לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"רק" סגן

תמיד העדפתי להיות "רק" סגן, ממלא-מקום, משנה. אף פעם לא רציתי להחזיק בעצמי בתואר העומד בראש. למה? אולי כי לא אכפת לי מהטייטל, אולי כי פחדתי מהאחריות, אולי כי לא הבנתי שזה מה שחשוב במציאות. אני חייב להבין את הסיבות. תעזרו לי.

Avatarכינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2012    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

10/2012

רק סגן


החלטתי לכתוב בלוג!

נכון. זו לא הפעם הראשונה שאני כותב משהו, מתעד סיפורים, תחושות ורגשות. בכל זאת, כתבתי בעבר כבר כמה יומנים. אבל זה אף פעם לא עבד. אולי כי זה תמיד נבע מתחושה של צורך או רצון חיצוני - "שתהיה מזכרת", "שיהיה מה להראות לדור ההמשך". אולם הפעם זה נובע מתוך תחושה פנימית. משהו בתוך ה"קישקע" שמבקש לצאת לבחוץ.

 

אולי זה הטור האחרון של לפיד בעיתון שקראתי רגע לפני השינה, זה גם משהו שמתבשל אצלי כבר כמה שבועות אחרי שהחברים לסדנת המנהיגות ב-LEAD המליצו לי לעשות זאת. אבל...האם זה ילך? האם הפעם זה יחזיק מעמד? באמת ארצה לשתף את המחשב בכל תחושות ליבי? והאם אצליח להיות כן ואמיתי ולחשוף את מחשבותיי העמוקות וסודותיי הכמוסים, כשהכל יכול להיחשף?

 

ועל מה בכלל כותבים? האם מדברים על מה שעבר עליי בזה היום או שמספרים על תקופת זמן? האם מתחילים מזה המועד או שפורסים קצת רקע ונותנים הסבר? זה כל כך מסובך לכתוב בלוג. אין חוקים וכללים, אין מורה או מרצה שצריכים להרשים, או ציון שצריכים להשיג. פשוט לכתוב. אין מפקח או עורך, בלי צנזורה או מילים שאסור להגיד, ואפילו ללא חובה לדבר רק על נושא אחד. מורכב.

 

הימים האחרונים הפכו עבורי עמוסים. מיליון משימות שצריך למלא, המון מטלות להגיש, הרבה יעדים בהם צריך לעמוד. תמיד אהבתי להיות בתעסוקה, לא משאיר לי רגע של נחת כדי לשים רגל על רגל בלי מעש. אולי זה מה שהפך את כל הטיולים שלי לכאלו בהם הרגליים הולכות, העיניים רואות והיידים מתקתקות על הלחצן כדי שעדשת המצלמה תתפוס עוד פריים ועוד פריים של נוף ואנשים ורגעים ייחודיים. כבר מאז שהייתי ילד הייתי רשום לכל כך הרבה חוגים, שלפעמים הייתי רץ מחוג אחד לאחר, כדי לא לאחר. בתיכון, הקפדתי להנחות כל טקס, בית-ספרי או עירוני, בין כל יתר הפרויקטים במועצת התלמידים. ממש כמו שבצבא הצלחתי למלא שני תפקידים בו-זמנית, כשהאחד יותר קשה ועמוס מהשני. כזה הייתי תמיד, אין ספק.

 

אבל נדמה לי שבתקופה האחרונה הגזמתי, או שהחיים הגזימו, אני לא יודע. נראה לי שאפילו בשבילי זה כבר too much לשמש בארבעה תפקידים ביחד - רמ"ד, מזכ"ל, סיו"ר ורמ"ט. ומעניין איך כל התפקידים באים בראשי תיבות - כאילו זה מקצר את המשימות, מקטין את נפח הפעילות, מצמצם את השעות שיש להקדיש. מצד אחד, העשייה ממלאת באושר ובתחושת סיפוק, אבל מצד שני ממש כמו שממלאים בלון יותר מדי, סופו...ל-ה-ת-פ-ו-צ-ץ.

 

ואני לא רוצה להתפוצץ. ממש לא. לא להתפוצץ, לא להתאדות ולא להיעלם. פעם רציתי, כן. זה היה כשחשבתי שיש בעיות ללא פיתרון, שאין עתיד (איפה היה אז יאיר לפיד?) ובעיקר כשלא הבנתי שהתאבדות היא פיתרון קבוע לבעיה זמני. אחחח, איך מחכימים בחיים. כנראה שבכל זאת קורה משהו טוב בתהליך ההתבגרות בחיים, ששווה את אובדן התמימות והצטרפות הקמטים.

 

אני בטוח שהלחץ יעבור והעומס ירד, שהשפיות תשוב ושהחיוכים יהיו אמיתיים לחלוטין. אבל כרגע, מציפה אותי בכלל מחשבה אחרת. לא, לא איך אספיק לסיים את כל המשימות שיש לי עד יום ראשון, כשמתחילה שנת הלימודים החדשה. אלא, מדוע ואיך אני שוב לא מספר 1? זאת אומרת, זה לא שזה כזה מפריע לי. אף פעם לא חיפשתי את הכותרת, לא רציתי באמת ובתמים לעמוד בראש. ניסיתי בדרך כלל לברוח מזה, להיות "רק" מספר 2 או 3. או למעשה, לא הראשון שצועד בראש. גם אם בפועל שימשתי ככזה, העיקר לא לשאת בתואר בצורה רשמית. למה? אני לא יודע. עד עכשיו השתדלתי שלא לענות על השאלה הזו. אבל נדמה לי שעכשיו אני חייב להתחיל למצוא תשובות. 

 

 

נכתב על ידי , 20/10/2012 01:01  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , התנדבות ומעורבות חברתית
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסגן יו"ר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סגן יו"ר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ