לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

we are all made of stardust




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014


אם יש מוטיב שחוזר במחשבות שלי זה אור ואפוקליפסה: 1) אני נורא מסוקרנת ומוצאת את עצמי מהרהרת שעות באור שהמנורת קריאה מקרינה ואיך הוא משתנה ככל שאני מתרגלת אליו. כרגיל אני מהופנטת מהאורות שבוקעים מחוץ לחלוני. אני מהופנטת כשהתריסים בסלון חצי פתוחים (או חצי סגורים, אם תרצו) ובשעה מסויימת ביום יש אור חם שבוקע מהם ומציף את הרצפה הקרירה. כשהייתי קטנה כל פעם שהייתי נתקלת בפסים הכתומים על הקירות הייתי נשכבת על הרצפה וממקמת את עצמי לפי הדקות שחולפות ובודקת אם אני אוכל לשאוב מהאור חום, כמו פרח. אני רוצה לחיות במקום כמו אלסקה שבקיץ יש 20 שעות של אור ובחורף יש 20 שעות של חושך. אני מפחדת שאני חושבת על זה יותר מידי, כאילו האור שמחוץ לחלון הוא האור של גטסבי ואני כותבת עליו כמעט בכל פעם שאני כותבת כאן...  2) כמעט משאני זוכרת החלומות שלי מכילים היבטים חזקים של הרס עולמי, עולם עתידני, אסון טוטלי של האנושות וסכנת חיים. לפעמים זה חיידק רדיו אקטיבי, לפעמים זה אסון טבע, לפעמים זה אנשים רעים שרוצים להשתלט על כל האחרים בעולם. והחלומות הללו, יחד עם היותם מפורטים בטירוף וארוכים נורא, עם המון פרטים, הם מאוד לא רבים. אני כמעט אף פעם לא חולמת. זה מעסיק אותי בגלל שאתמול חלמתי אחד, והייתי כותבת אותו אבל הוא מפורט אז אני אכתוב בפעם אחרת- ספויילרים: הוא כולל חברות, גבורה, שיקוי, יקומים מקבילים וחיישני תנועה. אני מניחה שאני לא הבן אדם היחידי שחולם חלומות כאלה, שכן יש בערך מיליון ספרים (שהופכים לאחר מכן לסרטים) שעוסקים בנושאים המדע בדיוניים הללו. 

היום חברה עזרה לי בעבודה במתמטיקה והיה לי כל כך כיף ואמרתי מלא שטויות והתפוצצתי מצחוק וכמעט בכיתי מסרטון של טיילור סוויפט  (אל תשפטו אותי) ונורא הרגשתי כאילו יש לי מקום בעולם. כאילו מישהו דואג לי ולא חושב שאני מוזרה מידי וזה היה כיף.

לאחרמכן משום מה ממש כעסתי פתאום (כששאר החברים באו) ובכיתי על באמת סתם, אין לי מושג למה. זה קורה לי לפעמים, כמו שבכיתי כי אבא שם פלפל במתכון שלא אמור להיות בו וכי היינו אמורים ללכת לסרט ולא הלכנו בסוף. אני רגישה מידי לפעמים, במיוחד אחרי מרתון של 12 שעות מתמטיקה 

נכתב על ידי , 21/8/2014 05:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הכל מתקדם לאט ויציב. אני בטוחה בעצמי, אני בטוחה ביכולת שלי להתמודד עם י"א ולעבור אותה בשלום מבלי יותר מידי התמוטטויות עצבים ודרמות. השנה הזאת תהיה טובה כי אני רוצה שהיא תהיה טובה ואני לא מוותרת לעצמי יותר- נאום שלמדתי בקבוצת תמיכה לנערים עם פחד מבית ספר והחיים (סתם, לא באמת). אני אוהבת את האנשים מסביבי ואני אוהבת את מה שאני עושה ואת הבן אדם שאני ואני יודעת שיש לי תמיכה גם מחברים קצת ישנים שיושבים על הספסל בשוליים. זה טוב לי לדבר עם אנשים ולראות אנשים וכל פעם ב6 בבוקר כשאני במיטה, ואני מתחילה לראות את האור בוקע מהחלון ומשאיר מאחוריו צורות יפות על התקרה, אני משתוקקת ללבחוץ. אני חולמת על הרים וכבישי אפר ובית קטן רחוק רחוק מכאן. על עצים שיהיו גבוה גבוה מעלי ויגרמו לי להרגיש גדולה וקטנה בו זמנית, חלק מהטבע. אבל אז אני מתעוררת ואני נזכרת שאני בפרבר קטן ושישנתי מ14:00 עד 00:05 וששעות השינה שלי הרוסות. שיש לי עוד עבודה ענקית במתמטיקה לסיים. אני גם נזכרת שאני לא בן אדם של טבע ותוך כדי החלום אני נורא מודעת לעובדה בשבטח לא הייתי כל כך נהנית. אם זה מוציא את הטוב ממנו או מנחם, אני לא בטוחה. ובכל זאת אני מתנחמת תמיד במילה הכתובה, בספרים וסיפורים ודמויות בדיוניות. אני שוכחת לפעמים כמה אני אוהבת לקרוא, ואז אני קוראת המון והחוסר מעש מרגיש קצת פחות בודד ולא טוב.
נכתב על ידי , 19/8/2014 00:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הלוואי ומישהו אהב אותי. ממש ממש ממש אהב אותי. לא בקטע רומנטי. אני יודעת שאוהבים אותי אבל אני לא מרגישה משמעותית. אף אחד לא יהיהעצוב ברמה מטורפת בלעדיי. אף אחד לא מרגיש בחסרוני בטירוף כשאני לא שם. וזה עושה אותי ממש ממש עצובה. לפעמים אתה רואה משהו או מישהו ואתה פשוט חושב לעצמך "וואו איזה בן אדם מדהים. איזה כיף שאני איתו עכשיו, איזה כיף שזכיתי להכיר אותו"- או לפחות אני עושה את זה. ואני אף פעם לא גורמת לאחרים להרגיש ככה. אני יודעת מה תגידו, "איך את יודעת?". אני יודעת. כי אני יודעת איך זה כשאתה כן מרגיש ככה, ואני יודעת איך זה שלא. ואני יכולה לראות. בכלל, כשאני אוהבת יותר מידי, שזה תמיד, תמיד יש לי מחנק בגרון אח"כ. זה נוראי, לאהוב יותר מידי. שאכפת לך יותר מידי, שאתה אוהב יותר. זו התחושה הכי נוראית בעולם. אוף אוף פוסט נוראי אני נוראית אין לי כוח היה לי שבוע טוב דווקא הייתי בבית נטוש והלכתי לראות הופעה ודיברתי עם חברה טובה ושחקתי בסימס עם חברים וסידרתי את הספרים ובחור בן 20 התחיל איתי אבל עדיין אני מרגישה חרא ולא פואטית ועוד מעט בית ספר ואני אצטרך לקנות ספרים וחולצות ביה"ס מכוערות ואני עוד צריכה לעשות עבודה ענקית במתמטיקה ובא לי להקיא רק מהמחשבה של לחזור לתיכון 

 

 

 

נכתב על ידי , 9/8/2014 03:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

Skype:  rihsam14 




2,590
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ