לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עולם קשוח, אני יכול עליו




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2016


״אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה. למה? איני יודע. דומה היה כאילו היא מוקפת מעגל של חמושים שמכַוונים את חניתותיהם כלפי חוץ. בכל פעם שהתקרבתי, נתקלתי בחודי החניתות, נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד. הנערה לא היתה אשמה בזה? נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה הקודמת לא היתה שלמה, גם אני הייתי מוקף חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר אלַי. כשנדחקתי לגשת אל הנערה נלכדתי תחילה בין החניתות של החמושים שלי, וכבר פה לא הצלחתי להתקדם. אולי אפילו לא הגעתי כלל אל החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שתתיי דם מן החניתות שלי והייתי מחוסר הכרה. האם נשארה הנערה לבדה? לא, אחֵר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול, ואני, תשוש ממאמצַי, צפיתי בהם בשוויון נפש, כאילו הייתי האוויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה לנשיקה הראשונה.״ (קפקא)

 

לפעמים אני בוכה ואני לא יודעת למה. 

או שאני יודעת למה ואני פשוט לא מודה כי זה גורם לי להרגיש כמו בן אדם רע.  

כל מה שאני רוצה זה שלחברות שלי יהיה טוב, טוב באמת ואני רואה את זה קורה ואני כל כך שמחה. אני ברת מזל שהן בחיים שלי. פגשנו את ריל אסטייט. 

אני כל כך ברת מזל שאני חיה. אני כל כך ברת מזל שהכל בסדר. אני כל כך ברת מזל שיש לי את ההזדמנות לחיים הכי טובים שאני יכולה לייצר לעצמי. וזה הכל תלוי בי ולא באף אחד אחר. ואני כל כך חזקה ואני חייבת להגיד את זה כל יום כל היום או שאני שוכחת. 

להיות עצובה כשלאחרים טוב זה לא טוב. זה עצב מהול בשמחה כי אני לא הצלחתי אף פעם לעשות את זה בשבילם ולעזור. כאילו זה אי פעם היה התפקיד שלי. אני חייבת להפסיק. למה אני אדם כל כך אינטנסיבי? לפעמים זה מרגיש כאילו יש לי יותר מידי תסביכים. או שאני פשוט יותר מידי כנה.  

זה כמו הסיפור של קפקא. איכשהו תמיד החומר של ספרות מגיע ישר אלי וחודר לליבי, כמו להבי החניתות שמכוונת כלפי. אחד אחד אני מורידה את החמושים שלי וכל אחד שיורד זה כאב עצום וקושי ענק. קשה להסביר כמה קשה לא להיות קשה כלפי עצמך. כמה קשה להאמין ביכולת שלך להיות בסדר. 

אני רועדת. זה כמו גמילה, מדהים כמה המוח משפיע על הגוף, על המישור הפיזי. הלוואי והכל היה פיזי ואהבה הייתה כמו מחלה שאפשר לקבל חיסון סביל נגדה ואז כל פעם שזה קורה ונהרס אפשר להמשיך הלאה בקלות וזה עדיין יכול לקרות שוב פעם. אני חושבת שהיום יום רע כי ניקיתי את המחשב ומצאתי מלא תמונות ישנות שמעלות יותר מידי משקעים. בסוף לא עשיתי כלום כל היום והרגשתי חסרת תועלת. ואני גם לחוצה בנוגע לשבוע הבא אז ריגרסיה. 

אני שונאת את זה. זה כמו שאתה ילד קטן ואתה מקיא ואתה כל כך מבועת וסובל ואתה בוכה לאמא דמעות של פאניקה כי מעולם לא הרגשת את הנשמה יוצאת מהגוף שלך בצורה כזאת. אני מרגישה את הנשמה יוצאת מהגוף שלי לפעמים. עבר הרבה זמן, אני ממש לא אמורה להרגיש ככה יותר. 

אני חושבת שאני סתם עצובה היום. אני מרגישה בינונית וכישלון. זה אחד מהימים האלה. צריכה להזכיר לעצמי שאני בן אדם אמיתי שחרא לו לפעמים, וזה בסדר. זה שאני מחליטה להעלות כל רגש קטן לאינטרנט זה משהו אחר. אבל רגשות נועדו שיכתבו אותם ונמאס לי לשים הכל בטיוטות בגלל האגו שלי. 

כל היום- חושבת ומרגישה משהו ואומרת לעצמי להפסיק כי זה לא טוב. אבל גם להפסיק את הרגשות שלי זה לא טוב. ולא אפשרי.

סיימתי לקרוא ספר על ילדה שהתאהבה במישהי והוא היה כל כך מציאותי ולא סגנון ה״חיים בסרט״ שהתחלתי לשנוא, הוא היה נע ברגישות שלו ובכתיבה שלו. ככה אני רוצה לכתוב וזה מנחם לדעת שזה קיים (Dryland). לקרוא תמיד גורם לי להרגיש יותר טוב.

תמשיכו להיות טובים. גם לא טובים זה בסדר לפעמים. עוד שש בגרויות בשבועיים וחצי הקרובים ואני מסיימת תיכון.

נכתב על ידי , 27/5/2016 03:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לא חשבתי שאני אכתוב פה שוב לפני סוף הלימודים. אבל המחשבות רצות. ואם אני אמורה ללמוד אני מעדיפה לעשות את זה. 


גיליתי שהרבה פעמים אני פשוט לא עושה מהפחד להיכשל. מוציאה את עצמי מהמשחק, מוצאת תירוצים, קובעת מלא דברים בו זמנית כדי שתהיה לי לגיטימציה להילחץ ולא להצליח. אני לא מאמינה בעצמי אבל גם כן. וזה מין שילוב מוזר שהמוח שלי החליט ליצור. אני מוצאת שאני הרבה סתירות. בן אדם שמלא בניגודים. וזה מתיש. כל מחשבה נתקלת במחשבה סותרת, ואז המחשבה הזאת נתקלת במחשבה סותרת. תמיד מטילה ספק בהכל ומטילה ספק בעצמי. תמיד שמה את עצמי על המוקד ושואלת מה האמת. וכל הצורת חשיבה הזאת, היא יותר מידי. היא מחרפנת. הבגץ שיושב לי בראש לא נותן לי מנוחה. ואני אף פעם לא מספיק. אף פעם לא מספיק מיושבת בדעתי, אף פעם לא מספיק כריזמתית, לא מספיק דעתנית, לא מספיק חכמה, לא מספיק מוצלחת, לא מספיק יפה לא מספיק אחראית לא מספיק טובה לא מספיק נכונה לא מספיק בוגרת לא מספיק אישה לא לא לא לא לא אף פאקינג פעם


 


פאקינג נמאס לי


 


אני מספיק. אני יותר ממספיק. אני בדיוק מי שאני אמורה להיות, כי אין אף אחד כמוני. אין לי למי להשוות את עצמי. 


אני צריכה להפסיק עם הרוטינה הזאת. 


אני מכניסה את עצמי חזרה למשחק. פאקינג מגיע לי. אני שווה את זה. אני לא אתן לעצמי לגרום לי להרגיש חרא יותר.


אני יותר מידי טובה בשביל עצמי. מגיע לי יותר מהאני עליון שנבנה אצלי ושלא נותן לי לחיות. 


 


נמאס לי לפחד מהכל 


 


 


 


 

נכתב על ידי , 14/5/2016 16:39  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 17




4,058
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ