לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כינוי:  B u t t e r fly

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2019    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019


לכאורה אין לי על מה להתלונן. באיזשהו מקום, אולי אפילו אסור לי. ויחד עם זאת, משהו עדיין לא מרגיש במקום. אולי זו אני, כי אני רגילה ללרצות יותר, להשוות לאחרים, להוריד לעצמי עוד קצת את הביטחון גם על מה שיש לי או לתזכר לעצמי מה אין לי ומה חסר לי. בכל פעם שאני באמת חושבת על זה, אחרי כל פעולות הרגש שאני עושה, אני מבינה ששום דבר לא כזה נורא ושהכל יכל להתנהל אחרת, ולא בכזו היסטריה. אני מרגישה שאני צריכה ללמוד כל כך הרבה ואני אפילו מתחילה להבין שבראש שלי עוד לא שיניתי את התפישה שלי לגבי עצמי ולגבי החיים שלי. בעיניים שלי אני אולי ילדה גדולה בגיל, אבל לא בכל המחויבויות ובעיקר לא בחשיבה שלי. אולי כן בחשיבה, אבל רק כשזה נוגע באחרים, לא בי. כי בתוך תוכי אני ילדה קטנה עם חוסר ביטחון נוראי, ביישנות-אובר, תחושות נחיתות, רצון לרצות את כולם ולכבות את עצמי, ואני בכלל לא מתחילה לדבר על אותם הפעמים שהשתקתי את הרצונות שלי או את המחשבות שלי. אני מוצאת את עצמי יושבת בישיבות חשובות, מעורבת בשינויים, בדברים דיסקרטיים, אנשים סומכים עליי ורואים בי משהו, ומצד שני, אני יושבת באותן ישיבות חשובות, לפעמים אפילו לא מצליחה לעצור את החרדה מויכוח מקצועי בין אנשים אחרים, לא מצליחה לעצור את הפחד להגיד "לא", או להגיד את מה שאני באמת חושבת, ולא מה שכנראה יצפו ממני לשמוע. הדיסוננס הוא כל כך גדול שזה מפחיד אותי. אני היחידה שמורידה את עצמי וזה מעציב אותי ובעיקר מכניס אותי לחרדות כי אני לא מצליחה, כל השנים האלו, לגרום לעצמי להפסיק את זה ופשוט להיות אני כמו שאני.

כבר תקופה שאני לא כותבת ואני חושבת שהדברים נתקעים לי ככה בראש יותר זמן ומאירים בנקודות מסוימות. החוסר ביטחון שלי משפיע עליי ועל החיים שלי יותר ממה שנדמה לי. וגם עצם החשיבה על זה וההגעה למסקנה הזו, מפחידה אותי. זה מפחיד כי אני לא יודעת איך להתחיל לשנות את זה ובאיזשהו מקום אני תוהה אם זה יצליח, אם אפשר לשנות דפוסי חשיבה של כל כך הרבה שנים ולהצליח בזה.

אני גם חושבת על זה שאני רוצה כל כך להכניס נקודות אור לחיים שלי, דברים שיהיו רק שלי, כמו לשמוע מוזיקה ולקרוא ספרים. אני רוצה להגיע הביתה מהעבודה ולא משנה כמה אני שונאת חום, לא להיות עצבנית מזה ולא לתת לזה להשפיע על המשך היום שלי, לרגע הקטן הזה. ואני רוצה שכל הרגעים הקטנים האלו שאני מרגישה שאני מאבדת את זה כשהם מגיעים, שיפסיקו להיראות לי כל כך חזקים ומשמעותיים ובומבסטיים ואני פשוט אוכל לקבל אותם ולעבד אותם בשקט ובחיוביות, ולא בהתפוצצויות כאלו. אני רוצה להיות חיובית ואני רוצה להפנים שלא כולם רוצים להתרחק ממני בגלל מי שאני, לא לתת לקולות האלו בראש שלי כל כך הרבה מקום ומשמעות, לרוב בכלל אין להם.

אני פשוט צריכה ללמוד להגיד לעצמי שאני יכולה, שאני לא מפחדת. וגם אם אכשל, אני רוצה להגיד לעצמי שזה בסדר ושהעולם לא קרס מזה. ואם עשיתי טעות, אני רוצה לומר לעצמי שלהבא אני פשוט לא אעשה את זה יותר, ושהראש שלי לא יתן לזה לרוץ בריפיט עד שזה פשוט יתיישב לי על הלב ויסרב לעזוב. אני רוצה נטו מילים טובות וחמות. לא רוצה להתמסכן ולהיות הקורבן כל הזמן, רוצה לזכור ברגעים האלו שיותר קל להגיע למקום הזה, שלא הכל כמו שהוא נראה כלפי חוץ ולפעמים אני פשוט מפספסת דברים. ואני רוצה גם להגיע להחלטות מושכלות שאני יודעת שהחלטתי אותן לטובתי, ולדבוק בהן, מבלי לתת לכל מיני שדים לערער את זה ולפעול מתוך רגש של תסכול. אני רוצה להסתכל קדימה ולא להרגיש את הצביטה הזו של "אמא'לה, מה יהיה?" כאילו שכל מה שעתיד לבוא הוא רק רע, אני רוצה להתסכל קדימה רק בשביל יעדים שציינתי לעצמי. ויעדים, אני רוצה יעדים חיוביים וטובים וכאלו שאני ארגיש שאני לגמרי יכולה לעשות אותם. אני רוצה לגדול בתוך כל זה ואני בעיקר רוצה להיות בנאדם שלם עם עצמי ועם הפאקים שלי. אני רוצה לא להרגיש פגומה כי אני מרגישה ככה כבר לפחות חודשיים. הפעם זה אפילו לא משהו בדימיון או בראש שלי, אלא מציאותי ואמיתי.

עברתי ניתוח שכמעט הייתי בטוחה בתוצאה שלו, והיא הייתה נכונה. יש לי אדומטריאוזיס ומרגיש לי שחלק מהאנשים כבר תייגו אותי כפגומה. זה יותר כואב כשאני חושבת ככה, אבל זה גם קצת כואב כשרוצים לדבר על ה"בעיה" שלי. מעולם לא חשבתי שתהיה לי "בעיה" פיזית. אני זוכרת שקצת הורדת את הראש כשאמרו את זה, והדבר הראשון שאני אמרתי, הוא שידעתי. והרגשתי שאכזבתי אותך וזה הצטרף לכל שאר התחושות שיש לי אלייך, שמגיע לך יותר ממה וממי שאני. זו הייתה רק עוד "בעיה" לאוסף. אוסף שאני רוצה להיפטר ממנו. רוצה באמת להרגיש שאני עובדת על זה, ולא רק כותבת או מקטרת על כמה שאני רוצה. רוצה באמת להעיף את זה ממני ולדבוק בזה לא רק כשהכל טוב מסביב, אלא גם כשממש קשה לי או אפילו רק קצת. כי דווקא ברגעים האלו של הקושי אני זורקת מעצמי את כל מה שהבטחתי לעצמי שאעשה. זה תמיד מרגיש יותר מדי, וזה שוב מחזיר אותי לאותו רצון של להיות שם בשביל עצמי ולתת את הפוש הזה שאני חייבת לעצמי.

אני חייבת לעצמי כל כך הרבה. מרגיש כאילו השתפרתי לאחרונה, אבל לא מספיק. זה לא מספיק קרוב ואפילו רחוק מדי מלהיות שלמה עם עצמי.

נכתב על ידי B u t t e r fly , 20/6/2019 13:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני נורא רוצה לכתוב פה. יש לי כל כך הרבה מה. אבל אני מפחדת, זו האמת. אני מפחדת להתחיל לכתוב כאן שוב ושבעוד יומיים לא אוכל להיכנס לכאן יותר. חשבתי על לפתוח בלוג באתר אחר אבל זה אף פעם לא הרגיש נכון כמו שזה מרגיש פה. הפשטות הזו פה וכל השנים... אני באמת רוצה לכתוב מלא מלא דברים אבל אני לא ואני אצטרך לחפש מקום אחר, זה כל כך חבל לי.
נכתב על ידי B u t t e r fly , 16/6/2019 08:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לB u t t e r fly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על B u t t e r fly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ