה מגיע, מהלב או מהראש?

ואני בחופש מהעבודה כי אני ממש חולה, שפעת שעושה לי כאבי ראש גלי חום והרבה להקיא.

 

או להתקבל לתוכנית שאני רוצה או לטוס לאנגליה\ארה"ב

וכרגע אני בהכנות ארוכות לרגע הזה

נכתב על ידי , 9/3/2016 21:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSahar. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sahar. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ