לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עוד יהיה לך...

ככה, פתאום, השמיים נפלו. והחיים.... הם ממשיכים בשלהם. ואני - לצידם. על אובדן, כאב ואהבה גדולה.

כינוי:  פשוט אמא

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

3/2017

זכרונות


יש לי זכרונות. 

קשים. 

כאלה שהייתי רוצה לשכוח. 

והשבוע, השבוע הם עלו.

בגלל חברה טובה שהתמודדה עם קשיים ואימה משלה. אלוהים, כמה שאני מודה ושמחה שהיום היא במקום אחר. אלוהים, כמה אימה ופחד. וכמה זכרונות. 

 

- הרגע הזה שראיתי אותה לראשונה. כשחשבתי לעצמי שזו היא והרגשתי קצת מרוחקת. שאפילו עלתה במוחי השאלה - איך הם בטוחים שזו היא, ואם... מישהו התבלבל. שלא הבנתי מי אני ומה אני ואיך אני קשורה לדבר הקטן הזה, הנפוח שמחובר לכל המכונות. 

 

- הרגע הזה שישבנו סביב שולחן עם כל הרופאים והעובדת הסוציאלית. הרגע הזה כשהפרופסורית לנוירולוגיה אמרה שאני יכולה לבחור שלא להיקשר. הרגע הזה שמנהלת הטיפול נמרץ גיחחה וענתה לה "היא כבר קשורה לגמריי, אין מישהי יותר קשורה". 

 

- זוכרת את הריח. של חומר החיטוי, של חומר הניקוי, של בית החולים. 

 

- זוכרת את הרעש. של המכונה שמוציאה נייר. שונאת את הרעש הזה.

 

- החצי עיגול מחוץ לפגייה. הכיסאות האלה ששנאתי כל כך. שביליתי בהם כשהיו מוציאים אותי מהפגייה בגלל ילדים אחרים, או סתם כשרציתי לנשום. שבהם שיחקנו את המשחק היומי של "מה גרוע יותר מזה" כשהיינו מעלים מקרים וסיטואציות היפוטטיות ולא, ומסכמים תמיד שאין גרוע יותר מזה. הכיסאות מהם ראינו את הסלקלים שבהם הוציאו ברי המזל את התינוקות שלהם הביתה.

 

- זוכרת את האחות ההיא. עם השיער הקצר. היא הייתה מגעילה אליי בהתחלה. לא הסכימה שאהיה שם כשרוחצים אותה. "זה מפריע לנו". כלבה חשבתי. בסוף, כשהכל ייגמר היא תחבק אותי. אני אמרר בבכי והיא תלחש לי באוזן "תאמיני לי שאני יודעת". 

 

- הרופאה ההיא. ואת שמה. ואת זה ששמעתי פעם שהיא מדברת עם הבנות הקטנות שלה וקינאתי בה כל כך. 

 

- השיחות בלילות. כל לילה הייתי מתקשרת. אחרי 23, לאחות של משמרת הלילה. הייתי שואלת איך היא ואם משהו השתנה. השנייה הזו עד המענה של האחות, שנייה אחת שכל תקוות הוויתי היו מתרכזות אליה. אלוהים, כמה תקוות. ולילה אחרי לילה הן היו עונות באי נעימות או ביאוש במילים מהירות שרק רוצות לסיים עם זה "אין שינוי". והייתי עונה תודה ונאנחת, או נאנחת ועונה תודה. ומנתקת. ומתפרקת. לילה אחרי לילה "אין שינוי". ואני זוכרת. זוכרת את הפחד לפני השיחה, זוכרת איך גם כשכבר חלפו הימים, וגם כשזה היה חסר כל היגיון, השנייה הזו - השנייה שבין השאלה לתשובה הייתה מלאה בתקווה. זוכרת את  ה"אין שינוי" ואת התחושה שנלוותה אליו. תחושה שהכל נשרף מבפנים. 

 

-זוכרת את כל שיחות הטלפון: לעוזר של הרב פיהרר, למנהל הפגייה האחרת, לעוד מנהל פגייה אחרת. למנהלת של עוד פגייה. זוכרת איך בכולן רציתי כל כך לשמוע דברים אחרים. 

 

- את הרגע הזה שהתינוק שלידינו נפטר. התינוק במצב הכי גרוע - נפטר. הרגע הזה שאבא של האיש לקח מהמיטה שם ספרון שחור לבן והביא לליה. נחרדתי כאילו הספרון הוא שידביק בה את המוות והעפתי אותו משם. 

 

- השבת ההיא כשהיא פתחה את העיניים וזזה, והיה איזה משהו בדפים הרפואיים שלה שקראתי בטעות כאופטימי. השבת ההיא שבה החזקתי אותה ארוכות ואיכשהו שכנעתי את עצמי שהיא תבוא איתי הביתה. 

 

- זוכרת את האבן. איזו אבן? סלע - הר של סלעים שהיה פשוט יושב עליי. ומהרגע שהייתי פותחת את הדלת של הפגייה היה לוחץ ולוחץ לי על בית החזה. זוכרת איך כל הלחץ היה משתחרר בבת אחת בכל פעם בדיוק באותו הרגע - הרגע שבו הייתי מרימה את השמיכה מהאינקובטור ורואה אותך.  

 

לפעמים אני רק רוצה לשכוח. 

 


וטוב לי קטנה, באמת. אני מאושרת. 

חגגנו לשירקה שנה. 

אין לך מושג כמה היא יפה וגדולה. כמה שמחה היא. 

וכבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב כאן על כמה אני מאושרת. 

לראות את שתיהן יחד, זה כמו לחיות בחלום. 

 

אז איך זה  קטנה, שדווקא היום בצהריים חלמתי שיש לי כאן שלוש בנות? 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 18/3/2017 19:38   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אימהות, התמודדות, כאב, פוצקוליה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



12,118
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפשוט אמא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פשוט אמא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ