המוכרת בצומת ספרים לובשת סוודר עבה וגדול בצבע ורוד כהה ומרימה את העיניים מחוברת הלימוד שלה כשאני מתקרב.
השילוב של קור ירושלמי ונשים עטויות סוודרים מכניס אותי אינסטינקטיבית למצב רוח כרבולי, ככה שאני נזרק לבוקר שבת חורפי בינואר 2015, לפני כמעט ארבע שנים. קצת אחרי הפוסט הקודם שלי בבלוג הזה. אני זוכר עירום שטוף שמש, אני זוכר תלתלים שחורים וגב מיוזע וחיוך, והכי אני זוכר שהייתי מוצף באושר נטול תחושת סכנה.
אנחנו הולכים ומצטלקים, אה? מאיה אמרה לי באיזו משמרת אחרי שיחה ארוכה על הפרידה האחרונה שלה, ואני עניתי בחיוך שאנשים הם כמו דיסקים, כל הטובים שרוטים (חבל שהיום אף אחד לא משתמש בדיסקים, ולו רק בשביל המטאפורה, לו רק כדי שלא נשכח ששריטות אומרות לפעמים שהיינו אהובים במיוחד, שהיה מי שרצה לשמוע אותנו שוב, ושוב, ושוב. היום זה מקסימום מגן מסך, שאם נשבר אז מזמינים אחד חדש באיביי במחיר של דולר אוסטרלי אחד, ואם חכמים אז קונים מראש שניים כדי שבפעם הבאה שיישבר נוכל להחליף עוד באותו היום).
יש רגע שבו הנפש סופגת מכה בעוצמה שהיא לא הכירה עד עכשיו. אנחנו מנסים מהר להגדיל את מסגרת האשראי שלנו, להיכנס למינוס זמני, לקחת הלוואה, אבל בנק הרגש שלנו לא ערוך להתמודדות עם משברים בסדר גודל כזה. ואנחנו מבינים פתאום - זה באמת קורה די מהר - שאנחנו בפאקינג בעיה.
בסוף אנחנו יוצאים מזה, כמובן. זה יכול לקחת חודש וזה יכול לקחת שנה, עם אפיזודות דיכאון בעוצמות משתנות, וזה לרוב נראה כאילו זה לא ייגמר אף פעם. אבל זה נגמר. זה נגמר ואנחנו יוצאים חזרה לעולם, בהתחלה בהיסוס מה ואז בבטחון הולך וגדל, אחרי שלמדנו שיעור חשוב בחיים - להשאיר עתודות, לא להיחשף עד הסוף, לשמור על עצמנו.
אז אנחנו מנמיכים את הווליום. לא עוד רכבות הרים רגשיות. לא עוד כאב כזה. שנית נפשנו לא תיפול.
ויש בזה הרבה הגיון, המון, אבל זה אומר לוותר גם על הווליום של עירום שטוף שמש תלתלים שחורים גב מיוזע חיוך ואושר נטול תחושת סכנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
