לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עולם קשוח, אני יכול עליו




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014


אני מרגישה הרבה יותר גדולה ממה שאני אבל גם הרבה יותר קטנה. וכאילו אני יכולה להתמודד עם מבחנים אבל גם לא. ואני אוהבת שיש אנשים שאוהבים אותי או לפחות אוהבים את איך שהם תופסים אותי או לפחות מחבבים מספיק בשביל להגיד מזל טוב. אני מרגישה טוב אבל עדיין רע, וזה כאילו אני מרגישה כבר חיים שלמים ככה, ואולי לתמיד. גם הגעתי למסקנה שאני מפחדת מאנשים, כל הזמן. פחד משתק לפעמים. רק כי אני יודעת שאני גרועה בתקשורת ובלחיות, בכלל. ואמא כל הזמן אומרת לי שאני חכמה כשאני לא, לא באמת וחברים אומרים שהם תמיד יודעים שהם יכולים לדבר איתי כשקשה להם אבל הם לא מדברים. ואנשים שחשבתי שאכפת להם לא אכפת ולאנשים שאכפת אני כבר לא מתחברת. ואולי זה בסדר שאני כל היום בבית קוראת ולומדת למבחנים ושומעת מוזיקה אולי זה מה שאמורים לעשות, אבל לא יודעת יש לי מחנק בגרון וכאב ראש שאומר לי שזה לא אמור להיות ככה. והלוואי ויכולתי להקיא מילים או להביט בדף או להחזיק מכחול ושהכל יהיה יפה ומדהים ושאני פתאום אזכור הכל. יש כל כך הרבה אנשים עם כשרון בעולם שלא עושים איתו שום דבר ואני שאין לי כישרון כלל חוץ מלבכות ולשתות קולה כועסת עליכם. מה לא הייתי נותנת בשביל היכולת לכתוב סיפור שלא משעמם וגרוע, או בשביל היכולת לדבר בקלות עם אנשים, או בשביל להיות קצת יותר גבוהה קצת יותר יפה קצת יותר חכמה. בשביל שלא יכאב לי הראש, בשביל שהכל יהיה בסדר 

פרח קיר תמיד יהיה הסרט האהוב עלי ועוד 30 שנה אני אראה אותו ואני אזכר שגם כשראיתי אותו לראשונה הייתי עצובה וגם בכל פעם שראיתי אותו מאז ובגיל 46 אני אקלוט שכל חיי הייתי עצובה ואז תדרוס אותי משאית או משהו. 

איזו מחשבה מדכאת, סליחה. אם אתם מחפשים אותי אני הילדה המביכה והנמוכה שנראית אותו דבר מהיסודי.... 

נכתב על ידי , 16/11/2014 22:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לחיות זה מוזר, ולפעמים זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו. זה מוזר שאתה מחכה חודשיים לאינדינגב ואז הוא עובר ועוד מעט כבר שבועיים מאז... והלוואין עבר בהינף עפעף ואני מתנודדת בין מה שבראש שלי למה שאמיתי. זה מוזר שאתה יכול להיות עצוב אבל עדיין כשאחרים עצובים לתת להם סיבות להיות שמחים. כי בתכלס, אין ממש סיבה להיות שמח. אני יכולה להגיד לעצמי להיות שמחה שאני חיה אבל מה אם אני לא רוצה לחיות? מה אם קשה לחיות? אני יכולה להגיד לא להילחץ ממבחנים כי אני יודעת את החומר וכי זה רק מספר על נייר אבל זה לא יעזור, אני לא באמת מאמינה בזה. אני יכולה להגיד לעצמי שאני נראית טוב במראה אבל אני לא חושבת ככה אז מה הטעם? אני יכולה להגיד לעצמי שלאנשים לא באמת אכפת וזה נכון, אבל זה לא משנה שלי אכפת, תמיד, כל הזמן. אני שונאת אנשים לפעמים שונאת שהם לא נחמדים בכוונה כשהם מפגרים בכוונה כשהם נוראיים בכוונה. או להפך, כשלא אכפת להם פשוט. אני שונאת אינטרקציות שאני לא מוכנה אליהן ואני מתחילה לפקפק ביכולת שלי להיות פסיכולוגית... אני גרועה באילתור. אני טובה בתכנון ותכנון ותכנון אבל המקצוע היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שצריך בו את הכישורים האלו זה להיות עורכת דין והמחשבה גורמת לי לרצות להקיא ולגרון שלי להיסגר ולעיניים שלי לשרוף ולראש שלי לכאוב. אני עייפה ולא בנויה לחיים שלמים של עייפות. 

 

 

אני רוצה להכניס את השיר הזה לראש שלי ואת המנגינה היפה והמלאת תקווה ללב ולנשמה שאין לי ואני רוצה לבכות עם זה ברקע ולשמוח עם זה ברקע ולהיות שלמה וטובה עם זה ברקע. לא יודעת למה פתאום.

נכתב על ידי , 5/11/2014 20:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

Skype:  rihsam14 




2,821
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ