לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עוד יהיה לך...

ככה, פתאום, השמיים נפלו. והחיים.... הם ממשיכים בשלהם. ואני - לצידם. על אובדן, כאב ואהבה גדולה.

כינוי:  פשוט אמא

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

3/2015

מתנות קטנות


אני בזמן האחרון תוהה לגבי הנורמליות שלי. 

 

אני מוצאת את עצמי עושה דברים וחושבת מחשבות שהם, איך נאמר, על גבול הלא נורמלי. 

כך למשל, אני מוצאת את עצמי אומרת לליבי (לא מעט) תודה. תודה על זה שהיא הגיעה. ולפעמים אני אפילו מוסיפה עוד תודה על זה שהיא בחרה להישאר. אומרת לה את זה, ממש בקול. שמונה חודשים עוד מעט, ואני עדיין כל כולי בהודייה והתרגשות על זה שהיא כאן. 

 

ולפעמים אני תוהה, אם הביטחון הרב הזה שיש לי איתה וכלפיה הוא קשור למסע הארוך והכואב בדרך אליה. ואני הרי יודעת שהסיבה שאני כמעט ולא מפחדת שהיא תיפול או תחלה או תיפצע, היא כי עייני רואות אותה ויידי חשות אותה, ומה יכול להיות נורא כל כך במצב הזה? (טפו)

 

וליה כאן. כמעט כל הזמן. ולא צפיתי את זה.

לא חשבתי שהנוכחות שלה בחיי תמשיך להיות חזקה כל כך. משמעותית כל כך. לא חשבתי שהיא תלווה כך את מחשבותיי כל העת. לא חשבתי שעוד אבכה, שעוד אכאב כך. לא יודעת מה חשבתי. 

 

ואם פעם, בהתחלה של ההתמודדות פחדתי כל כך מהנוכחות הזו של הזיכרון והכאב, ולא רציתי להשלים עם השינוי בהוויתי, הרי שעכשיו אני כאילו הולכת לצידו, מבחינה בו כל העת. יודעת שהוא כאן כדי להישאר. 

והוא כל הזמן כאן. בכל ילד שעבר את גיל שנתיים ונמצא סביבי. בכל תינוק חדש שמצטרף לאח/אחות בכור/ה. בכל פעם שאני שומעת את המילה בכור/ה. בכל פעם שהסובבים לי חוגגים את היותם "משפחה" ולא "רק" זוג+ילד, ובכל פעם שאחת החברות שלי מדברת ומשתמשת במילה "הילדים" כשהיא מדברת על אלה שלה.

וזה בכלל לא כמו פעם. זה לא ממוטט אותי. זה מרוחק יותר, וקר, אבל זה שם. 

 

והשבוע מצאתי את עצמי מסתכלת בתמונות שלי מפעם. בתמונות שלי מלפני שליה הלכה לי. ואני קורנת שם כל כך ומאושרת שם כל כך. ואני מסתכלת על עצמי במבט של רחמים - כאילו אומרת "היא עוד לא יודעת מה מצפה לה". אבל המבט של הרחמים הוא אולי בכלל כלפי אני של עכשיו. על זה שלעולם לא אחזור לאושר הטוטלי הזה. על זה שלעולם לא אהיה שלמה. 

 

 

יש את השיר הזה: "מתנות קטנות" ויש שם שורה אחת שכבר חודשים מתרוצצת לי בראש: 

"מישהו שלח לי מתנות קטנות 
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש 
מה עוד אפשר כבר לבקש"

 

והשיר הזה, בשבילי הוא על שתיהן. הוא על ליבי שלי ועל ליה.

הן המתנות שלי.

ועכשיו רק נותר לי לחכות.

אולי יגיע היום שבו יהיה בי כוח לקבל את מה שאין כמו את מה שיש.

ואולי אז תחושת החור התמידי הזה, תשכח מעט. 

 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 1/3/2015 21:22   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אושר, אימהות, בולי, התמודדות, כאב, פוצקוליה  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,600
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפשוט אמא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פשוט אמא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ