לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עולם קשוח, אני יכול עליו




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2016

רגשות של סוף


אני לא יודעת איך להפסיק לחיות בסרט.

איך להשתחרר מהנוסטלגיה שמציפה אותי. 

איך לא להרגיש שעכשיו הכל בא לקצו ושאני בדקות האחרונות.

המוזיקה מתגברת מסביבי, השיא עבר, העלילה נפתרת, עוד סצנה אחת מרגשת

והכל 

נגמר. 


 


כתוביות.


 


אני חושבת על איך שלשירים לפעמים יש מבנה מעגלי. ואיך שנורא קל לשים לב לזה ולהבין את המשמעות.

המשורר מרגיש תקוע, לא מוצא את המוצא מהסיטואציה, מגיע בסופו של יום לאותו המקום. 

אני שונאת להודות שאני מוצאת את עצמי תוהה... האם אני שיר מעגלי(ת)? 

 


אני לא חושבת. למדתי המון על עצמי בשנים האלה. וגדלתי והתעצבתי. עברתי דברים קשים, בעיקר ביני לבין עצמי. בעיקר בלהתמודד מולי. 

אני עדיין לומדת. אני עדיין עומדת. אני עדיין ממשיכה הלאה. 

קשה לא להרגיש לבד. למרות שאני מאוד לא. אני עדיין מנסה להבין איך לאזן בין הדאגה לעצמי לדאגה לאחרים.

אי אפשר להציל את כולם. אי אפשר להציל אף אחד. כל אחד צריך להציל את עצמו. הלוואי ויכולתי לעזור יותר. 

 


חופש. חודש אחרי סיום החופש, סיימתי את התיכון. 

איך מתמודדים עם זה בכלל. 

 


איפה הנעורים שלי. מרגישה כאילו איבדתי אותם.

 


אבל בעצם לא. הנעורים שלי היו לראות את פרח קיר בקולנוע ולבכות, להכיר את החברים שלי ולהרגיש במשך חודשים כאילו הם שונאים אותי ואוהבים אותי, לאהוב אותם אהבה טהורה ומדהימה. להרגיש שנהיה חברים לנצח. מיליון שחנשים ובדיחות פרטיות וסודות ורגשות שהוחלפו בינינו בקלות ובקושי. לכתוב סיפורי אהבה ולקרוא מתחת לשולחן בשיעורים ולהרגיש מיוחדת. לאונן בפעם הראשונה בכיתה י, שבוע לפני גיל 15 (רציתי לחכות ל15 אבל בסוף וויתרתי). לעשות קעקוע בגיל 15 וחצי (רציתי לחכות ל16 אבל בסוף וויתרתי). הופעה אמיתית ראשונה בבארבי של יות' לאגון, להרגיש את הבסים ואת ההתרגשות ואת כל הרגשות של כולם. שיעורי אנגלית מואץ שכולנו היינו בהם יחד ולא הפסקנו לצחוק. לרקוד בחושך לצלילי ביונסה ושאקירה ולהנות המון. ללטף חתולים בחדר יפה ועמוס שמואר רק על ידי מגוון מנורות קטנות. להבריז משיעורים מיותרים ולא מיותרים, דרך המדרגות שליד האולם ספורט. עדיין לסיים בהצטיינות. ללכת לשתות קפה עם ג'ון לפני מתמטיקה בימי שישי. ללכת למצעד הגאווה הראשון שלי, כשג'ון סיפר לנו ואני עוד לא הבנתי שום דבר על עצמי וכל פעם שמחשבות הזויות עלו לי בראש הדחקתי אותן. לעשן לראשונה, ללכת לאינדינגב, לכתוב למגזין שזהר פתחה ולהרגיש כאילו השמיים הם הגבול. לעבוד בעבודת החלומות ולהבין שזה לא כזה זוהר. לשמוע תקליטים ישנים של דודה שלי ולצלם במצלמת הפילם הישנה של אבא שלי. להביא גורה קטנה הביתה שהיא אור וקסם טהור. להבין ולא להבין מי אני בו זמנית. לשבת בעץ הענק בהבימה ולהתרגש. לשלוח אסמסים שנלחשים באמצע הלילה מתחת לשמיכה. להתאהב. ללכת למופע הקולנוע של רוקי, לצאת מהארון, להתחיל לראות פסיכולוגית. לראות עם נוי כל סרט מצויר שקיים ולבכות מצחוק. לבלות שבועות בבית חולים ולהרגיש המון תמיכה ואהבה. 


 


החיים הם לא סרט!!!!!!!! אנחנו דור הY הדפוק שמרגיש הכל או ב100% או ב0%. ואין בין לבין. 

אני רוצה לזכור כל יום, שעשיתי דרך ארוכה מאוד. ונהניתי. באמת, באמת נהניתי. ואני כל כך ברת מזל שהיו לי בדרך כל כך הרבה אנשים נפלאים מסביבי. ושהחיים לא נגמרים כשהמסך מחשיך. יש לי עוד חיים ארוכים מאוד לחיות. מלאים בכיף ובטוב ובחרא. ואני אעבור הכל. כולנו נעבור הכל. 

וכיום כולם עדיין נחשבים נערים עד בערך גיל 30. אז אין מה לדאוג.


 

אני מתרגשת. מפחדת. וכמו שאמרתי, "חיה חיה חיה ולפעמים טוב ולפעמים רע אבל זה בסדר". 


 

נכתב על ידי , 14/4/2016 01:07  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מהסקצ'בוק:


"אף אחד לא מספר לך כמה אמיתיים החיים יכולים להיות.

בסרטים יש מונטז'ים של למידה אבל אף אחד לא מראה את השעות המתות שבין לבין. 

בסרטים לאנשים נשבר הלב אבל אף אחד לא מראה את המחשבות החוזרות והנשנות על מה היה יכול להיות חודשים אחר כך.

בסרטים יש פיגועים ואנשים נפצעים אבל אף אחד לא מראה את השעות על גבי שעות בבית חולים.

אתה חי. זה הדבר הכי מובן והכי ברור שיש, הדבר שעשית ותעשה כל חייך. אבל זה לא.

לפעמים קשה לי לנשום מרוב שהחיים אמיתיים. זה לא נתפס.

בסרט אפשר להראות קצת והתרגלנו לחשוב במובנים האלה. אבל בין סצנה לסצנה יש שעות ימים שבועות, מיליון מחשבות שעוברות וחולפות. איפה כל אלו" 

 

ואז כשאנשים שותים, מעשנים, הולכים למסיבות, טסים, עושים שטויות, אלו הרגעים שהם מרגישים הכי חיים. כי אלו הרגעים שהיו נכנסים לגרסה האחרונה של הסרט, הרגעים שלא היו נחתכים באכזריות. אבל החיים לא שם. החיים לא נמצאים ברגעים האלה. החיים נמצאים ברגעים הכי מונוטוניים. הכי משעממים. הכי ברורים והכי חוזרים על עצמם. אלו הרגעים הכי אמיתיים, הכי אותנטיים, שהכי קשה לשרוד דרכם. הרגעים שאתה יושב מול עצמך ומול הבחירות שלך ואתה צריך להחליט אם אתה מרוצה ממה שאתה רואה במראה. 

צריך להפסיק לחיות בסרט. 

 

 

נכתב על ידי , 8/4/2016 00:00  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הערות:

1. ללמוד למתכונת זה כלום כשענייני חיים ומוות הם ממש לידך.

2. אם אתם מתעלפים השתדלו לנחות על כרית ולא על ברזלים של מיטת בית חולים, כי אז אתם מקבלים מכה בראש ולא יכולים לחפוף כמו שצריך או לישון בתנוחה שאתם רגילים אליה כמה ימים. 

 

מחשבות:

ככל שאני מבינה יותר שמותר לאנשים לא להיות מושלמים ושמותר לי לאהוב אותם למרות הפגמים יותר קל לי. ויותר קל לי לקבל את זה שלי יש פגמים ושגם אני לא בן אדם מושלם. מותר לי להיות מעורערת מותר לי להיות קנאית ממורמרת מותר לי להיות לא נחמדה וזה בסדר ואני לא צריכה להתנצל. וגם מותר לאנשים אחרים. והכי טוב זה להבין שלבן אדם אחר יש פגמים, ולאהוב אותו בכל זאת. זה שהוא עשה ככה או ככה לא אומר שאני צריכה לנתק איתו קשר. זה הופך דברים ליותר קלים.

אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה הזאת שאני נמושה כי התעלפתי. כל פעם עכשיו שאני חוזרת לבית חולים אני מרגישה מותשת וחלשה כאילו זה קרה לפני שנייה. ואני עכשיו ברוטינה של לברוח משם ולהיות שם ממש קצת. ואני מרגישה אשמה אבל גם לא. 

איך משתחררים מהתשישות הזאת? אני כבר עכשיו מותשת מהעובדה שיש לי מלא מתכונות ובגרויות ושאני הולכת לעבוד בפסח. ממש לא בא לי. הלוואי והייתי יכולה לברוח מזה ולהישאר ילדה קטנה ומפונקת עוד קצת. אני שונאת לעבוד. אני מרגישה את המוח שלי נמס כשהשעות עוברות ואני מפחדת מאנשים באופן תמידי.

אבל אני גם דיי טובה בעבודה שלי ואכפת לי מהלקוח בדיוק במידה הנכונה, לא פחות מידי ולא יותר מידי. אז לא נורא. 

אני ילדה דיי חזקה בסך הכל. אני שונאת שהתעלפתי כי זה לא משקף אותי. אני אישה דיי חזקה בסך הכל. ודיי מגניבה, אני חייבת להגיד. 

מה אם יום אחד מטופל יספר לי סיפור ממש קשה ואני אתעלף, זה יהיה נורא. 

אני אישה דיי משוגעת בסך הכל. 

איזה שטויות. 

נכתב על ידי , 2/4/2016 00:40  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 17




3,964
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ