לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

we are all made of stardust




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014


חשבתי על זה שלא הדגשתי ממש את המשמעות של הקעקוע בשבילי ולא כתבתי קטע מיוחד ואמיתי לכבודו, אז הנה:


עבר מעל שבוע ובכל יום הקעקוע שלי מקבל משמעות נוספת. הוא הבטחה, תזכורת, הנצחה. לקעקוע שלי יש את היכולת להכיל אותי, את כולי ואת כל מי שאני רוצה להיות במשמעות שלו. קצת קיטשי, הפרח היקר שלי אבל גם אני, ובעצם מי לא? פרחים משמחים כל כך הרבה אנשים, הפרח הזה משמח ושימח כל כך הרבה אנשים, וגם אני רוצה לשמח כל כך הרבה אנשים. הבטחה לעצמי, לזכור שבכל דבר יש צד טוב וחיובי. לזכור שלא כל אחד הוא בדיוק כמו שהוא נראה ממבט ראשון- הרי מי היה מאמין "שילדה תמימה ושברירית שכמותי" תעשה קעקוע? הוכחה לעצמי, הוכחה שאני יכולה לעשות כל דבר שארצה. הוכחה שאני יכולה להתמודד מול העולם הזה. שאני חזקה. הוכחה שאני יכולה להיות אני. תזכורת שאני יכולה לגדול מהעצב, כל פעם מחדש. הקעקוע שלי, פרח תמידי קטן על העורף- הטוב שבי תמיד יגן עלי וישמור על הגב שלי. לא אלוהים ולא מזל ולא כלום- אני. אני אדאג לעצמי ואני אוהב את עצמי ואשמור על עצמי, קודם כל. אני לומדת לאהוב את עצמי, אני לא צריכה מישהו שילמד אותי איך לעשות זאת. אני חזקה מספיק, בשביל עצמי ואחרים. הפרח שלי, תזכורת לא לחיות מהר מידי, לא להיאבד ברגע כפי שאני נוטה לעשות, לא ללכת ולחשוב על ימים בהם אני אזכר בהווה. "לעצור ולהריח את הפרחים", עם כמה שזה נשמע מטופש. לדבוק במטרות שלי, כמו שרציתי לעשות מגיל קטן קעקוע ועכשיו עשיתי. לחיות, להתקיים, לגדול, להמשיך. יכול להיות שיום אחד אני אסתכל על עצמי בגיל 16 ואחשוב, "וואו הייתי כל כך מביכה ונוראית אז". אנחנו כולנו אנשים שמשתנים עם הזמן. אבל אני רוצה לזכור לנצח את הנערה שהרגישה תמיד ויותר מידי. שרצתה לאהוב את כל העולם.

 

נכתב על ידי , 19/7/2014 06:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




תמיד הייתי ותמיד אשאר אאוטסיידרית. 
נכתב על ידי , 19/7/2014 04:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




יש לי נטייה להתאהב באנשים מהר מידי, ואפילו לא התאהבות רומנטית, פשוט לגלות שמישהו אשכרה מחבב אותי ורוצה להיות איתי בקשר כל כך מפתיע אותי, שאני ישר נוטה להתעלם מכל הצדדים הפחות חיוביים שלו. כאילו אני צריכה להגיד תודה לכל מי שחושב שאני מקסימה. אבל האמת היא שזה לא כל כך נורא, כי לפחות ככה אני נמשכת לאנשים שמעריכים אותי וזה תמיד הרבה יותר טוב מהאלטרנטיבה. בכל מקרה, כשבן אדם שהוא לא ז' שואל אותי מה שלומי, רק בגלל שהוא רוצה לדעת מה שלומי, זה מדהים בעיני. וזה ממש ממש כיף. הגעתי למסקנה (המונח הקבוע שלי) שאני לא באמת מחבבת את הבחור, אני פשוט מחבבת את הרעיון או הקונספט של "חבר". אני בונה את הדמות של הבן אדם בראש שלי, לפי איך שאני חושבת שדברים יכולים להיות, וזה בכלל לא אמיתי. 

אני  קוראת עכשיו את יומנה של אנה פרנק שוב פעם לאחר המון שנים. קראתי את רובו ביסודי בכיתה ד' אני חושבת, ואף פעם לא סיימתי כי היה לנו באותה תקופה רק שבועיים לקרוא כל ספר (הייתה לנו "שעת ספריה" פעם בשבוע. במשך שעה בחרנו ספר מהספריה, ואחד התלמידים שהיה התורן של השבוע "החתים אותנו"- כתב איזה ספר לקחנו באיזה תאריך- על הכרטיסיה שלנו לפני שיצאנו מהספריה וחזרנו לכיתה) והגרסה הישנה הייתה הרבה יותר עבה מהספר שרכשתי עכשיו. בכל מקרה, במהלך הספר אנה מדברת על כך שמשתיקים אותה וקוראים לה חצופה ודעתנית, שגוערים בה כי היא אומרת את דעתה, ואני לא יכולה שלא להיות מוכירת תודה להורים שלי שמאז ומתמיד נתנו לי להביע את עצמי ואף פעם לא השתיקו אותי. לאנה אומרים בספר שהיא בעצם ילדה קטנה שחושבת שהיא יודעת הכל בגלל כל הספרים שהיא קראה. מאז ומתמיד דיברתי כאילו הדעה שלי נורא חשובה, כאילו אני לא יודעת פחות טוב מכולם. הייתי דעתנית מגיל קטן מאוד, ותמיד היה לי משהו לומר. אני נורא מבינה את אנה, רק שבבית שלי דעותי ומחשבותי תמיד התקבלו בברכה. אף פעם לא נחשבתי "חצופה", ורוב הזמן ההורים שלי העריכו את מה שהיה לי לומר. הם היו מסתכלים על כך בחיבה והערצה. אני באמת מרגישה כאילו הם מכבדים אותי גם מעבר להיותי הבת שלהם, הם מכבדים אותי כבן אדם. בגלל שתמיד הייתי פיצפונת ונמוכה ודקיקה שנאתי שהתייחסו אלי כאילו אני שברירית. תמיד כעסתי שנתנו לי במסעדות תפריט ילדים או שמלצרים קראו לי מתוקה. רציתי להיות בן אדם בעל דעות ומחשבות ומעמד בדיוק כמו שלהם. אני מניחה שרוב הילדים הרגישו ככה, רק שלי תמיד היה נדמה שזה נמשך מלא זמן, בעיקר כי התחלתי באמת לגדול בכיתה ח'. בבית הרגשתי בטוחה להגיד כל מה שהיה לי בראש, והייתי בטוחה שמגיע לי מעמד. בגלל זה צרם לי לשמוע שאנה הרגישה כמוני, רק שלה לא היה מקום ובמה, ולי כן. כמובן שצורמים לי עוד מלא המון טונות של דברים בספר, אבל הכי יפה בעיני זה שאנה הייתה נערה, כמוני וכמו כל הנערות בעולם. אתם בטח חושבים לעצמכם: וואו, זה נורא מדכא לקרוא את היומן של אנה פרנק כשאנחנו על גבול מלחמה. כן, זה כן. 

מחר אנחנו נוסעים לפסטיבל הקולנוע בירושלים!!!! אני נורא מתרגשת כי רציתי ללכת כבר הרבה זמן וסוף סוף ההורים שלי הסכימו. 

נכתב על ידי , 17/7/2014 03:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

Skype:  rihsam14 




2,481
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ