לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עוד יהיה לך...

ככה, פתאום, השמיים נפלו. והחיים.... הם ממשיכים בשלהם. ואני - לצידם. על אובדן, כאב ואהבה גדולה.

כינוי:  פשוט אמא

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

10/2014

עף הבלון


היום יום הולדת. 

קטנה, היום יום הולדת. 

 

ליה שלי, לפני שנתיים ברגעים האלה היינו עוד לפני התופת. עוד חיית בתוכי. לפי מה שאומרים - עוד חיית בתוכי בשלום. 

עוד כמה שעות...

והיום יום הולדת. 

 

את יודעת קטנה, חשבתי שזה יהיה אחרת. אבל יום ההולדת הזה עצוב כל כך. עדיין כואב. כואב גם פיזית. כי כנראה מי שטבע את המונח כאב לב - התכוון בדיוק לזה. ומהבוקר שאני מסתובבת עם משקל טון ולא מצליחה לנשום. כי יום ההולדת הזה כמו פתח מחדש את הסכרים. כמו נתן את הגושפנקא הסופית למה שכבר ידוע לי אפילו בשלושה חודשים וחצי האחרונים. שום דבר לא יכול להקל על הכאב הזה.  

 

והיום יום הולדת, קטנה.

ואין עוגה.

ואת לא רוקדת ומחייכת ונהנית מתשומת לב.

ואת לא שרה את השיר "אחותי הקטנה". 

והיום יום הולדת. 

 

ויצאתי מוקדם ובאנו אלייך. למקום הזה שלך, שהשתנה מעט בשנה האחרונה.

ועמדנו שם. ובכינו שם. ושוב, לא האמנו.

וניסיתי להיזכר באני של לפני שנתיים שגיששה שם בין החולות לחפש את המקום המדוייק שלך. והיה נראה לי כאילו לא עברו שנתיים, אלא עשרים. וכאב לי כאילו לא עברו שנתיים, אלא שעתיים.

והבאתי לך בלון, קטנה. כי בכל זאת יש לך יום הולדת.

 אבל הוא עף. איך שיצאנו מהאוטו הוא ברח והתעופף לו לשמיים.

עף הבלון. 

אולי ראית? 

 

אני מתגעגעת, קטנה. 

אני תוהה- חוגגים לך שם בשמים? 

 

היום יום הולדת. מי היה מאמין. 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 27/10/2014 19:48   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אימהות, התמודדות, כאב, פוצקוליה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה יקרה עכשיו, נזכה בלוטו?


עוד שבוע ויגיע יום ההולדת של ליה שלי. 

 

אני לא מפסיקה לחשוב עליה ועל זה כבר כמה שבועות.

זה לפעמים מרגיש כאילו הגוף שלי זוכר את זה, אני ממש מצליחה להרגיש את זה פיזית.

ואני והאיש מתכננים איך נלך לשם, ומה יהיה עם ליבי. 

והאיש שלי אומר לי שהוא לא רוצה ללכת. וכשאני שואלת למה, הוא עונה שבפעמיים האחרונות שהוא היה שם - בכל יום קרה לו את הדבר הכי משמח שהוא יכול היה לאחל לעצמו, ו"מה יקרה עכשיו? נזכה בלוטו?"

 

אז הפעם הלפני אחרונה שהוא היה שם, הייתה ביום השנה לפטירתה. עלינו לקבר, כמו שעולים לכל קבר ביום השנה. באותו היום קיבלנו את תשובות בדיקת הדם שבישרה לנו שאני בהריון. גילינו שאני בהריון עם בולי שהפכה לליבי. 

 

ובפעם האחרונה שהוא היה שם - לפני שלושה חודשים וחצי בערך, הוא הלך כי ביקשתי שיעבור שם לראות שהכל בסדר, שהמצבה עוד ישנה. ביקשתי שיעשה זאת לפני הלידה. הוא הלך לשם בבוקר יום שלישי. אני לא ידעתי מזה עד למחרת. בלילה שבין שלישי לרביעי ליבי נולדה. 

 

מקריות? גורל? הרבה חומר למחשבה זה בטוח. ותחושה מוזרה שאולי, רק אולי יש משהו שקושר בין השתיים. 

 

והתקופה האחרונה - החגים האלה שעברו סוף סוף עדיין מזכירים כל כך את בית החולים הארור. 

המזג אוויר שהשתנה מזכיר גם הוא את ימי הפגייה. 

הריח באויר...הגשם...

בעוד שבוע יומולדת.

מענייו מה יהיה בעוד שבוע. מעניין איך זה יהיה בעוד שבוע.

ואז נחכה עוד ארבעה שבועות ונעלה שוב ביום הפטירה.  

וכנראה שגם אז, כמו כל יום - אני אחשוב לעצמי גם על איך אני עדיין לא מאמינה שזה קרה. 

 

ובינתיים אני מתגעגעת.

ונזכרת ומתגעגעת, ותוהה.

 

זיכרונות כואבים, לצד מציאות מאושרת. חיים זה לצד זה בשלום. 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 20/10/2014 22:06   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אושר, אימהות, בולי, התמודדות, כאב, פוצקוליה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להיות אמא של


להיות אמא של ליבי זה הרבה. 

 

זה לבהות בה. זה לבהות בה בערך מהרגע שהיא רק הגיעה לכאן וזה להמשיך ולבהות בה גם עכשיו כשהיא אוטוטו כבר בת שלושה חודשים. 

זה להתפעל ולהינמס מכל פרצוף, מכל חצי חיוך בזווית הפה, מכל קול ומכל הרמה של גבה. 

זה להתאהב בה כל פעם מחדש. 

זה לא להאמין. זה לא להאמין שהיא כאן, אפילו היום. אפילו אחרי כל הזמן שעבר. 

 

 

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה לחבק את האיש וללחוש לו "איזה כיף שהיא כאן" ולהתכוון לזה כל כך, גם כשרק שניה קודם הסתיימו להן שעתיים של צרחות.   

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה למהר ולחכות בקניון 3(!) פעמים כשמעליות מגיעות ללא מקום לעגלה, ולחייך לעצמי ולחשוב -תודה. תודה שאני מחכה. 

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה כשחברות טובות ולפעמים גם משפחה קוראים לליבי ליה, ככה סתם, תוך כדי שיחה. 

להיות אמא של ליבי (וגם של ליה) זה כשאני והאיש אומרים לא מעט אחד לשני כמה  הן דומות. 

 

 

להיות אמא של ליה עכשיו זה להבין באמת כמה אני אמא כבר כמעט שנתיים. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה לחשוב על כל מה שהיא הפסידה. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה לדמיין לפעמים שיש כאן שתיים. 

להיות אמא של ליה עכשיו זה כואב. עדיין כואב מאוד.  

 

להיות אמא של ליבי זה הרבה. 

 

זה להוקיר תודה כל הזמן ובאמת לחיות ככה. 

זה להרגיש שאפשר להמשיך ללכת במסע הזה. 

זה לחזור לשמוח, להתלהב, לצחוק מכל הלב. 

זה לחזור לחיים. 

 

 

 

 

נכתב על ידי פשוט אמא , 7/10/2014 20:43   בקטגוריות אובדן ילד, אובדן תינוקת, אושר, אימהות, בולי, התמודדות, פוצקוליה  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

9,865
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפשוט אמא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פשוט אמא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ