לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"רק" סגן

תמיד העדפתי להיות "רק" סגן, ממלא-מקום, משנה. אף פעם לא רציתי להחזיק בעצמי בתואר העומד בראש. למה? אולי כי לא אכפת לי מהטייטל, אולי כי פחדתי מהאחריות, אולי כי לא הבנתי שזה מה שחשוב במציאות. אני חייב להבין את הסיבות. תעזרו לי.

Avatarכינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2012    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

10/2012

להשתמש במתנה...


זה היה עוד אחד מהימים האלה, שפוקדים אותי בזמן האחרון. בהם אנשים טורחים להבהיר לי מה הם חושבים עליי.

 

האמת, אני לא מצליח להבין איך לא ראיתי את זה קודם. זאת אומרת, אני חושב שראיתי אבל לא הבנתי. או בעצם הבנתי אבל לא רציתי להפנים. ניסיתי להתכחש. אני לא יודע, יש משהו באהבה שקצת מרתיע, שגורם למבוכה, שעושה עקצוצים. זה כאילו כיף לקבל חיבוק, ומנגד כל כך מאיים. 

אולי בגלל זה למרות שאני מרגיש תמיד מוקף חברים, אני גם מרגיש תמיד לבד בסוף היום, בלילה.

 

"אני יודע שאת הנעשה לא ניתן להשיב", הוא כתב לי, אבל "אתה בין היחידים שאני מעריך ומכבד". הוא השווה אותי לאברהם אבינו, שהיה לדבריו "מדבר מעט ועושה הרבה", מסביר כי הוא שמח שיש אנשים כמוני "שעושים כדי לעזור ולא כדי לגזור קופון".

 

הוא ביקש להסביר כי אני צריך להאמין בעצמי יותר, שהתפקידים האלה בנויים בשביל אנשים כמוני, ושאני צריך "להשתמש במתנה" שהקב"ה נתן לי. "אתה פשוט הרבה יותר ממה שאתה חושב על עצמך" הוא כתב ואני, אני... אני כבר התחלתי לעצום עיניים. כאילו שלא הספיק לי כבר לשמוע את המשפטים האלה מחבר אחר שטרח להסביר לי כמה שעות קודם בדיוק את אותם הדברים. 

 

אני מאמין באהבת חינם. אני סבור שטובה האחדות על פני הפלגנות, שעדיפים השניים על האחד, וכל המשפטים האלה שנשמעים כמו סיסמאות אבל בשבילי הם באמת דרך חיים. המשפטים האלו הם כמו "מוטו על" שמכתיב עבורי את הדרך.

 

אני לא מרגיש צורך בטייטל מפוצץ, או בכבוד מלכים, אלא רק ביכולת להשפיע, בדרך לסייע ובאפשרות לשנות לטובה. אבל...את זה אני כבר יודע. זה לא חדש לי. זה משהו שאפיין אותי גם קודם. אז למה זה כל כך מציק לי עכשיו? נו, אולי אני אבין כבר מדוע עכשיו זה כל כך מטריף אותי.

 

אולי כי... כי עכשיו מרימים סביבי גבה

ואולי כי... כי עכשיו שואלים אותי מדוע

ואולי כי... כי עכשיו מנסים להבין איתי איך

ואולי כי... כי עכשיו דואגים לשאול אותי: למה???

כנראה כי זה פשוט לא אופייני, ומרבית האנשים לא היו נוהגים כמוני.

 

אבל מה זה אומר, שאני צודק והם לא מבינים? או שאני טועה והם מנסים להכווין?

 

אז הבטחתי לצאת במסע אל התשובות, להתחיל לענות לכל השאלות. ונראה לי שאת התשובה הראשונה כבר מצאתי. כנראה שמשהו עובר שם בגנים, משהו ניתן לנו בתורשה. כי כשאני חושב על אמא שלי, אמי היקרה, אני מוצא בה בדיוק את אותה התכונה. אמא, הרופאה האהובה בשכונה, נועדה לגדולות. בכל סקר שביעות רצון תמיד הייתה מדורגת במקום הראשון, ועל כך יכול היה להעיד ביתינו הקט שהיה מתמלא כל חג בשלל מתנות, פרחים וסלסלות. 

 

אבל אמא לא אהבה את הטייטל, לא חיפשה את התהילה, ולא רצתה אף פעם להיות מנהלת המרפאה. בפועל, הייתה הרופאה הראשית, זאת שכולם אהבו ורצו לקבל ממנה טיפול אישי. אז אולי היא העבירה לי משהו בירושה, אולי היא נתנה לי מתנה זאת באהבה. כן, אמא, נולד לך בן שיצא מבטנך וראי זהו פלא יש בו משהו שדומה לך, מעבר למבט עינך. אז אמא שלי, כנראה שאנחנו די דומים. כי ממך למדתי שאדם בוחנים לפי מעשים ולא לפי תארים.

 

אז תשובה אחת כבר הצלחתי למצוא, אבל נדמה לי שהיא רק אחת מתוך עוד רבות...

המסע אל הדרך יצא - ואני בדרכי לתשובה הבאה.

נכתב על ידי , 25/10/2012 00:22  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , התנדבות ומעורבות חברתית
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסגן יו"ר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סגן יו"ר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ