לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עוד יהיה לך...

ככה, פתאום, השמיים נפלו. והחיים.... הם ממשיכים בשלהם. ואני - לצידם. על אובדן, כאב ואהבה גדולה.

כינוי:  פשוט אמא

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

9/2017

12.9


אני ממש זוכרת. אני פשוט מסוגלת להביט בעצמי של אותו היום. 

 

זוכרת איך צעדתי שם בשדרות רוטשילד בדרך לעבודה. היה חם.

זוכרת על איזה תיק עבדתי. 

זוכרת שהלכתי שוב לרופא. ההוא שכמה ימים קודם אמר שהכאבים הם עצירות. 

זוכרת שהוא נתן הפנייה למוקד מבלי לטרוח לבדוק. 

זוכרת שחשבתי לעצמי שאין לי כח לזה ושיש לי מלא עבודה לסיים ושחזרתי למשרד. 

זוכרת את העורך דין שהציק לי עם איזה משהו. זוכרת שסיימתי והעברתי אליו. 

זוכרת שבאיזה שלב נגמרו כוחותיי והחלטתי שדי והולכים. זה היה בערך בשבע בערב. 

 

זוכרת שבאתי הביתה ושכעסתי על האיש. 

זוכרת שהתקלחתי ולבשתי פיג'מה. זוכרת איזו. 

זוכרת שנשכבתי במיטה והרגשתי במשהו מתחת לכרית. 

היום ה- 12 לחודש. חוגגים. נשיקות? שוקולדים? - זה דווקא מעורפל. 

(לא מעורפל שמצאתי את זה במגרה אח"כ - כשחזרתי הביתה אחרי שבעה שבועות. רציתי למות) 

זוכרת שכעסתי. שהייתי עייפה ומותשת. 

לא זוכרת מה גרם לי להחליט שבכל זאת נוסעים למוקד, אבל קמתי והתארגנתי. 

ונסענו. 

 

יום רביעי בלילה. תור ארוך. אחות, שתן ומוניטור ובדיקת רופא. הפנייה למיון.

טלפון מהדרך לחברה: "תגידי, מה זה אומר צוואר מחוק? פתיחה? יבדקו וישחררו, כן?"

ומגיעים למיון ותוך שניות - זריקות צלסטון. האיש בכלל לא מספק להגיע.

והתחלנו. אשפוז ממושך. שלי, שלך. 

26+5

התחלנו. 

 

חמש שנים ואני זוכרת. 

והחיים. החיים שלנו כל כך שונים היום. כל כך מלאים.

אני כבר לא לצידם כפי שהייתי כשתפתחתי את הבלוג הזה. אני עמוק בתוכם. 

ואבא שלך ואני - כבר לא חוגגים כל 12 לחודש, אבל.. חזקים יותר. אוהבים יותר. 

והאחיות שלך, אין מילים לתאר את האושר.

 

ועדיין מהבוקר אני חושבת על היום ההוא. מסתכלת על עצמי של אז בגעגוע ועדיין גם ברחמים.

מסתכלת כמו רוצה רגע לעצור הכל ולחבק חזק. לתת קצת כוח. צידה לדרך הכואבת שבה אלך. 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 12/9/2017 21:49   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אימהות, התמודדות, כאב, פוצקוליה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





12,142
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפשוט אמא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פשוט אמא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ