לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כינוי:  B u t t e r fly

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2019    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2019


אני ממש שונאת את זה שאני לא מצליחה להתפקס על החיוביות ואני פשוט נותנת לכל החרא לסחוף אותי כל פעם מחדש. כל יום מחדש. אני שונאת את זה שזה אוטומטית מרחיק אותי ממך, שבמצבים האלו אני מרגישה שאתה לא מצליח אף פעם לומר את המשהו הנכון הזה, או אפילו להיות שם בשבילי כמו שאני רוצה שתהיה. שום דבר לא מספיק לי וכנראה שזו עובדה. עובדה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה ולא יודעת איך לשנות בתוך הראש שלי את הגישה שלי לחיים. אני נופלת ומועדת מכל תאקל שעומד בדרך שלי ובמקום להתנקות מהנפילה ולהמשיך הלאה, אני מתכווצת לתוך עצמי, מתרחקת, נשאבת לתוך הבאסה והתחושות הרעות ושוכחת מכל מה שלפני רגע, שעה או יום, שימח אותי וגרם לי להרגיש אפילו בקצת יותר טוב.

אני מתגעגעת לימים טובים, שהעבודה הייתה חלק גדול מהשגרה שלי אבל היא הייתה חלק חיובי וממלא ולא באמת הרגשתי חוסר כזה גדול כמו שאני מרגישה עכשיו. צחקתי, שיתפתי, הקשבתי, הייתי חלק פעיל. היום אני עוד שלוחה של התפקיד שלי, ולא יותר מזה. אני פועלת כבר כמעט שנה וחצי מתוך מקום שכלתני שאני לא מתחברת אליו עד הסוף ושאני כל הזמן מקווה שהוא יילך וישתפר ועובדתית, הוא לא ממש. הגלים האלו שבאים והולכים רק הופכים את זה ליותר קשה, כי זו תמיד תקווה קטנה שהכל ישתפר ויתאזן וזה לא, זה חוזר למטה. וכמה דיבורים עם עצמי אוכל עוד לעשות עד שאוכל להגיד באופן ברור ובקול שנמאס לי ושזה כבר לא משנה מה יקרה, אני לא רוצה להיות פה. מצטערת.

 

ולא פעם אני חושבת שאולי זו אני שמקשה על עצמי כל כך ועל החיים שלי, אולי אם הייתי מצליחה לשנות את הגישה שלי מהשורש שלה, הייתי יכולה לצמוח טוב יותר ולראות את העולם באור טיפ-טיפה ורוד יותר. אני יודעת שאני אשמה, אני יודעת שבהרבה מהמקרים אני מורידה לעצמי את הרוח מהמפרשים. אני לא מכירה דרך אחרת מלבד להיאחז בדברים הטובים שיש לי כרגע, וזה פוגע בי כל הזמן, כי ברגע שמשהו נעלם לי, התחושה הטובה גם נעלמת איתו, ואני נשארת ריקנית. הייתי קמה כל כך הרבה בקרים ואומרת לעצמי שמהיום אני בוחרת להיות מאושרת, בלי להיאחז במשהו פיזי או רגשי שקיים, פשוט מאושרת, כמו שאני, איך שאני, מכל מה שמונח איפה שהוא מונח. וכמה לילות אני אומרת לעצמי, כל כך כל כך הרבה שנים – "תודה על כל מה שיש לי, וגם על מה שאין לי", ובבוקר מתעוררת ריקנית ומבואסת, על מה שפאקינג אין לי. נשברת כל פעם מחדש, מתבאסת, נפגעת, נסגרת ומתרחקת.

 




נכתב על ידי B u t t e r fly , 13/8/2019 12:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




תחושות טובות באות והולכות כל הזמן. אושר הוא בחירה ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לבחור רק בו. הכל בסדר ויחד עם זאת אני חסרת אנרגיות.

 

 

אני מקנאה בך. באמת. שונאת את זה אבל זו האמת. מקנאה בזה שאתה מצליח לקחת את החיים כמו שהם ולא להתרגש מזה. אין לך יום טוב או יום רע, יש לך פשוט ימים שבהם אתה יותר עייף, אבל לעולם לא כי רע לך, או כי משהו חיצוני שיבש לך את השגרה. אני הבנאדם הזה בקשר שמוריד את שנינו למטה. אתה במעקב קבוע עליי ועל הרגשות שלי, איזו מן אישה אתעורר היום – הממורמרת או הכייפית? אני מעריכה כל כך שכל מה שאתה רוצה שזה שאהיה מאושרת, אבל זה הפך להיות העבודה השנייה שלך ואני ממש לא רוצה להיות עבודה בשבילך. אני לא רוצה שתתכוונן כל הזמן לנסות לשמח אותי ולעודד אותי, אני לא רוצה להיות העול הזה והבנאדם הזה. אני שונאת את ההשתקפות הזו שאני מקרינה כלפי חוץ, שלא משנה מה יקרה אני אף פעם לא אהיה מספיק מרוצה. אני לא רוצה שאנשים מבחוץ יצליחו לערער אותי ולטלטל אותי מבלי שהם בכלל יזכרו שכך הם עשו.

אני מצטערת על האנוכיות אבל איך קרה שאתה המצליח יותר בתחום החברתי, ההוא שיש לו יותר עיסוקים וחיים ממה שיש לי? איך כל האישיות שלי התכווצה לכדי משהו לא חשוב עד כדי כך, שאף אחד לא באמת מוצא בי עניין חוץ ממך? זה שובר אותי כל הזמן, זה מתעופף אצלי בראש כל הזמן. מה, גם לי אמור לא להיות אכפת, כדי שאחרים ישימו לב אליי? הרי אתה לא באמת צריך את זה, אתה לא בנאדם חברתי כמוני, אתה לא משתוקק לדבר עם מישהו ולשתף, זה לא עוזר לך, אתה לא מנתח סיטואציות, אתה לא אוהב לפרוק את הכל ולדבר ולדבר ולדבר ולדבר. אני כן. אז איך קרה שלי אין עם מי? איך קרה שהלכת לעבודה שבה אתה הבנאדם החברתי, המלכד? איך אני, בתפקיד שלי, שחלק גדול ממנו הוא ללכד ולהכיר את כולם, הפכתי לשולית, לפונקציה, לזו שאף אחד לא מכיר מעבר לדברים השיטחיים וגם לא מחפש להכיר? איך קרה שאני אשכרה זקוקה לעזרה חיצונית, מהנעה של אנשים אחרים שכנראה אכפת להם קצת יותר מלאחרים, בשביל שאנשים ישימו לב אליי? ואיך אני אמורה להרגיש כשאני יודעת שהכל התחיל לזוז רק כי מישהו אמר וציין, איך מסכנה שכמותי מצטיירת בפני כולם במצב הזה? זה מטריף אותי כל הזמן עד כמה שנהפכתי לרוח רפאים, לשקופה.

כן, המצב השתפר ואני צריכה להמשיך הלאה. אני יודעת שאני צריכה לעשות צעדים, למרות שעשיתי והפסקתי כי התאכזבתי, אבל אני עושה. אני באמת עושה. למה אף אחד אחר לא עשה עד עכשיו? איך קרה מצב שבו מעולם לא עשיתי שום דבר לבד או עם חברה, שהביא אותי לכך שהיום אני מפחדת פחד מוות וזה מונע ממני לעשות. לא חוויתי חוויות מעבר לשהות שלנו ביחד, וגם לא לפנייך, לא פיתחתי את היכולות שלי כבנאדם עצמאי וזה נעצר שם. ועכשיו, שכסופסוף יש לי הזדמנות ופירגון כזה גדול ממך, אני כמו ילדה קטנה שעוד לא גדלה מספיק כדי להיות עצמאית.

אתה טס, נוסע, קוראים לך, מזמינים אותך, הוואטסאפ שלך מפוצץ בקבוצות, אתה נלקח בחשבון. איך אני לא? איך זה שאצלי זה לא המצב? איפה טעיתי?...

נכתב על ידי B u t t e r fly , 12/8/2019 11:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא יודעת איך להסביר את התקופה האחרונה. היה לי שבוע די קשה שלאחריו הרגשתי לגמרי אחרת. זה בא בגלים ואני מנסה לתפוס את עצמי מאוזנת עד כמה שאפשר ולא לתת לדברים לטלטל אותי יותר מדי. יש הרבה נקודות אור קטנות שאני שמחה שאני מצליחה לאמץ בחזרה כמו ספורט שזנחתי אחרי הניתוח. לא מאמינה שעוד מעט תעבור חצי שנה מאז. בחודש הבא אנחנו גם נהיה נשואים בדיוק שנה ואני כבר עכשיו יכולה לומר בפה מלא שהשנה הראשונה היא אכן הכי קשה. אני לא יודעת למה, כי הרי לא באמת השתנה משהו, אבל היה לי יותר קשה מבעבר. הריבים שלנו תמיד יכלו להתפוצץ ותמיד ידענו להסתדר בחזרה ואף פעם לא היה ויכוח או תהייה האם נצליח לעבור את המכשול הזה, אבל הפעם אני מודה שלי היו חששות, שהיו פעמים שהסתכלתי על הקשר הזה ממבט על ואמרתי לעצמי (ולך) שאני לא רוצה להיות במקום הזה, כי הפיצוצים האלו הם יותר מדי מזכירים ודומים למערכות יחסים הקודמות שלי, ואני לא רוצה להיות שוב במערכת יחסים שהיא לא יציבה, שהיא אגרסיבית כל כך. זה אלים, זה רעיל, זה משהו שאני לא רוצה שבעוד כמה שנים הילדים שלי יגדלו לתוכו. ראיתי אותך נשבר קצת באותה דקה כשאמרתי את כל זה ובעיקר כשאמרתי (והתחרטתי אחר כך) שבפעם הבאה אני לא אשאר ולא אתן לזה עוד הזדמנות. אני פשוט מפחדת לפעמים, אני מפחדת על הקשר הזה כי הוא כל כך טוב וכל כך נכון לי ואני יודעת שהוא כל מה שהייתי צריכה בחיים שלי, היציבות שלך והרוגע שתמיד אפף אותי כשהייתי איתך, לא סתם ההורים שלי כל כך אהבו את האפקט שלך עליי, כי הרי מעולם לא הייתי באמת רגועה במערכות יחסים שלי. והרבה פעמים אמרתי לעצמי שזו אני אשמה, כי אני פשוט בנאדם קשה. אני בנאדם קשה שחי עם בנאדם שהוא גם לא קל, אבל בטח שלא קשה כמוני. והרבה פעמים מצאתי את עצמי נאבדת בתוך כל הקושי הזה ונשבעת שלפעמים כל מה שאני רוצה הוא להרגיש כמו שאני מרגישה אחרי כוס יין או בירה. רוצה את השיחרור הזה, ההרגשה שהכל בסדר, שלא הכל חייב להיות מתוקתק, שלא הכל חייב להיות מושלם, שנוח לי בגוף שלי, בעור שלי. יש דברים שאני פשוט לא מעיזה להיות כשאני לא במוד הזה, ו90% מהזמן אני הבנאדם הסגור, המופנם, הביישן, זה שבאמת מפחד להיות הוא. ואי אפשר להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי, כי אני נתתי לזה את המקום שלו, כי טיפחתי את זה במשך שנים. הרבה מהפחדים שלי מגיעים מדברים שלא הצלחתי לשחרר במהלך השנים וזה עדיין מהדהד אצלי בראש, כל סיטואציה דומה אני מוצאת את עצמי פועלת בדיוק כמו שפעלתי לפני כן מתוך פחד שההיסטוריה תחזור על עצמה והכל יקרה מחדש, רק עם בנאדם אחר. אני באמת מנסה לשחרר דברים אבל אני פשוט לא בנאדם משוחרר מטבעי אז זה נורא קשה. קשה לי לבנות לעצמי מחדש את כל הביטחון העצמי כי הוא אף פעם לא היה שם. יכול להיות שאני לא אוכל לעולם להיות באמת שלמה עם עצמי? שאף פעם לא אוכל להיות הבנאדם הנינוח הזה? שתמיד אחפור בעבר וארשה לו לרדוף אחריי?

נכתב על ידי B u t t e r fly , 11/8/2019 13:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לB u t t e r fly אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על B u t t e r fly ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ