לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הניסוי הפרטי שלי: כמה אני יכולה להיות חסרת צנזורה כלפי עצמי בלבד? ומול העולם עוד יותר.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2016

בידיים שלי


אני מסתכלת על האדמה החרוכה וחושבת פתאום על כל הדרך. החלטתי לעצור לשניה,להסתכל אחורה ולבדוק מה קרה לכל אורך המסע הזה.
אני נעצרת במקום, פותחת את התיק ומוציאה מפה.אני זזה שני צעדים אחורה,פורסת את המפה ומתיישבת עליה.
אני מסתכלת על המקום ממנו באתי ורואה את כל הנוף.לא הצלחתי להחליט האם להסתכל קודם על הנופים הרחוקים יותר או על הקרובים יותר.
מצד אחד אני יכולה לראות את התהליך שעברתי ומצד שני אני יכולה ללכת צעד צעד אחורה ולהבין איפה יכולתי לעשות משהו טוב יותר.
חשבתי על זה עוד מס' דקות ולבסוף התגבשה בלבי החלטה שהדרך השניה,בה אני מסתכלת מעכשיו ואחורה,היא דרך של חרטות ו"מה אילו" שאני לא רוצה לחיות בהם.זה לכשעצמו הראה כמה אני שונה עכשיו.

באופק הרחוק יכולתי לראות את מי שהייתי.העצים שם נראו תמיד גבוהים יותר,כאילו אי אפשר להגיע אליהם.המקום עצמו היה אפל וכועס.השמיים שם אדומים והאדמה נקייה לחלוטין כאילו אף אחד לא דרך שם מעולם.שאלתי את עצמי למה חייתי במקום הזה כל כך הרבה זמן,שלוש שנים תמימות.איך כשהייתי בתוך המקום הזה לא הבנתי שיש מקומות אחרים ויפים יותר.זה מצחיק איך רוב הזמן השינוי נראה כמו המדינה הכי מפחידה,כשלמעשה אנחנו חיים במקום הכי מפחיד.אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי לצאת משם,אולי טראומה כלשהיא?אומרים שזה מה שמשנה אנשים אבל אני מאמינה שברגע של שיעמום,בידיוק כמו זה שאני חווה עכשיו,התיישבתי שם והסתכלתי אחורה ופתאום שמתי לב שאין "אחורה" להסתכל עליו.

אני זוכרת את היום שבו החלטתי לעזוב את המקום הזה,למרות שאני לא זוכרת למה.באותו יום למוזיקה היה שוב צליל נעים.באותו יום לאוכל היה טעם טעים יותר.באותו יום השינוי הרגיש מבורך וטוב לב. קמתי והמשכתי אט אט את המסע שלי.
באותו רגע שמתי לב שאין לי עם מי ללכת את המסע הזה ואז ידעתי בידיוק לאיזה מקום אני ארצה להמשיך אותו.

באותו רגע הגעתי למדינת פאל.הפאלים היו אנשים חביבים ביותר וחברותיים ביותר.חיש מהר מצאתי למי להתחבר במקום,הכרתי בתים חמימים חדשים,שתיתי משקאות חדשים,קראתי ספרים חדשים.לא הבנתי איך עד עכשיו חייתי בלי כל השילוב תרבויות הזה, הרי ידעתי על המדינה הזאת זה מכבר ורק עכשיו החלטתי ללכת לשם?ישובה על המפה שלי קיפלתי את הרגליים והסתכלתי בגעגוע על המדינה הנפלאה הזאת מרחוק,בערגה שלא הכרתי זמן רב.לגמתי מעט מבקבוק המים שלי והמשכתי במסע הנפשי שלי.

כנפרדתי מהפאלים היו שם הרבה דמעות.הסברתי להם איך הגעתי ולאן אני הולכת.אמרתי להם שלא ידאגו לי,שאני אחזור,ושזה רק זמן של חיפוש עצמי.הבטחתי לחזור ביום מן הימים כאשר אהיה מגובשת יותר.מאז שעזבתי את המקום הזה ידעתי שלעולם לא אהיה לבד יותר,תמיד יהיו לי אותם שידאגו לי ויחכו לבואי.

המדינה האחרונה שבה ביקרתי לפני שהתיישבתי בנקודה הזאת ממש הייתה מדינת החיוכונים.אני זוכרת שהסתובבתי בעיגולים סביב עצמי עד שהבנתי שזאת המדינה הבאה בה ארצה לבקר.חשבתי על הפאלים טובי הלב והבנתי שהם לא שווים אותי.מי אני בכלל שהם ירצו לאהוב  אותי ולהעריך אותי?האהבה שלהם כלפיי הייתה עיוורת לחלוטין ואני רק חושבת על חיפוש עצמי.במקום לחפש את עצמי החלטתי להשתנות ולהיות אדם טוב יותר.הגעתי למדינת החיוכונים והתחלתי ללמוד.ישבתי שעות רבות ולמדתי על טבע האדם,על טבע הפאלים ועל טבע החיוכונים.למדתי על טבע הרגזנים,האוהבים והמלומדים.ישבתי שעות רבות וניסית לשלוט ברגשות שלי,ביצרים שלי.לבסוף הצלחתי לשנות את התגובות שלי כלפי דברים והבנתי שתמיד יש דרך אחרת לפתור משברים.

אולי אני מציגה את הדברים בקלילות,אבל זאת הייתה שנה קשה.הגעתי ביום הראשון למנהיגת החיוכונים וביקשתי להצטרף אליהם לדרך הלימוד.היא מיד זיהתה אותי ואמרה לי שהיא מבינה בידיוק מה מישהי כמוני עושה שם.לא הבנתי מה פשר הדבר וביקשתי הסבר.היא הסכימה לקבל אותי בתנאי שתסביר את הדבר הזה בידיוק רק בסוף המסע.

 

לאחר שנה שלמה שבה למדתי מחדש איך לדבר עם אנשים,איך לאהוב ואיך לדעת לשחרר,ניגשתי למנהיגה וציינתי כי אני מוכנה להמשיך הלאה עכשיו.

היא חייכה ברוך ואמרה לי בפשטות "אני יודעת".היא הבינה שאני מצפה להסבר אבל בוששה להביא אותו.בדיעבד אני חושבת שהיא ניסתה לבדוק האם אני סבלנית מספיק.לאחר זמן מה של שקט מופתי היא התחילה להסביר לי.
"היום, את אחת מהשבט שלנו.את יודעת מה מבדיל אותך ממדינות אחרות? שום דבר, ואת זה בידיוק את מבינה היום. כשהגעת לכאן היית בטוחה שאת מייצגת את בני האדם וששאר המקומות נועדו לשרת אותך ואת האינטרסים שלך,ובגלל זה הסכמתי ללמד אותך את הדרכים שלנו.עכשיו,את לא בן אדם יותר,את שילוב של כל הדברים שרצית להיות.יש בך חלקים מהפאלים וחלקים מאיתנו, ואני מצפה שבהמשך דרכך יהיו בך חלקים רבים של עוד מדינות שאת רוצה להיות. ההגדרות שבהן הגדרת את עצמך מיותרות,ואני מקווה שאת מבינה את זה עכשיו".
חייכתי אליה והתחלתי לבכות. לא בכי של צער,אלא של הבנה והשלמה עם הדרך. נתתי לה שי קטן טרם המשכתי הלאה, וזה היה חלק קטנטן מהלב שלי. היא לא נעלבה שהוא היה קטן,כי היא ידעה שאת החלקים האחרים אעניק לאנשים נוספים. וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו חיבק אותי. חיבק אותי עם הלב שלו,לא עם הגוף. 

מחוזקת ואהודה,התייבשתי על המפה,כאן אני נמצאת עכשיו. יש עוד כל כך הרבה מה ללמוד ומה להוקיר. יש עוד מדינות רבות שאני רוצה לבקר בהם ותרבויות נוספות להכיר. אני יכולה רק לקוות שיום אחד אנשים נוספים יעברו את הדרכים הללו וילמדו.

כשיצאתי מהחיוכונים חשבתי שהם היחידים שיכולים ללמד אותי את הדברים הללו.בדרך הקצרה שהלכתי עד המפה הזאת ממש נפל לי האסימון.

כל אחד יכול ללמד אותנו את הערכים האלה,ולא צריך לשבת שנה בתוך תרבות זרה כדי ללמוד זאת.למדתי את זה כי רציתי ללמוד את זה ולא כי המנהיגה רצתה ללמד אותי.בעצם,המנהיגה לא ישבה והכריחה אותי ללמוד, היא רק תמכה ברעיון. 

 

אהבתי את המנהיגה בכל ליבי על זה שנתנה לי את ההזדמנות להכיר את עצמי. חשבתי שזנחתי את החיפוש העצמי ולבסוף ממש בטעות מצאתי אותי.

רציתי לחזור מהר ולבקש ממנה שתמשיך ללמד אותי,אבל אז הבנתי שרק אני יכולה ללמד את עצמי.

היא במשך כל הזמן הזה רק ראתה את הרצון שלי ללמוד.ברור לי עכשיו שתמיד צריך אנשים טובים לידי,אבל אם אני לא ארצה לשנות,אף אחד לא ירצה אותי.

השליטה בדרך היא רק בידיים שלי.
 

נכתב על ידי או ילדה ואולי אישה , 19/11/2016 09:19  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  או ילדה ואולי אישה

בת: 23




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאו ילדה ואולי אישה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על או ילדה ואולי אישה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ