לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עוד יהיה לך...

ככה, פתאום, השמיים נפלו. והחיים.... הם ממשיכים בשלהם. ואני - לצידם. על אובדן, כאב ואהבה גדולה.

כינוי:  פשוט אמא

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

8/2014

בולי שלי


המכתב לבולי שלי נכתב בשבוע 36+6. 3 ימים אחרי שהוא נכתב בולי שלי נולדה.

 

 

בולי שלי, קטנה. 

 

מה כותבים לילדה שעוד לא נולדה? ובמקרה שלך, מאיפה בכלל מתחילים? 

 

ילדה שלי, אני מרגישה אותך כעת זזה בתוכי ואני מאושרת. עכשיו טוב. 

 

נדמה שהמילים "קטנות מדיי" בשביל שאוכל לתאר לך בכלל מה הכנסת לחיינו בשמונת החודשים האחרונים. 

ונדמה לפעמים שאולי זה "גדול מדיי" לומר את האמת. להסביר שהחזרת אותנו לחיים. אני זוכרת יום יום את הרגע הזה שבו עוד היית מספר בבדיקת דם, ויותר מזה אני זוכרת את התחושה שנלוותה איו והלכה והתעצמה מאז - התחושה שהתבטאה באופן פיזי ביכולת הפשוטה שהספקתי כבר לשכוח - היכולת לנשום. 

 

ילדה שלי, ההריון הכל כך משמח הזה, הכל כך טעון ומורכב, אבל בעיקר - כל כך משמח - אני מודה לך עליו. אני מודה לך ולאל שאת בתוכי עכשיו. ואני מתפללת כל דקה שעוד שבוע ויום אאחוז אותך בשתי ידיי כשאת בריאה ושלמה. 

 

ילדה שלי, אני מתנצלת. אני מתנצלת שאת מגיעה אל ההורים שלך אחרי האובדן של אחותך. מתנצלת על כל אותם רגעים שבהם ההריון הזה לא היה רק שלך. אבל אין לי דרך לייפות את המציאות - ואין לי ספק שלא יכולה להיות דרך אחרת.

הרגעים שבהם אני כואבת את לכתה של אחותך היו שם לאורך כל ההריון, ויהיו שם גם לאחר הולדתך. 

 

ובכל זאת באותו ביטחון אני יודעת שאחרי שתצאי אלינו ותהי בזרועתנו - את תהי קודם כל את.

ואומנם, את מגיעה עם "תרמיל" ענק שאמור להכיל אושר גדול עבורנו ועוד דברים טובים, אבל מהר מאוד, החיים שזהו טבעם יסירו ממך את ה"תרמיל" הזה,  ונהיה משפחה "רגילה" ו"נורמלית" לא רק לזר המסתכל מהצד. 

 

קטנה שלי, אנחנו מתכוננים לקראת בואך. החדר שלך כמעט מוכן לגמריי, והשבוע הבגדים הקטנטנים שנקנו לכבודך יכובסו. 

אנחנו מחכים לך. 

כולם מחכים לך. 

 

אני מחכה לך. באופטימיות שאינה אופיינית לי בכלל, אני מחכה לך. 

ניפגש עוד מעט קטנה, ובינתיים אני אמשיך להנות מהתחושה הנפלאה הזו שמשותפת רק לשתינו. 

 

אמא

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 14/8/2014 16:32   בקטגוריות בולי, אימהות  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המשך היומן


הזמן עובר... (שבוע 28) 

 

ולמרות שאני מרגישה שאני תקועה לנצח בשבועות 20+, או לפחות מאז שבוע 26 והאשפוז שלי. הזמן עובר. 

 

וככל שהוא עובר החרדות מתגברות. ובאופן מפתיע (או שלא) ככה זה גם אצל האיש. 

 

וזה שאני מסמורטטת כבר שלושה ימים עם כאבים של ממש בגלל הצירים האלה שכאן במלוא הדרם - זה לא ממש עוזר. 

 

והלילות טרופים ומלאים בחלומות שהתת מודע שלי צריך להתבייש מכמה הם ברורים וזועקים. אין בהם אפילו טיפת תחכום, בחיי. 

 

מפחיד כאן. אלוהים כמה שמפחיד כאן. 

 

 


 

מתוח כאן  (שבוע 28+1)

 

אני חושבת שכל המתח הזה שצבור בי יכול למלא את כל האוקיינוסים שאני מכירה. 

 

 

עוד חצי יום באיכילוב.

אז החדשות הטובות הן שככל הנראה אין מחלת כליות כמו שחשבו. אבל! כדי שלא יהיה משעמם הבדיקות מראות שיש בעיה בבלוטת התריס. 

 

"זה מסוכן לך ולעובר" - היא אומרת לי, כאילו היא אומרת שעכשיו חם בחוץ. 

 

אני יושבת שם וחושבת לעצמי, איך זה שכבר כל כך התרגלתי לזה שהכל כאן מסוכן לעובר. 

 

ובכל זאת בא לי פשוט לצרוח. 

 

 

ובסך הכל - אני בסדר, והצירים האלה שבימים האחרונים צפופים מדיי וכואבים - הם כנראה לא מזיקים, או לכל הפחות לא מזיקים כרגע - שזה המון וזה מצוין. 

 

והקטנה נצפתה היום באולטרסאונד והיא בסדר (טפו). 

 

ואני צריכה להודות על כל זה. אז איך זה שאני מרגישה כל כך רע? אז איך זה שאני מרגישה שדי, ונמאס וזה כבר ממש לא מצחיק. וההריון הזה גם ככה לא נורמלי בשום צורה, אז מה הסיפור, זה יותר מדיי לבקש טיפ טיפה של שקט? 

 

וזה נראה שאני כבר שנתיים תקועה כאן!!! בשבועות 20+ - כבר שנתיים. 

הזמן לא זז. 

 

אוףףףף. 

 

 


 

שיחות/מחשבות מיומנו של הריון "רגיל" (שבוע 30+1)

 

- מחשבים את חופשת הלידה, ואז מחשבים גם מה יקרה אם מחר אני אלד. אח"כ אני חושבת לעצמי, האם גם הפעם אני אקח את כל החופשה במקרה ש.... 

 

- מתרגלים להגיד:  "הריון שני, לידה שניה, אין ילדים בבית" -  מבלי לעצור לנשום. 

 

- מתים לענות לכל מי שמאיים עלינו בזה שבקרוב לא נישן, שאצלנו זה הפוך - אצלנו סוף סוף נוכל לישון. 

 

- עושים הזמנה של שידה ומיטה משילב. אני מגיעה הביתה ומסתכלת על ההזמנה. אני שמה לב שתאריך הלידה המשוער שמצוין על ההזמנה הוא 15.12.2012 - התאריך לידה המשוער של ליה. 

 

- פוגשים זוג מכרים מהתיכון בחנות תינוקות - ההיא אומרת לנו "מזל טוב" עם חיוך ענק והאיש שלי עונה לה בשיא הרצינות ובלי להתבלבל שזה עדיין לא מזל טוב, ואנחנו ממשיכים לחייך. ריחמתי עליה קצת. 

 

  - אני אומרת לאיש היום בשיא ההתרגשות שגיליתי שמשבוע 28 אפשר להגיע למיון חופשי אם יש הפחתה בתנועות עובר. זה אשכרה ריגש אותי. אני מודיעה לו בחצי צחוק חצי ברצינות שמעכשיו שום דבר לא ימנע ממני לבקר במיון. 

 

- סופרים שבועות ל- 32. 

 

- סופרים שבועות ל- 34. 

 

- סופרים ימים. 

 

- אני והאיש בזמן איכות משובח יושבים קצת על החוף. הוא אומר לי שגם אם יקרה משהו, הוא שמח. הוא שמח, כי סוף סוף חזרתי אליו. 

 

בולי, תבואי כבר, בזמן! 

 

 


 

אני בהריון (שבוע 32+2)

 

למרות שכבר הייתי צריכה להתרגל לעניין, אני מוצאת את עצמי לפחות פעם ביום נזכרת ולא מאמינה. 

 

אני פשוט לא מאמינה שזה קורה. שיש שם בפנים כבר תינוקת של ממש. ילדה. ילדה שלי. 

 

אני פשוט לא מאמינה. 

 

 

זה לפעמים מרגיש שאני מחוץ לסרט הזה של החיים שלי עכשיו. ומדיי פעם, אני והסרט נפגשים  - ואז אני לא מאמינה. 

 

 

איזה כיף לי. איזה כיף לנו. 

 

 

 

העניין עם המחשבה הנעימה הזו שמתוארת כאן הוא שהיא בסוף תמיד מגיעה אל זה שאני לא מאמינה שכבר הייתי בסרט הזה ושליה שלי נולדה והלכה. עדיין - אחרי כל כך הרבה זמן, אני לא מאמינה. 

 

 


 

שבוע 34 (כמעט) (שבוע 33+6) 

 

 

משהו קורה השבוע. ואני רק בפתחו של שבוע 34. 

 

ונכון שזה שליה נולדה בפתחו של 33 ישב לי אי שם, אבל זה לא שהיום הזה של ההריון הזה היה מיוחד. פשוט שזה כל הזמן שם. 

 

ואיכשהו מהשבוע אני פתאום מרגישה חסרת סבלנות. יש לי אפס סבלנות לכל המשפטים שנזרקים מהסביבה על "חכו חכו" למינהם. 

 

זה לא מרגיש לי אוטוטו בכלל. אני יודעת לספור וזה מרגיש לי כאילו אני רק הולכת ומתרחקת. 

 

ואני מפחדת. 

 

ואת בולי שלי קטנה אני מרגישה. ואני לפעמים תוהה אם אני מרגישה פחות. והדופלר חזר לשימוש. ואני כבר על סף השתגעות. באמת. 

 

 

 

ואולי זה בכלל בגלל שהשבוע דיברנו על הלידה. הרופאים בעד קיסרי, והקדשתי לזה מלא מחשבות, ושעות אינטרנט שכללו צפייה בניתוח קיסרי (רק אז הבנתי מה הגוף שלי עבר לפני שנה וחצי, ומה אני מעבירה אותו עוד שנייה שוב).

 אז אולי זה גם בגלל שזה מעציב אותי. ובגלל שכל הדברים האלה מסביב שמעציבים - הם כמו עושים לי דווקא, כי אני נזכרת שאסור לי להתעצב בגללם. שמה שחשוב זו התוצאה. מה שחשוב זה בולי בריאה בבית. 

 

ואם עד עכשיו קניתי לה דברים (מהממים) - כי עושים הכל הפוך עכשיו, ובגלל שאז לא קניתי.... 

ואם עד עכשיו חפרתי באינטרנט בכל מיני דברים שאני רוצה, אז פתאום אין לי כח לכלום. פתאום הפחד ממש משתלט עליי. 

 

הזמן לא זז. 


 

נכתב על ידי פשוט אמא , 14/8/2014 16:30   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אימהות, התמודדות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבטחות צריך לקיים!!!


טוב, אז אני לא מספיקה להגיע לכאן. אני רוצה כל הזמן וחושבת על זה כל הזמן, ויש לי הרבה מה לכתוב, ועוד קודם אני חייבת להעלות כאן את כל מה שכבר כתבתי. 

 

עוד קודם: ליבי שלי מהממת. אני מוצאת את עצמי עדיין (חמישה שבועות אחרי) יושבת ובוהה בה ולא מאמינה שהיא שלי ושהיא כאן ושהיא בריאה ושלמה. ואני אעצור כאן, כי בטח עוד אכתוב על זה. 

 

זהו החלק הנוסף של יומן ההריון כפי שנכתב בזמן שליבי הייתה לה בבטן. 

יש עוד חלק שאני מקווה לסיים לערוך (לקבץ את כל הקטעים) היום, ואח"כ יש מכתב שכתבתי לליבי ממש לקראת הסוף. 

 


 

השוואות (שבוע 22+3) 

 

אני לא שרה אליה כמו ששרתי לליה. 

 

אני לא מדברת איתה כמעט בכלל. 

 

אני עדיין מתקשה לקרוא לה בשם בטן שלה. שגם הוא ניתן לה כי ממש ישבנו והחלטנו שצריך, ושזה לא כל כך לעניין לקרוא לה פוצקולית. 

 

אני לא שמחה כמו ששמחתי בליה. או לפחות לא מרגישה ככה.

 

 איזה נורא זה? זה מרגיש כל כך נורא לכתוב את זה. 

 

אני בעיקר מפחדת. 

 

זה מרגיש כאילו אני מתעסקת בכל ההריון הזה רק בפרוצדורות. רק בדברים הטכניים. אני עושה את מה שצריך. ואני מפחדת. צריכה לעשות סקירה מחר ובמקום לשמוח שאני אראה אותה מחר, אני בכלל לא רוצה ללכת.

משהו דפוק בי. 

 

והיא שם בפנים, מה היא אשמה? למה זה מגיע לה? 

 

אני אמא חרא. 

 


 

טוב אז...  (שבוע 24+6)

 

פנטזיית ההריון השני הנורמלי והתקין התנפצה לי בפנים. 

 

היינו במיון שלשום. עוד לפני זה הייתי במוקד וחוויתי דה ז'ה וו היסטרי, בשעה שאני יושבת אצל רופא אחרי כל התחנות, ואומרת לו "עכשיו אתה משחרר אותי, ומה אני אעשה אם מחר שוב ארגיש צירים?" בשביל שהוא יענה לי: "אני ממש לא משחרר אותך, מפה את נוסעת למיון". 

 

אז היו צירים, דמעות שלי ובעיקר הרבה הרבה פחד. 

 

אבל היום קצת נרגעתי. ושוב אני חוזרת לקוות לטוב. 

 

השבועות האלה מלחיצים אותי נורא בלי קשר. מצד אחד יש כבר תינוק של ממש שאני מרגישה ואוהבת. מצד שני זה עוד מוקדם כל כך, או כפי שהרופא ניסח את זה "את נושקת לפגות". אלוהים, לא רוצה לנשוק לפגות. רוצה לעבור את שלב הפגות, בבקשה. רוצה ידיים מלאות בסוף. 

 

עוד שבוע ואנחנו מגיעים לקטגוריה המופלאה של "בר חיות". זה אומר שאם קורה משהו, יש סיכוי להישרדות. איזה פחד. 

 

מישהו יכול בבקשה להריץ את הזמן באיזה שלושה חודשים???? 

 

 


 

שבוע 26 (שבוע 27) 

 

אז הרגשתי צירים. כבר שבועיים שאני עם צירים, אבל.... הפעם הם היו תכופים וכואבים ופשוט ידעתי. אז הלכנו שוב למוקד. ובמוקד הרופא הפנה בדחיפות למיון, תוך שהוא מסביר שאת הצירים הללו חייבים לעצור. 

 

ובמוקד - האחות הייתה נוראית. הן תמיד מבקשות את ה"היסטוריה המיילדותית". אז האיש סיפר לה את ההיסטוריה הנפלאה שלנו כשהשתנתי לבדיקת שתן. ואז היא אומרת לי בסוף כל בדיקות המדדים - אז זה בעצם לידה ראשונה, נכון? ואני עונה שלא. שזו לידה שנייה. ואז היא אומרת: "כן.. אבל... זה לא באמת". 

 

וכנראה שכבר הבנתי שהיא מטומטמת, כי בלי טיפת רגש או דמעות שאלתי אותה איך זה לא באמת, אם עברתי קיסרי והייתה לי ילדה שהייתה כאן ארבעה שבועות. 

 

אחות במוקד נשים הרות - מה יגידו אזובי הקיר? 

 

ואח"כ היא המשיכה בטמטום שלה כשניגשה אליי בשעה שאני מחוברת אל המוניטור, וסיפרה לי שהנכדה הראשונה שלה נולדה בשבוע 28 - 800 גרם, והיום היא מושלמת. ועל כמה קשה היה בפגייה. סתומה!! חבל שלא היה לי אומץ להציק לה. 

 

בקיצור, תמיד כיף כל המפגשים האלה. 

 

כבר עבר שבוע ואין לי כח להיכנס לכל הפרטים, אבל בסוף אותו לילה ארוך - יותר נכון לפנות בוקר שלמחרת מצאנו את עצמנו בשבוע 26 מאושפזים במחלקת הריון בסיכון. 

 

ומוניטורים, ומדדים, ווילונות, ובדיקות, ולחץ. ושבוע 26, והתחושה הזו שאני נמצאת בקן הקוקייה - מנסה לשמור על שפיות. 

 

ממרחק - זו הייתה חוויה אחרת. שונה לחלוטין. יכולתי לרדת מהמיטה, להסתובב (גם אם מעט), לארגן לעצמי אוכל, להתקלח לבד, להיות לבד. חוויה כל כך כל כך שונה. ועכשיו אני בבית. 

 

אושפזתי בשבוע 26 וחזרתי הביתה. עם בטן. 

אני אפילו לא יכולה לתאר כאן את איך זה מרגיש. 

אני כל כך כל כך שמחה. 

 

 

והאיש שלי. 

האיש שלי במשך היום וחצי שאני בבית לא מפסיק להסתכל לי על הבטן ולחייך. לא מפסיק להנות מזה שאני עומדת על רגליי,  ואני כבר בשבוע 27. אנחנו לא מפסיקים להעריך את זה. 

 

טפו! 


 

אני מאושרת (שבוע 27 - כמה שעות אחרי הפוסט הקודם)

 

אני בבית. והבטן מורגשת, והקטנה שבבטן מתחפרת בי. 

 

ואני מרגישה אותה בכל הבטן שלי. ואני מאושרת. 

 

איזו הרגשה נפלאה. 

 

 

ואני יודעת פחד, ויודעת שזה מסוכן כל כך כל האושר הזה.

ולא אכפת לי. 

 

 


 

ליה (שבוע 27+6)

 

קטנה, אני לא יודעת מה קורה בימים האחרונים, אבל אני כל כך מתגעגעת. 

 

הבוקר קמתי עם דמעות וזה מזמן לא קרה. 

 

ואולי זאת ההתעסקות בהריון של עכשיו ובבולי - הפוצקול החדשה שיש לי בבטן, ואולי זה לא קשור. 

 

אתמול חברה הייתה כאן. היא שאלה אם הייתי רוצה שהעובר/עוברית (אף אחד (כמעט) לא יודע סביבנו) יהיה/תהיה דומה לך. 

 

ואני יודעת מה התשובה הנכונה. ואני יודעת מה צריך לענות. ואני יודעת שהילדה שבטן היא אחרת ונפרדת והיא היא. 

 

ועדיין... עדיין בפני בפנים - רציתי לצרוח שהלוואי והיא תהיה דומה, שהלוואי ואזכה לראות משהו ממך. שוב. 

 

והאמת היא שהמחשבה הזו מתרוצצת לי בראש מדיי פעם. כבר בבדיקות האולטרסאונד אני תוהה, אם היא תהיה דומה לך. 

 

ליה שלי, זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך כולך עדיין כאן.

חשבתי שאם אתבוסס באובדן שלך, שאם אשאב לזה ואדוש בזה עד שאוכל להרגיש שהגיע הזמן להתרומם אט אט ולהמשיך, כמו שאכן עשיתי - חשבתי שכך אוכל לנתק הריון חדש ממך. אבל האמת היא שאני לא מצליחה. האמת היא שאני חושבת שאין בכלל דרך כזאת. 

 

ובימים האחרונים אני חושבת עלייך ומדברת איתך במחשבותיי בהקשר של בולי בבטן, בהקשר של המשפחה שלך, שלנו. 

הלוואי והיית כאן קטנה, הלוואי והיית. 

נכתב על ידי פשוט אמא , 14/8/2014 15:28   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אימהות, התמודדות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

9,436
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפשוט אמא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פשוט אמא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ