לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כינוי:  B u t t e r fly

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2018


אני כותבת הרבה, בעיקר כאן בעבודה, כי אין לי מחשב משלי בבית, ואני מוחקת את כל ההסטוריה ישר אחרי פרסום הפוסט. יש לי חשק גדול לכתוב לאחרונה, למרות שלפעמים אני מבינה שאולי אין לי על מה, ולפעמים זה מרגיש כאילו אני עושה את זה בכוח, אבל אני תמיד מוצאת מה לכתוב בסוף. אני לא יודעת למה, אבל זה מקל עליי. מקל עליי לכתוב, זה קל הרבה מלהגיד את הדברים בקול רם. לפעמים גם אין טעם לומר יותר מדי, אני חוזרת על עצמי המון, חוזרת על אותם דברים שלא נפתרים או מעיקים כבר הרבה זמן.

 

אני אוהבת את השגרה שלי, תמיד אהבתי שגרה. תמיד כשנאלצתי לצאת מהשגרה שהתרגלתי אליה, נאבדתי. אני חושבת שיש לזה קשר לזה שאני פשוט לא מצליחה למצוא את עצמי כשאני לבד, כשדברים לא קורים לפי הסדר שאני מכירה אותם. אני אוהבת את השגרה שלי אבל נדמה לי לפעמים שמתחשק לי שיקרה איזשהו שינוי. אני לא יודעת אפילו באיזה תחום.

 

מתחשק לי שנעבור לדירה יותר גדולה, שתהיה לנו ספת ר' וחלון גדול כדי שיהיה המון אור מבחוץ.

מתחשק לי שאכנס הביתה וארגיש בית, כי עד כמה שאני אוהבת את הדירה שלנו, היא קטנה כל כך שקשה לי לראות בה דירה.

מתחשק לי שיהיה לנו חתול, ובעיקר שאוכל לקחת אותו בפרופורציות, לא כמו פעמים קודמות וכושלות. אבל זה לא יקרה, אתה ממש שונא חתולים ואני מפחדת להיכשל עם חיה אחרת בפעם המאה בערך. מפחידה אותי המחשבה שאף פעם יותר לא אוכל לתת מעצמי לנסות שוב, כי כשלתי כבר מספיק פעמים והפידבקים מבחוץ קשים לי מדי, מעיקים עליי, קשה לי עם השיפוט הזה והביקורות.

מתחשק לי שתסיים עם הלימודים ונוכל כבר סופסוף להינות ולטייל, ולא לחיות מסופ"ש לסופ"ש. יחד עם זאת, מתחשק לי שאוכל למצוא את העיסוק הזה שלי שימלא אותי, המשהו שלי הזה שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע, שבאיזשהו מקום גורם לי לתהות כל פעם מחדש האם בכלל יש משהו שאני אוהבת לעשות לבד, האם יש משהו שהפך להיות רק שלי במהלך השנים.

מתחשק לי ללמוד משהו, להכיר אנשים, להרחיב את הידע שלי. לאפשר לעצמי. אני חושבת שאני עצורה הרבה מהפעמים כי אני מפחדת שיחסר לי. החיפוש מקשה עליי כי אני נלחצת מעצם הלא נודע ומזה שאני בכלל לא בטוחה שאוכל להצליח כמו שכבר הוכחתי בעבר. אולי זה גדול עליי.

מתחשק לי לזוז, לרוץ, ללכת, להיות בריאה. אני מרגישה שאני נובלת באיזשהו מקום, נשברת. אני לא רוצה להגיע למצב הזה אבל יחד עם זאת, אני לא מוצאת תחום שמעניין אותי ומלהיב אותי מספיק בשביל לסיים איתו את היום, בשביל לעשות את זה לתקופה ארוכה ולא להרגיש שאני מכריחה את עצמי.

מתחשק לי לקרוא. לקרוא ולא להירדם. מתחשק לי לקנות מלא ספרים כל כך מלהיבים וארוכים, שלא אוכל להפסיק. אבל אני מוצאת את עצמי נמנעת, בוהה בספרים, רוצה לעשות את זה, ולא נמשכת לזה כרגע. וזה מסתכל, כי לבהות בטלוויזיה זה משהו שכבר נהיה הרגל שנוא.

מתחשק לי לחזור לאותם ימים בעבודה הקודמת שלי, לאנשים, לרגעים האלו שמשעמם כי אין עבודה, אבל יש עם מי לדבר, יש עם מי לשתות קפה, לדבר, לשתף, לצאת לאכול. מאז שהתחלתי את העבודה כאן, כבר יותר מחצי שנה, אני מרגישה שכל כולי נובלת מרוב בדידות. באיזשהו מקום, כל העניין הזה התחיל כאן. כאן לראשונה הבנתי שלא תמיד יקבלו אותי בזרועות פתוחות, שלמרות כל ההמולה הזו מסביב וכמות האנשים, אני מסוגלת להרגיש הכי לא רצויה והכי לבד. וזה המשיך לאכזבות קטנות-גדולות במישור האישי, בעולם הפרטי שלי שפתאום הבנתי שגם כמות החברים המצומצמת שלי מתפרקת. הפסקתי להרגיש רצויה. וחשובה. ורציתי להיות חשובה כי הגיע לי, לפחות הפעם. זו הייתה תקופה מאוד מטלטלת שעדיין מהדהדת, אבל מעולם לא הפסקתי לנסות ליצור קשרים, ויחד עם זאת מעולם לא הפסקתי להתאכזב. אני עדיין מרגישה לא רצויה.

מתחשק לי שמישהו יגיב כאן. שלפחות יהיה מושג שהפלטפורמה הזו שכל כך עוזרת לי, היא לא לחינם. שלפחות כאן קוראים אותי. נשמע עלוב, אבל זה מה שזה.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 14/11/2018 16:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מוצאת את עצמי קוראת את הבלוג שלי בימים האחרונים, הולכת חודשים ושנים אחורה. עם הקריאה אני פשוט מבינה שיש דברים שלא משנה כמה זמן עבר, כמה דברים השתנו, כמה אני השתנתי, הם עדיין קיימים, בועטים וחלקם אפילו לא השתנו בדבר אחד. אני אוהבת לקרוא את מה שכתבתי והרגשתי אבל ברגעים האלו בדיוק זה מרגיש כמו חבטה בבטן כי זאת מן הוכחה כזו שלא משנה כמה ניסיתי ולא משנה כמה זמן עבר, הדברים האלו עדיין תופסים נפח גדול בחיים שלי, הם עדיין מפריעים לי.

והייתי רוצה להיות חברה של הבחורה הזו שכותבת את כל הפוסטים האלו, אם הייתי אדם נפרד, אחר, הייתי רוצה להיות חברה של עצמי. אני יודעת שאני לא אובייקטיבית ואולי זה אפילו די מגוחך, אבל הדברים האלו שכל כך תופסים מקום, אני פשוט מרגישה שלפעמים אני זועקת אותם ואף אחד לא רואה אותם, אותי. ניסיתי, ועם כל החוסר רצון והייאוש, אני עדיין מנסה להתחבר לאנשים, לבנות איזשהי אינטימיות. אבל אני לא מצליחה. משהו עצור בי, או שאולי זו בכלל לא אני, או שזה שילוב. אני מרגישה שיצאתי מגדרי עבור הדבר הקטן הזה שאיבדתי לאורך הדרך, אני בעיקר מרגישה את זה עכשיו, כשאני באמת כבר בוגרת, באמת כבר מעבר לכל הבולשיט ואני בסך הכל רוצה מישהי לחלוק איתה דברים דומים שקורים לכולם. באיזשהו אופן השלמתי לאחרונה עם הידיעה הזו שזה המצב בחיי נכון לרגע זה, ועם זה אני מסתדרת, כבר לא נלחמת. אבל להגיד שלא כואב לי, שלא מעיק עליי במצבים מסוימים יהיה שקר. אני גם מרגישה איך אני מנסה לעבוד על עצמי, להוכיח לעצמי שהי, המצב לא כזה נורא, תראי איזה שבוע עמוס היה לך, תראי כמה את עסוקה ועוסקת, המצב לא כל כך רע. אז בסדר, כן, הפסקתי להתייפח על זה, הפצעים כבר לא שורפים לי כמו פעם, אבל זה עדיין חלק משמעותי שחסר לי.

זו מן ערבובייה כזו כי אני נורא רוצה אינטימיות ומצד שני אני מקנאה לפרטיות שלי ולדברים שהם שלי. תמיד נכוותי מהניגודיות הזו, כי שיתפתי ובסופו של דבר נפגעתי, ובאיזשהו מקום איבדתי את החשק שאנשים ידעו. אפשר לומר שאפילו התחלתי לפחד מזה, משיתופיות הזו, מלעשות טעויות ולדבר עליהן. כששום דבר לא נאמר, ודברים קורים מתחת לשטיח, אנשים מגלים על כך בבום, הם עדיין מרשים לעצמם לשפוט, ואני מוצאת את עצמי כשידיי כבולות ואני לא יודעת איך להסביר את הימים, השבועות והחודשים שעברתי עד שעשיתי את ההחלטה שהם הרגע שמעו עליה. אז כן, אני לחלוטין מפחדת לדבר, לספר, ומצד שני, זה דופק אותי בסופו של דבר ואוטם אותי עוד יותר. מן מעגל כזה שחוזר על עצמו ומזין את עצמו כל הזמן.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי ואיפשהו נדמה לי שהצליח לי קצת. אני מנסה למצוא דברים שאני נהנית לעשות ואני מנסה לקדם את עצמי איכשהו, אבל אני נתקעת ואז אני מתייאשת שוב. הבנתי שאני מאוד אוהבת לאפות, אבל קורס קונדיטוריה יקר מדי. אני רוצה ללמוד תואר שני, אבל זה גם מפחיד אותי ואני גם לא מוצאת את מה שמושך אותי ויכול לקדם אותי. אני לא עושה ספורט ואני כועסת על זה, אני לא קוראת ואני כועסת על זה, יש בי חלק שאני רוצה לתת אהבה לבעל חיים קטן שיסב לי אושר, ובמבחן המציאות נכשלתי בזה ועכשיו אני אוכלת את השאריות המטופשות של ההחלטה שלא הצלחתי לקיים. אני לא יודעת מה אני רוצה. נחמד לי ככה עם ההרגשה שדברים כבר לא מעיקים עליי כמו פעם, אבל מצד שני, יש עוד כל כך הרבה שאני רוצה לעשות כדי להיות טובה יותר, ואני מפוצצת פחדים, אולי אפילו תירוצים.

ותירוצים זה כבר לא עובד, לא עליי. כבר הוכחתי לעצמי והמציאות הוכיחה לי, שיש אור קטנטן ואופטימי בקצה המנהרה, זו בדיוק התחושה שלי בשבועות האחרונים. אני כל הזמן בלופים עם עצמי על שכמה ה"טראומות" הקטנות בתקופה האחרונה, בדיעבד ובעקיפין גרמו לי להתמודד בלית ברירה עם הרבה מהחששות שלי, התירוצים שלי, העקשנות שלי. והשד לא כזה גרוע, הוא אפילו נחמד, נוח. זה הקל עליי קצת. מקל עליי שאני לא צריכה לחשוב יותר מדי וגם, פתאום, כשאני כן חושבת, אני לא מרגישה שכל העולם קורס מעליי, שום דבר רע בעצם לא קורה, אני עדיין בסדר, הכל עדיין בסדר. רק צריך שיפצורים.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 12/11/2018 15:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מרגישה כל כך משומשת,

חסרת עמוד שדרה,

סוג של פלסטלינה או חימר שקל לעצב לפי הרצונות והצרכים של האחר.

נמאס לי מהתחושה הזו. מהידיעה שכל כולי מנסה כל כך לרצות, להיות טובה מספיק, לא למעוד, לכבד, לא לפגוע, ובו זמנית אני פשוט מאבדת את עצמי. אני פשוט אדם ללא קול, ללא דעות, החלטות, מחשבות, מילים. הגוף שלי מתחיל לרעוד בכל הזדמנות שאני מרשה לעצמי לכעוס, להתנגד, להגיד דעה הפוכה, לעמוד על שלי. אני בסטרס, בזמן שאף אחד אחר לא. משתמשים בי, כל פעם מחדש, בטוב לב שלי, בריצוי הדבילי הזה, בזה שאני לא אגיד "לא", שאני לא אהיה אסרטיבית ואעצור את ההצגה הזו. נמאס לי מהתחושה הזו. אני לא רוצה להיות נקודת החולשה של אחרים, אני לא רוצה להיות בנאדם אפסי כזה, אני לא רוצה להיות חסרת קול.

והנה אני מצליחה, לאט לאט, גם אם קשה.

אבל זה לא מספיק.

וזה מעיק עליי.

ועם כל הגאווה שאני פתאום מרגישה, כמה דקות אחרי הגוף מפסיק לרעוד, אני גם כועסת. לפעמים אפילו מתחשק לי לשים זין, אבל אני לא מסוגלת כי המצפון שלי אוכל אותי ועובד שעות נוספות.

אני רוצה להיות בסדר עם כולם וכנראה שלא קיימת אופציה כזו.

אני שונאת לריב ואני שונאת להיות בסיטואציות האלו, אבל אני לא מצליחה אחרת.

אני יודעת שזה לא אשמתך אבל לפעמים מתחשק לי לכעוס עלייך, וגם על עצמי, על ההחלטה שלי, על המציאות הזו ולמה זה קורה, לעזאזל? הרי תמיד הכל היה בסדר מהבחינה הזו.

 

להתבגר זה כואב ולשמור על שפיות זה אפילו יותר.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 11/11/2018 15:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני עושה את הכל בדרך שלי, הקטנה, המוצנעת.

כן, אני עדיין לחוצה, הרעידות בקול ובגוף עדיין כאן. אבל, לעזאזל, זו הפעם הראשונה

שאני מרגישה שאני אשכרה

מדברת.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 6/11/2018 12:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לB u t t e r fly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על B u t t e r fly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ