סוף סוף במושב. הרבה ימים לא הייתי כאן והיום אפילו נשמתי את אוויר הפרדס ליד הבית. מהי הצלחה? שאלה שאם כל כך הרבה כאב ראש אי אפשר לדעת. מקומי במושב עוד לא התבסס. ואמא ביקשה שלא אעזוב. אז מה אני יכולה לעשות? גם זו שאלה מצויינת. בעוד שבועים אגיע להיות בטיול קטן, יותר נכון פריצת דרך. אבל במקום לעבור תמידית זה יהיה קורס לגבי חיי החדשים. השנת שירות, הגיוס לנח"ל בעצם יהיו לי כאן 3.5 שנים בהם אני אהיה במסגרת מסויימת שוב. ואחר כך אני שוב אתחיל למצוא את עצמי במסגרות. אבל אילו? יש תי עוד זמן לחשוב. אבל כרגע ממש באלי המבורגר
כזו שאני אתבכיין לה ובמקום להגיד איך לה יותר גרוע היא תעודד אותי.
כזו שאני ארכל איתה על שטויות.
כזו שאני אדבר איתה על נועה קירל ועדי ביטי.
כזו שאני אבוא אליה בוכה כשקשה.
כזו שאני אחיה איתה ובחיים לא ארצה לעזוב.
אני חושבת שיש לי כזו אבל היא לצערי רחוקה ממני. אני לא רוצה חעזוב אותה לעולם. אני רוצה שהיא תהיה קרובה אלי כי היא תמיד תבין אותי, גם כשאני חרא גם כשאני נאחסית ואיכשהו היא תמיד תצליח להכיל אותי. גם כשאני מרוחקת וגם כשאני מעצבנת. היא עברה איתי הכל ואני יודעת שלעומת זאר העולם היא בחיים לא תדפוק לי קטע מסריח כמו השאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
