לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כינוי:  B u t t e r fly

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2019


הרבה פעמים אני מתסכלת על שנינו לשניה מהצד, ואומרת לעצמי שהייתי מתרשמת מאיתנו אילו הייתי מישהי אחרת. כי אנחנו קלילים, חברים טובים, צוחקים זה עם זה, נהנים. אנחנו תמיד כאלו מול אנשים אחרים. ובתאכלס, גם כשאין אף אחד מסביב. אבל לפעמים אני שוכחת מהקשר הזה שלנו ואני טובעת בתוך תסכול וקנאה וגועל שמשפריץ לכל מקום ואחרי שהסערה הזו נרגעת אני תוהה למה עשיתי את זה ומה הביא אותי למצב הזה, בדרך כלל, שוב. הרי אנחנו הרבה יותר מזה והרי יש לנו הכל. אתה אוהב אותי ואני לפעמים באמת ובתמים תוהה למה, כי אני כל כך קשה ואני כל כך דרמה, כל כך חסרת ביטחון, מאויימת ומרצה שאני לא חושבת שאי פעם מישהו יוכל לאהוב אותי בגלל הדברים האלו. אבל אתה מוכיח כל פעם מחדש שאתה כאן ואתה כאן כדי להישאר. ואתה לפעמים מסתכל עליי או מחבק אותי ככה שאני עוצמת את העיניים וצריכה שנייה-שתיים כדי לעכל את הרגע הזה. אני חושבת שאתה הכי טוב בעולם כולו וככה תמיד חשבתי, גם כשלא היינו ביחד. תמיד הייתי מסתכלת עלייך מהצד ואומרת לעצמי שאחת כמוני לא יכולה להשיג גברים כמוך. ולפעמים אני שוכחת את זה, ולפעמים להיפך, זה מגיע אליי כמו גל צונאמי ואולי זה גם מה שנותן לי את תחושת הקטנות הזו, את התחושה הזו שלמה שאחד כמוך יהיה עם מישהי כמוני, ועוד עם ההיסטריות והבעיות שיש לי.

ואני רוצה להשתחרר מאותם דברים אבל לפעמים זה כבד עליי, או חזק ממני. ברוב הפעמים אני לא רוצה לתת לזה לשלוט בי אבל זה כן. זה שולט בי כשאני עובדת ליד החנות ההיא שבה היא עבדה שנים, ואני מציצה פנימה במן תחושה כזו שאולי אצליח הפעם לראות אותה. אני לא יודעת למה אני צריכה את זה, מה מושך אותי בזה. מה בה כל כך גורם לי להיות חסרת ביטחון, למה היא בכלל משהו עבורי.

לפעמים אני חושבת שזה עצם ה"נוכחות" שלה, הרוח רפאים הזו שתמיד איכשהו פה, בין אם זה מכותבת במכתבים שמורים, קשורה לאנשים מסוימים, מכותבת כאשת קשר נוספת בחלק מהמקומות, חפצים שעדיין שמורים בבית של אמא. זה מכעיס אותי שהייתי כל כך הרבה שנים בקשר, ולי אין שום דבר מכל אלו, שום זכרונות, שום דבר שהוא כבר לא רלוונטי. אני מרגישה שאחרי שלוש שנים אני עדיין צריכה להתמודד עם זה, וזה בכל פעם מחזיר אותי קצת אחורה. וזה אולי מה שמוציא ממני את השליליות, הקנאה, ההתנהגות שאני פשוט לא מצליחה לשלוט בה. היום אני מאופקת יותר, אבל פעם לא הייתי.

ואולי יש בי חלק שלא ממש רוצה להתמודד עם זה פנים אל פנים ואולי אני באמת משקשקת ממה שאני עלולה לראות או לחוות כשהמציאות הזו תכה בי. אני מפחדת יותר מעצמי, שאני לא אצליח להזכיר לעצמי ששום דבר לא שווה את זה ושאני פשוט אאבד את זה, את עצמי. אני מפחדת שאני אתן לזה לשאוב אותי בצורה הכי מכוערת שיש ואני פשוט מפחדת להגיע למצב הזה עוד פעם. אני מנסה להזכיר לעצמי כל כך הרבה פעמים במהלך היום שאני ברת מזל ושהחיים שלי לא רעים בכלל, הצביטות האלו שאני מרגישה שעולה בי זכרון של חוסר שליטה, מעלים בי תמיד תהיות של למה הרשתי לעצמי להגיע למצבים האלו ולמה התחושות שהכל בסדר לא גדולות יותר מהחוסר אונים הזה.

ואני יודעת שהכל כלפי חוץ יכול להיראות מושלם אבל אני בכל זאת תופסת את עצמי די הרבה בתקופה האחרונה ושואלת את עצמי למה הזוגיות שלי לא קלילה כמו של אחרים, למה אני לא נותנת לה להיות קלילה. למה ההתפרצויות שלי כל כך חזקות ולמה אחרות מצליחות להחזיק את עצמן או לא לתת לזה מספיק חשיבות כדי שזה יוציא אותן משליטה. ולמה אחרות מרגישות בטוחות במקום שלהן, ואני לא? יש דברים שהם כל כך הרבה יותר גדולים מסמס או ממעטפה עם השם הלא נכון, ואיכשהו דווקא את הדברים האלו מצליחים להוציא אותי מדעתי.

אני מרגישה כאילו יש כל כך הרבה טוב מסביבי ויחד עם זאת אני תופסת את עצמי חרדה כל כך לשליליות, למשהו רע שיכול אולי לקרות. אני מפחדת כל הזמן, כבר לא יודעת ממה אבל זה פשוט שם. הטפו, טפו, טפו הזה שאני לא מפסיקה לעשות והבקשות האלו שבבקשה שיהיה בסדר וששום דבר רע לא יקרה, החרדתיות מכמעט הכל כשבסך הכל אני רוצה רק להתמקד בטוב וכרגע אני מתמקדת רק ברע ובשלילי ופשוט נאבדת.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 17/3/2019 15:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בכל פעם שאני חושבת על זה, אני עצובה. וזו האמת הכי כנה שלי. זה נותן לי צביטה, זה מאכזב אותי ומעציב אותי. אני מאוכזבת מעצמי, עצובה מהסיטואציה, מפחדת שתלך. זה אירוני לחלוטין הרי אני זו שאמרתי לך בערך עשר פעמים שתלך – לעזאזל, להזדיין, לבנות אחרות – אני אמרתי לך את זה, אני ביקשתי להיות לבד, להישאר לבד. ועכשיו אני מפחדת שהמילים האלו יתממשו.

אני מאוכזבת שהגעתי למצב הזה. אני מאוכזבת שהדברים האלו כל כך מעיקים עליי, שאני פשוט שוברת את הכלים, שאני פשוט מאוד, מאבדת את זה, במלוא מובן המילה. אני עצובה מזה. אני מרגישה את העצבים, הכעס, התסכול, הקנאה, עולים לי בגרון ותוך כדי מבעבעים בתוך הקיבה שלי וחוצים את כל העורקים והורידים שלי ופשוט מכניסים אותי למוד שאני לא יודעת איך להגיב לו אחרי שהכל עובר. אני מפחדת מעצמי. אני שונאת את עצמי על זה שאני כזאת, שאני נותנת לעצמי להגיע לזה. יותר מחצי שנה עברה מאז שסיטואציה כזו קרתה בפעם האחרונה, חשבתי שזה סופי ושזה לא יחזור שוב. מעציב אותי לדעת שסמס אחד גרם לי להרגיש ככה, להיאטם, להתרחק. מעציב אותי שאני לא מצליחה לדבר באותם רגעים כי זה מרגיש שאם אגיד משהו, אני אאבד שליטה. אבל שתקתי ואיבדתי את השליטה בבית, בצורה חזקה יותר. אמרתי דברים שאני מתביישת בהם ואני מתביישת בעצמי בכללי, מתביישת שראית אותי ככה, ואז מה אם אתה מכיר ויודע את כל המצבים שלי. זה לא בריא. הבנתי שזה פשוט עוד חלק לא בריא שאני מביאה לקשר. מעולם לא כאב לי כל כך כמו שכואב לי במצבים האלו איתך. מעולם לא נתתי לכל המחסומים והרגשות שלי לצאת בצורה כזו אלימה ואגרסיבית כלפיי עצמי, כלפי האדם מולי.

אני כועסת על עצמי שנתתי לזה לקרות. הותרתי את הכל כל כך עצוב. הותרתי את עצמי עם תחושות כל כך רעות כלפי עצמי. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם זה היה מגיע מהצד השני, לא יודעת אם הייתי רוצה להישאר, לא לדעת מתי זה יקרה שוב. והכל בגלל תשומת לב, בגלל קנאה, בגלל קושי להתמודד עם שני אלו ביחד. רציתי שתגיד לי שהכל בסדר ולא תיעלם, רציתי רגישות וחום, ובתמורה קיבלתי שאלה אחת ושתיקה ארוכה מדי. חשבתי שאני אחרי הדברים האלו, שאני כבר יודעת להתמודד, כי הוכחתי לעצמי את זה מספר פעמים. אבל לא. איכשהו בסוף זה מתפוצץ. כאילו כל אותם פעמים שכן "התמודדתי", נאספו לי איפשהו שם מאחורה, היבהבו מדי פעם, הזכירו לי, עד שיצאו כשהגיע טריגר יותר גדול, יותר מפחיד.

ואני רוצה להתנצל על הכל ורוצה שתדע שהלוואי שלא הייתי כזו, והלוואי שהייתי מישהי שמגיעה לה כל מה שיש לי עכשיו. הלוואי שהייתי בת זוג טובה יותר, שלא הייתי מרגישה נחותה כל כך. הלוואי שהייתי יכולה לא לתת לך לראות את ההלקאה העצמית הזו. נפשית ופיזית. הלוואי שהייתי יכולה להיות אופטימית ובטוחה בעצמי, הלוואי שהקשר שלנו כבר יהיה בטוח עבורי, שאני כבר אכניס לראש הדפוק הזה שהכל בסדר, שהכל טוב, שדי עם זה. אני רוצה גם להתנצל בפני עצמי, על זה שאני כועסת על עצמי כל כך ועל זה שאני מכאיבה לעצמי ולא מצליחה לשלוט על זה, על זה שאני פוגעת בעצמי, שאני, במו ידיי, גורמת לעצמי לעבור דברים שאילו לא הייתי אני, כזאת מטומטמת, לא הייתי צריכה לעבור.

אני באמת חושבת שלא מגיע לי דבר מכל זה. לטוב ולרע.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 13/3/2019 14:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לB u t t e r fly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על B u t t e r fly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ